יכול להיות שהדת”ל אידיאליסטיות מבנות הסמינרים?
ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה.
חודש אלול או בשמו המקורי “אלול”, כבר בפתח. פה ושם נשמע קולו של שופר מהדד בקול תרועה דקה, ואגלי זיעת הקיץ של בין הזמנים, כבר נמחו מעל קמטי המצח.
כעת, בשוך סערת החופשה, וברדת השמש החמימה מן ההרים, זו העת לחשבון נפש נוקב, והאמינו לי – חשבון שווה.
המוני בחורי החמד ואברכי הכוללים, ה’ עליהם יחיו, עושים את הכנתם הנפשית הנדרשת לקראת בואו של ‘אלול’, כחודש – ובעיקר כ’זמן’.
גם נשות ישראל, אימהות ורעיות, יודעות ומבינות פרק או שניים ברעדתן של דגים ובנהמתו של ארי ברחובה של עיר.
הן לא דבר ריק הוא לחוות במוחש את חודש הרחמים והסליחות, שכל כולו אינו אלא הכנה לפרק זמן קצוב של עשרים וחמש שעות. או כמו שאמר המגיד הקדוש: “כל השנה זה ‘אלול’ אחד ארוך כהכנה לחודש אלול, וחודש אלול עצמו זה ‘אלול’ בשביל כל השנה”.
לא הבנתם? כנראה שקצרה ידכם בהגדרה ה’אלולית’. לא נורא, זה עוד יגיע.
חודש אלול, הוא גם גאוותם של בני הישיבות החרדיים הטוענים לכתר מול עמיתיהם הסרוגים, שאצלם, כך רווחת הדעה, אלול אינו אלא תאריך, בדרך כלל ספטמבר.
לא סתם זעקתו התמידית של ראש הישיבה, הגרב”מ אזרחי, לבני הישיבות מידי חודש אלול היא: “אלול זה לא ספטמבר”, סוג של “ראו מה בין בני לבן חמי” המעודכן.
אז אולי בזה אנחנו צודקים, ואולי התחושה הממשית של ‘חודש אלול’ שייכת דווקא לבני הישיבות השחורות, אבל בואו נדבר רגע על אידיאל. בואו תראו מה יש ‘להם’, לחברה הסרוגים, שלנו אין.
טוב, אולי יש, אבל במינון נמוך, מאד נמוך.
זה נכון, גם אנחנו חזקים ב’השקפה הצרופה’ וגם אנחנו נעשה הכל, אבל ממש הכל, בשביל התורה ולומדיה. אדרבא, ההתבטלות הכמעט מוחלטת לתורה ולהלכה, נמצאת דווקא בגאון ובגאווה גדולה, בהיכלות ובבתי המדרשות של הציבור החרדי. ההגדרה של התנא באבות, המדברת על פת מאד מסוימת במקום מאד מסוים בתהליך חיים ספציפי, יושבת בול על אלפי אברכים ובני משפחותיהם מהמגזר החרדי. אין ספק.
אבל מה עם ‘אידיאליזם’?
שמעו סיפור: בבניין שבו אני מתגורר, חיים באושר זוג הורים ולהם שמונה ילדים בלי עין רעה. כולם מטופחים, מטופטפים ומגוהצים – משפחה למופת.
האם פקידה בכירה במשרד ממשלתי, יוצאת בבוקר השכם ושבה בערוב היום לבית המצריך ‘תפעול’ והזנה, ניקיון ושרותי הסעדה, והכל באורך רוח ובהמון סבלנות ואהבה.
הסיפור היפה הזה נגמר, או בעצם מתחיל, באב המשפחה.
בעל הבית המופלא הזה, הינו קצין לשעבר בחיל השריון שנושא בגופו רסיסים למכביר מפגז שנורה הישר לתוך הטנק שבו שהה עם פקודיו.
חוץ מהרסיסים יש לו גם פלטינות וברגים ארוכים ארוכים שמחזיקים את מה שנותר מרגלו, והם אלו שמאפשרים לו את כח התנועה והתפעול. כן, הוא נכה צה”ל.
עד שלא החכמתי, סבור הייתי כי נכותו הקשה הגיעה לאחר החתונה באמצע שרות מילואים כלשהו. אך כשנחשפתי לסיפורו, הבנתי ולמדתי פרק חדש ב’השקפה ועקרונות’. להלן ‘אידיאל’.
מסתבר, כי פציעתו הקשה היא זו שהביאה עליו את מזלו הטוב. רעייתו, בת המגזר הדת”ל, בחרה בו דווקא בשל העובדה כי הקריב את גופו למען העם והארץ. לדידה, לא רק שוויתור לא היה כאן, אלא אדרבא, היא מימשה את חזונה.
עכשיו זה הרגע הכואב, לא ברגל, בלב.
האם אצלנו, במגזר החרדי, היפה והשמור כל כך, המתהדר בשימור על עקרונות והחזקה בנכסי צאן הברזל של המסורת היהודית, ובצדק – האם אצלנו תמצא בת הסמינר שתבחר דווקא ותחפש את בן הישיבה שנכפפה שדרתו מחמת העיון והעמקה בתורה הקדושה?
עזבו גב כפוף. האם קיימת בכלל העדפה כלשהי לבחור ישיבה בעל משקפיים, שהם העדות הברורה ביותר ל”נכות עיניים” שנוצרה מחמת העיון בדפי הגמרא ובספרי היהדות?
אז נכון, אנחנו חזקים בתשובות ובדחיות.
אנחנו אלופים בלהסביר ש”מה הקשר בכלל בין הדברים”, ה’נכות הישיבתית’ לא נמדדת בכלל במום חיצוני חלילה, אלא בנפש הפנימית, בהסתפקות במועט ובוויתור עקרוני על חיי רווחה.
ואחרי “מומים” כאלו, אדרבא, רבים רודפים באידיאל ובהקרבה. הכל אמת. אנחנו אכן מהאדירים ומפארים את בן הישיבה העמל ואת האברך המסתפק במועט. זה נכון.
אך עדיין, אולי אלול הוא “הזמן” הנכון להביט בעצמנו במראה, לראות את העלייה הגדולה, את השאיפות הנכונות והטהורות של הימים האלו, ולהחליט בנאמנות כי התורה היא הערך העליון וכדאי להיפצע בשבילה.
לא ברגל, בנפש פנימה – בתאוות הלב.
-
הם מקדשי החומר והכוחנות אין הם לוחמים למען קדושת הארץ אלא מתוך לאומיות גרידא (כפי שכבר יסדו רבותינו מצוקי ארץ זללה”ה לפני רבות בשנים) ומשכך אדם שהקריב גופו למען הארץ הרי הוא בעיניהם כקדוש וממילא אין בכך כל הקרבה מאחר והיא חושקת בו מתוך שאלו ערכיה
אולם אצלינו אשר העיקר הוא הרוח אין דגש כ”כ על הגוף אולם צאו וראו בטובות שבנותינו אשר מבכרות להנשא לבעל אברך ביודעם שהם גוזרות על עצמם חיי עניות למשך כל חייהם ומקריבות את כל חייהם למען התורה-
12/08/2015 19:43
היצר הרע שמפריע לנו הוא זה שדוחף אותן לכל השטויות האלו
-
12/08/2015 20:44
יש הרבה דתיים לאומים שמיישבים את ארץ ישראל מתוך תורה גרידא ואני יודע את זה כי אני חי בתוך הציבור הדת”ל
-
-
הציבור הדת”ל כל כך מגוון שזה לא הוגן להגדיר אותו כאחד כמו הציבור החרדי, יש בציבור הדת”ל קבוצה שהולכת וגודלת שמונה בערך 30% ממנה שמקפידים על השולחן ערוך לא פחות מחרדי ממוצע והרבה פעמים אף יותר כגון בין אדם לחבירו ענווה צניעות ועוד, הציבור הזה מקפיד על כל המצוות ובניהן גם מצוות יישוב ארץ ישראל שבציבור החרדי היא לא קיימת שכתוב עליה בסיפרי שמצוות יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות כולן ולא הם לא מקיימים את המצווה הזאת מתוך לאומיות אלא מתוך תורה נטו!!! ( אפשר לכתוב עוד הרבה בנושא אבל אין כאן המקום…)
-
בחלק התורני של הציבור הדת”ל התורה היא תורת חיים אמיתית, שמעצימה את החיים בכל היבט שלהם. כגודל התורה גודל עצמת החיים, ואכמ”ל.
בציבור החרדי (באופן כללי כמובן) התורה עדיין סובלת ממיחושי הגלות ולפיכך היא נמצאת בעימות מול החיים. כגודל הדבקות בתורה גודל ההתרחקות מנורמליות החיים.לגברים שבציבור החרדי, שאחרי הכל יש להם דבקות בתורה, היא מפצה אותם על ההתרחקות מטבעיות החיים. אבל לנשים שלא זכו בגופן לדבקות ‘פעילה’ בתורה – זה קשה יותר, אין להן ‘פיצוי’ על ההתנגשות הזו עם החיים ולכן אך טבעי הוא שזה יקשה עליהן את ההתמסרות לחיי תורה (במובן של נישואין עם בן תורה).
ואחרי הכל. בתור דת”ל לא נתקלתי כ”כ בתופעה המתוארת במאמר אצל החרדים שאני מכיר
-
דברים מצחיקים
-
היא התחתנה איתו כי הוא מסר נפשו ללאום ולא כי הוא ממית עצמו באהלה של תורה.
אצלנו הדת עיקר והלאום הוא טרייף. -
כל השיטה של שידוכים לא קיימת בעולם החילוני והדתי לאומי. אז אנשים מכירים ואוהבים או שלא אוהבים . אנחנו בדגם אחר ואין כאן מה להשוות . בקריטריונים של עולם השידוכים ברור שזה לא היה קורה כך.
לצורך העניין בואו נניח כי באמת נישאה לו בגלל הקרבה למען המדינה אף שאני בטוח כי הסיפור הוא ההתרשמות מן המאבק שלו בנכות ואופיו . במידה וכן אז יש פה משהו שאינו ערכי ומתנשא. נישואין אינם טובה או הקרבה למען המדינה. זהו בית בישראל והקריטריון היחידי המעניין הוא האם הבית יהיה נאמן ומאושר . אושר לא בא לאידאלים חיצוניים. לסיכום אם באה בגלל המולדת לנישואין של הקרבה אזי זה לא ערכי ורוב הסיכויים שבדומה לחילוניים ודתיים לאומיים היא הכירה בתכונות שלו המתאימות לה.
בסיכום אומר גם כי היחס לנכות אצל מי שאינו חרדי בהיבט של נישואין יותר טוב מאשר אצלנו וצריך לעבוד על המידות. אפילו חולה סכרת יתקשה למצוא שידוך הגון גם יהיה תלמיד חכם עצום ואיש נפלא. -
עכשיו שוכב יהודה יצחק הישראלי ללא הכרה אחרי פציעת ראש קשה . הוא היה אברך דתי לאומי. האם יש אחוז זעיר של חרדים שלמדו גמרא באוהל לאור פנס? זו דרכה של תורה, הדרך של ההולכים בתורת השם בתמימות ובמסירות נפש אמיתית. לא נורא, גם החרדים עוד יגיעו לזה עם הזמן. צריך סבלנות . עיני הבנים החרדים בורקות כשהם נוגעים בנשק או כשהם רואים חייל. הם ילמדו לאט לאט מהי תורת ארץ ישראל ויקיימוה בכל הופעותיה
