ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה.
חודש אלול או בשמו המקורי “אלול”, כבר בפתח. פה ושם נשמע קולו של שופר מהדד בקול תרועה דקה, ואגלי זיעת הקיץ של בין הזמנים, כבר נמחו מעל קמטי המצח.
כעת, בשוך סערת החופשה, וברדת השמש החמימה מן ההרים, זו העת לחשבון נפש נוקב, והאמינו לי – חשבון שווה.
המוני בחורי החמד ואברכי הכוללים, ה’ עליהם יחיו, עושים את הכנתם הנפשית הנדרשת לקראת בואו של ‘אלול’, כחודש – ובעיקר כ’זמן’.
גם נשות ישראל, אימהות ורעיות, יודעות ומבינות פרק או שניים ברעדתן של דגים ובנהמתו של ארי ברחובה של עיר.
הן לא דבר ריק הוא לחוות במוחש את חודש הרחמים והסליחות, שכל כולו אינו אלא הכנה לפרק זמן קצוב של עשרים וחמש שעות. או כמו שאמר המגיד הקדוש: “כל השנה זה ‘אלול’ אחד ארוך כהכנה לחודש אלול, וחודש אלול עצמו זה ‘אלול’ בשביל כל השנה”.
לא הבנתם? כנראה שקצרה ידכם בהגדרה ה’אלולית’. לא נורא, זה עוד יגיע.
חודש אלול, הוא גם גאוותם של בני הישיבות החרדיים הטוענים לכתר מול עמיתיהם הסרוגים, שאצלם, כך רווחת הדעה, אלול אינו אלא תאריך, בדרך כלל ספטמבר.
לא סתם זעקתו התמידית של ראש הישיבה, הגרב”מ אזרחי, לבני הישיבות מידי חודש אלול היא: “אלול זה לא ספטמבר”, סוג של “ראו מה בין בני לבן חמי” המעודכן.
אז אולי בזה אנחנו צודקים, ואולי התחושה הממשית של ‘חודש אלול’ שייכת דווקא לבני הישיבות השחורות, אבל בואו נדבר רגע על אידיאל. בואו תראו מה יש ‘להם’, לחברה הסרוגים, שלנו אין.
טוב, אולי יש, אבל במינון נמוך, מאד נמוך.
זה נכון, גם אנחנו חזקים ב’השקפה הצרופה’ וגם אנחנו נעשה הכל, אבל ממש הכל, בשביל התורה ולומדיה. אדרבא, ההתבטלות הכמעט מוחלטת לתורה ולהלכה, נמצאת דווקא בגאון ובגאווה גדולה, בהיכלות ובבתי המדרשות של הציבור החרדי. ההגדרה של התנא באבות, המדברת על פת מאד מסוימת במקום מאד מסוים בתהליך חיים ספציפי, יושבת בול על אלפי אברכים ובני משפחותיהם מהמגזר החרדי. אין ספק.
אבל מה עם ‘אידיאליזם’?
שמעו סיפור: בבניין שבו אני מתגורר, חיים באושר זוג הורים ולהם שמונה ילדים בלי עין רעה. כולם מטופחים, מטופטפים ומגוהצים – משפחה למופת.
האם פקידה בכירה במשרד ממשלתי, יוצאת בבוקר השכם ושבה בערוב היום לבית המצריך ‘תפעול’ והזנה, ניקיון ושרותי הסעדה, והכל באורך רוח ובהמון סבלנות ואהבה.
הסיפור היפה הזה נגמר, או בעצם מתחיל, באב המשפחה.
בעל הבית המופלא הזה, הינו קצין לשעבר בחיל השריון שנושא בגופו רסיסים למכביר מפגז שנורה הישר לתוך הטנק שבו שהה עם פקודיו.
חוץ מהרסיסים יש לו גם פלטינות וברגים ארוכים ארוכים שמחזיקים את מה שנותר מרגלו, והם אלו שמאפשרים לו את כח התנועה והתפעול. כן, הוא נכה צה”ל.
עד שלא החכמתי, סבור הייתי כי נכותו הקשה הגיעה לאחר החתונה באמצע שרות מילואים כלשהו. אך כשנחשפתי לסיפורו, הבנתי ולמדתי פרק חדש ב’השקפה ועקרונות’. להלן ‘אידיאל’.
מסתבר, כי פציעתו הקשה היא זו שהביאה עליו את מזלו הטוב. רעייתו, בת המגזר הדת”ל, בחרה בו דווקא בשל העובדה כי הקריב את גופו למען העם והארץ. לדידה, לא רק שוויתור לא היה כאן, אלא אדרבא, היא מימשה את חזונה.
עכשיו זה הרגע הכואב, לא ברגל, בלב.
האם אצלנו, במגזר החרדי, היפה והשמור כל כך, המתהדר בשימור על עקרונות והחזקה בנכסי צאן הברזל של המסורת היהודית, ובצדק – האם אצלנו תמצא בת הסמינר שתבחר דווקא ותחפש את בן הישיבה שנכפפה שדרתו מחמת העיון והעמקה בתורה הקדושה?
עזבו גב כפוף. האם קיימת בכלל העדפה כלשהי לבחור ישיבה בעל משקפיים, שהם העדות הברורה ביותר ל”נכות עיניים” שנוצרה מחמת העיון בדפי הגמרא ובספרי היהדות?
אז נכון, אנחנו חזקים בתשובות ובדחיות.
אנחנו אלופים בלהסביר ש”מה הקשר בכלל בין הדברים”, ה’נכות הישיבתית’ לא נמדדת בכלל במום חיצוני חלילה, אלא בנפש הפנימית, בהסתפקות במועט ובוויתור עקרוני על חיי רווחה.
ואחרי “מומים” כאלו, אדרבא, רבים רודפים באידיאל ובהקרבה. הכל אמת. אנחנו אכן מהאדירים ומפארים את בן הישיבה העמל ואת האברך המסתפק במועט. זה נכון.
אך עדיין, אולי אלול הוא “הזמן” הנכון להביט בעצמנו במראה, לראות את העלייה הגדולה, את השאיפות הנכונות והטהורות של הימים האלו, ולהחליט בנאמנות כי התורה היא הערך העליון וכדאי להיפצע בשבילה.
לא ברגל, בנפש פנימה – בתאוות הלב.