היום בו הבנתי שאי אפשר לחמוק מהגורל

פטליזם – אמונה בכוחו של הגורל, האמונה שכל האירועים נקבעים מראש ואין בידי האדם לשנותם [מילון רב מילים].

כאדם מאמין ביכולת הבחירה, ובהשגחה אלוקית, אינני שותף לתפיסה הפטליסטית המעקרת את יכולתו של האדם ליטול את גורלו בידו, ועם זאת מקרה שארע לי לפני לא מעט שנים, מעלה בי, מעת לעת, הרהורים המאפשרים לי להבין את הרציונל העומד מאחורי האמונה הפטליסטית המשונה מעט – צריך להודות.

היה זה בימי לימודי באחת מן הישיבות הקטנות המובילות בירושלים.

כמו בכל ישיבה קטנה, אל העמוד ניגשים היו בתורנות בחורי הישיבה, וגם קריאת התורה בשבתות ובשני וחמישי חולקה בין הנערים שהיטיבו לקרוא.

יוצאים מן הכלל היו הימים הנוראים וחמשת הצומות. בימים אלו, היה מכובד בקריאת התורה קשיש אוסטרלי, יהודי מבוגר שנהג לפקוד את הישיבה מפעם לפעם, ונחשב היה ‘בעל הקורא’ ב’זמנים מיוחדים’.

כיצד זכה הזקן בקריאה?

היו שאמרו כי עוד בתקופת השלטון העות’מאני בארץ ישראל, נהג האיש לקרוא בתורה בעשרה בטבת וביום כיפור, והיו שייחסו את הקריאה הראשונה של האיש בן בלי הגיל לראשית המאה ה-17, או במילים אחרות לגילויה של יבשת אוסטרליה על ידי האנגלים.

מכל מקום, בעשרים השנים האחרונות, קרא האיש בדבקות, את קריאות התורה שלו, בישיבתינו, כשהוא מעולם לא מחמיץ תענית אסתר אחת.

אז מה היתה הבעיה?

מסתבר שבמאה ה-17 אהבו את הקריאה של רבי גרשון, זה היה שמו של האוסטרלי, מה שלא היה בהכרח נכון לימי המאה העשרים, או ליתר דיוק לשלהי המאה העשרים.

הקריאה האיטית, הניגון המעצבן, והחזרה על מילים במבטא האיום של התרח שסירב למות, גירתה גם עצביהם של הבחורים הספרדים ה’קשים’ [מנחלאות] שהתמודדו כבר עם בעלי קריאה מסוגים שונים.

בימים הראשונים הייתי נהנה לתקן את האיש ששגה לא מעט, אך מהר מאד הבנתי שגם התחביב הזה אמור היה להסתיים כעבור עשר עד חמש עשרה דקות. לא כעבור 30 דקות.

גם הטיעון כי הקריאה של רבי גרשון ‘מעבירה’ את הצום, היתה לא רלוונטית, מאחר שתמיד, עם סיום הקריאה הייתי חש בצמא בלתי מוסבר. בהמשך הסתבר לי כי זו תופעה ביולוגית מוכרת.

נחומי, חבר שסבל מסוכרת ומעולם לא צם, סיפר כי תמיד אחרי הקריאה של רבי גרשון הוא שותה גלון של מיץ ענבים. הוא לא יכל להצביע אמנם על קשר סיבתי בין שני האירועים, אבל השתיה הרעשנית שלו מיד אחרי מנחה עוררה אצל כולם אי נוחות.

•

שנתיים חלפו, ויום י”ז בתמוז הגיע.

היה זה יום חם, הלחות הורגשה באוויר, והצום היה נראה ארוך מתמיד. נזכרנו בתפילת מנחה, ובעיקר במילות הנצח ‘ויחל משה את פני ה אלוקיו’ כשהם נהגות על ידי רבי גרשון בן האלמוות, והצלחנו להתחבר לפתע ליהודים הנצורים בירושלים לפני 2000 שנים.

מצד שני החלטנו, חמישה בחורים, כי הפעם נתפלל בבית הכנסת של אלברט, שבאופן מפתיע מול שמו הפרטי המרוקאי, נשא שם משפחה פולני – גלקסבלד. מנחה אצלו היתה בשעה 1:15, וידענו כי מיד אחר כך נוכל לשקוע בשנת צהריים ארוכה עד לתום הצום.

אלברט קיבל את פנינו בשמחה, שכן מלבדו נכחו במקלט ששימש בית כנסת שלושה יהודים אדישים, ואנחנו העלינו את המאזן לתשעה. המתנו בציפייה לעשירי שיגיע. והוא הגיע, בקול רעש גדול – רבי גרשון, האוסטרלי שלחץ את ידו של אלכסנדר מוקדון.

אילולי היה הסיפור הזה אמיתי לחלוטין לא יכולתי להמציא אותו.

אלברט חייך אליו, ורבי גרשון אמר לו מיד, כי הוא בעל קורא. גלקסבלד הבטיח לו כי הוא יהיה ‘הבעל קורא’ שלנו, ורק אז אחרי שהעניין הזה סודר לשביעות רצונו הוא הביט לעברינו ונראה היה שהוא מזהה אותנו: “אתם לא מהישיבה”? הוא שאל, ובלי לחכות לתשובה אמר: “במקרה עברתי פה, ולא הרגשתי טוב, החלטתי להצטרף. לא נורא יסתדרו יום אחד בישיבה בלי הקריאה של רבי גרשון. אתם זכיתם מן ההפקר”.

היינו בדיוק עשרה אנשים, ואלברט עמד בכניסה. אי אפשר היה לעזוב את המקלט, ואז בדקות הארוכות בחיי עד אז, הבנתי לראשונה את פירושו המדויק של המונח פטליזם.