•
ואני בתוך הגולה, הייתי נמצא אצל אחותי ראשקע הי"ד עם ששת ילדים, שבעלה הק' כבר לא היה בבית שנלקח על ידי הרשעים למחנה עבודה, וכשמעי מהשמועה (-גזרת כינוס כל היהודים למקום אחד על ידי היטלר ימ"ש. מ"מ) ותחרד כל גופי וארכבותי דא לדא נקשן, ונכנסתי לבית מיוחד, ובכיתי הרבה מאד בצעקות גדולות ובקשות לאבינו שבשמים שירחם על עמו, ואיפה אתה מלאך מיכאל אשר מעולם ממליץ טוב על עם ישראל, ואיה זכות אבות ואמהות, ועוד כהנה וכהנה אשר בעת צרה יצאו דברים בלב נשבר בבכיות גדולות, אשר תשברנה אפילו לב אבן. אמנם כנראה שהיה לאחר חתום שטרות, וכתב שנכתב ונחתם מפי המלך מלכי המלכים אין להשיב. ובזמן קצר קבצו את כל היהודים מכל המקומות כפרים ועיירות והכניסו אותם בשני מקומות באונגוואר, ובמקום שהביאו אותנו היה בית חרושת אבני אדמה, שטח של כמה מאות מטר. ובאותו מקום לבד קבצו כשלושים אלף איש, בלי בתים בלי מאכל ומשתה. והיינו שם משבוע לאחר הפסח עד לפני שבועות. וסכנתי נפשי וחיי להחיות את עצמי ואבי ואמי ואחותי עם ששת ילדיה הקטנים ועוד הי"ד. וכשעברתי דרך הגטו כמעט לא הכרתי אדם, כי בעוונותנו הרבים הצר הצורר צווה לכולם לגזוז את זקנם, ולא הכרנו שום אדם.
•
מדי שבוע בשבוע לקחו אלפים מאתנו ברכבת של משא סגור ומסוגר, לא יאומן כי יסופר בימי השרף והדוחק והצער בתוך הרכבת בלי מזון, והעיקר בלי מים, הגיע עד לפיקוח נפש ממש. לערב שבועות, זמן מתן תורתינו, הגיע התור עלינו ועל קרובינו ונלקחנו והגיענו לבירקונא מקום מכון לפורענויות, ביו"ט ראשון של שבועות לעת ערב ה'תש"ד. ושם ראינו את הלהט החרב המתהפכת, להבי אש יוצאים עד לב השמים, קולות וברקים (במקום הר סיני) מצעקת אחינו בני ישראל, תינוקות נשרפים חיים, רבת מעמינו מושלכים לתנורי גז לשריפת הגופים הקדושים והטהורים לאחר שהביאום כביכול במרחצאות וכיוצא בו, והמיתם על ידי מיתת הגז והרג ואבד במכת רצח ובזיון עד אין שיעור. מיד לאחר היציאה מן הרכבת בכמה דקות, כבר עמדנו נגד מלאך המוות (מענגעלא ימ"ש), שד מלובש בבגדי אדם ובידו מקל, ומראה באצבעו ימין ושמאל ובזה הוא דן לחיים ולמוות רבבות אנשים ונשים וטף, בלי שום מחשבה. באותה שעה הלכתי יחד עם אאמו"ר (-אבי) ואמרתי לו שאני הולך אתו, ואז המילה הראשונה והאחרונה שדיבר אלי ואמר: "די געה און זיי מצליח" (- "תלך אתה ותצליח". מ"מ) ובדברים אלו נפרדנו. הרשע עשה את שלו והפריד ממני את אבי ואמי ואחותי עם הילדים הקטנים, ונלקח ממני ארון האלוקים אאמו"ר הרהגה"צ הקדוש ואמי מורתי הצדקנית הקדושה ואחותי עם ילדיהם הי"ד כולם והרגו אותם בתאי הגז. ביום שנתן בו תורה - נלקחה.•
ומאז התחילו הצרות היותר גדולות. מבורקונא לקחו אותנו לאושוויץ למאנאוויץ, סימנו על הזרוע מספרים (להבדיל כבהמות נדמו) ולא קראו בשמות אלא במספרים. ולקחו כל אשר לנו ורק הלבישו אותנו בלבוש אסורים הידוע, ועינו אותנו בכל מיני עינוי עבודת הפרך, לא יאומן כי יסופר בלי מזון ומחיה. ופעם הכו אותי מכות רצח על אשר לא רציתי להתגלח בתער, אלא במספרים. ופעם על שכסתי את ראשי להתפלל ערבית או כיוצא בו, ואם כאור הבוקר קמתי להניח תפילין שהביאו שם בגניבה, גם כן הכו, וכן הכו על לא דבר, רק לשם הכאה בעלמא.
•
פעם בשבת קודש יצאנו לעבודה בבוקר, ובמקום העבודה מחמת הרעבון הגדול, ראיתי שם על האשפה גל עם קליפות בלתי מבושלות מתפוחי אדמה, עברתי שמה וליקטתי כמה מהקליפות מתוך האשפה, ואחד תפס אותי על העבירה זו, ולקחו אותי הקאפו שלי ואותו האיש, ופשטו אותי על ספסל, אחד ישב על כתפי והשני לקח עץ עב וארוך, והכה אותי על אחורי בכל מקום שאפשר קרוב למאה הכאות. עד שישים ושש או שבע ספרתי, שוב הפסקתי לספור. והיה כל גופי עולה בנפחות געשוולען וכמעט לא נשאר בי חיות כלל, ורק בביטחונו של הקב"ה ובעזרתו בכוחות האחרונות נכנסתי אחר כך למחנה. באחד הזמנים נחלתי מאד במקום העבודה, והרגשתי כאבים בכל הגוף מכף רגל ועד ראש והלכי לקאפו ובקשתיו להקל מעלי העבודה, שהיה בחוץ שלג מעורב עם גשם, וקר מאד ולא היה לי לא מעיל וגם הנעלים היו קרועים ונכנסו המים הקרים, והוא ברשעותו צעק עלי כחיה: 'אתה עצלן צא ועבוד'. ומאז הביט אחרי כל היום לראות אם אין אני מפגר בעבודה. בדמעות בעיני בכל כוחותיי האחרונות עשיתי עבודתי, כי ידעתי שאחרת יפול עלי ויהרגני, וכשנכנסתי לאחר העבודה במחנה, מיד פניתי מה שקראו שם בית חולים ומדדו החום והיה עולה מ-42 (ארבעים ושתים וחמש פסיק מעלות) וכל גופי בוער כאש.•
ביום הכיפורים יצאנו לעבודה כבכל יום, מיהו החלטתי להתענות הגם כי היה בכלל פיקוח נפש ורבים אמרו שאסור להתענות. אמנם אמרתי בליבי מי יודע אם אזכה עוד לראות להיות חופשי ואולי זה היום כיפור האחרון של ימי חיי, אצום ויעבור עלי מה. הקאפו הרשע שידע שיום כיפור היום, הלך לאיזה מקום וביקש והביא קדירה גדולה עם מאכל, וצווה לכל אחד לעמוד בשורה והוא בעצמו חילק את המאכל לכל אחד ואחד. ולאחר שעברתי וקבלתי המאכל נצטערתי מאד, לאכול לא רציתי, לשפוך המאכל על הארץ היה קורא לזה סאבטאזש, והיה ממית אותי, ולא ידעתי מה לעשות.
•
...ולזכרון בעלמא, כי בברין הנ"ל זרק מישהו תפוח קטן לתוך הרכבת ואני תפסתי אותו, ולפי שהיו שם הרבה שרצו לחטפו ממני הכנסתיו כולו בפה, ובאו שניים והחזיקו בי ורצו להוציאו בכח מן הפה, והתחיל אחד לפתוח הפה ולהכניס ידו בפי, ואז בלעתי את התפוח כמו שהוא בלי לעיסה, והיה נס שלא נחנקו שונאיהם של ישראל באותה שעה. ולא הרגשתי שום רעבון רק חשבתי היות כי מבואר ברמב"ם דאי אפשר לחיות יותר מז' ימים בלי מאכל, והיות כי כבר אכלתי תפוח קטן זה, ודאי אוכל לחיות עוד שבוע ימים, על כל פנים. במרחץ גלחו אותנו והשיבו אותנו תחת מי המקלחת ולא היה לנו כח לעמוד תחת המקלחת, והגם שהזהירו אותנו שלא לשתות מן המים שממקלחת שהם היו מעורבים עם בורית, מכל מקום לא היה בנו כח ואומץ למנוע, כי כבר היינו שבוע ימים בלי מים, רק מה שאכלנו קצת מהשלג שנפל ברכבת עלינו, ובלשוננו היינו מלקקים זה מזה השלג. ולכן שכבנו תחת המקלחת ופתחתי את פי והמים ירדו לתוך הפה ועלי יחד.
הצטרפו לדף הפייסבוק של חרדים 10 >>
הצטרפו לדף X של חרדים 10 >>
רוצים עוד נייעס, סרטונים וסיפורים? הצטרפו לערוץ הוואטסאפ של חרדים 10 >>
