המשבשים: בין הגינה המטונפת בברכפלד לחסימת נתיבי איילון
את התמונה הזו צילמתי בגינה שמחוץ לביתי – במודיעין עילית.
היא מעוררת בי לא מעט שאלות ותהיות: מדוע אנחנו, החרדים, מאפשרים את תופעת הלכלוך במרחבים הציבוריים שלנו?
האם מדובר בתופעה עם שורשים סוציולוגיים כלפי קדושתו של המרחב הציבורי הייחודית רק לנו בני המגזר? או אפשר שגם מתנגדי הרפורמה, למשל, החוסמים צירי תנועה מרכזיים, מטמאים את הקדושה הזו?
ומה באשר לפשקווילים? האם רק מפני שלמאן דהוא מציק דבר מה, והוא בוחר להפיץ אותו במנשרים על פני המדרכות, הכבישים והגינות אנו מחוייבים לאפשר לו לעשות זאת?
אולי כן. אך אז תתעורר השאלה: מדוע לא נאפשר לכל אדם הסובל מכאב כלשהו – דתי, חילוני, עצניק או אתיופי – לשבש לנו את החיים? ככלות הכל משהו מציק לו!
ולבסוף, מה עם ‘לא תרדה בו בפרך’?
אני צופה מעת לעת במנקה הרחובות שלנו (ואילולי צנעת הפרט הייתי מצלמו) ואני שואל את עצמי: איך למען השם הוא אוסף את כל פיסות הנייר הללו? האם קיים מטאטא פלאים כלשהו המסוגל לגרוף אותן?
ומה, בעצם, ההבדל בין מנקה הרחובות בשעות הבוקר המוקדמות לשוטר העייף בגשם ובצמתים, שכמו איש המטאטא מחזיק בכלים בהם הוא לא יכול לעשות שימוש?
-
עננק
-
אין מספיק חמאה לשים על הראש, אפילו לא ב״יש!״
-
מנדבליט לא אשם. מישהו מחזיק אותו בצוואר. כך לפחות הוא טוען. איש חסר אמינות שצמבייש את המוסד שבראשו עמד (כמה שכלל ניתן לבייש אותו שהרי הוא מבייש את עצמו ) לכן אומר לך מר מנדבליט – אכן פרשת משפטים בושה, אתה בושה ונראה אותך מבקש להסיר את צו איסור הפירסום, התומהה לכשעצמו שמגן עליך ומונע חשיפת פרצופך האמיתי.
