מה להגיד לדרעי, שאלה בת החטופים. “תבכי, פשוט תבכי”, אמרתי

1.

בחוץ, לבושה בחולצה ועליה תמונות אביה ואמה החטופים ומוחזקים אי-שם בעזה, היא שואלת אותי מה כדאי להם להגיד לאריה דרעי.

או-טו-טו הם יכנסו לסיעת ש”ס.

“תבכי, פשוט תבכי”, אני אומרת לה. מה עוד אפשר להגיד כשזוג הוריך נמצאים בידי מרצחים ואין לך מושג מה עובר עליהם ביום ובלילה? מי שמכיר את אריה דרעי יודע, שדמעות משפיעות עליו.

“אני כבר לא מסוגלת לבכות”, היא אומרת לי.

2.

בתוך חדר הסיעה אומרים ‘סליחות’. כולם. הח”כים, היועצים, השרים. גם אריה דרעי. בכוונה גדולה. מי כמוהו, שיושב בקבינט המלחמה ושומע הכול, מבין כמה בכוונה צריך להתפלל. כמה לא פשוט המצב.

מישהו מגיש לו שופר והוא תוקע. ואז מתיישב על כיסאו, נציגי משפחות החטופים לצידו, ומבטו נראה נוגה. יש רגעים שבהם גם הציניים מבין הפוליטיקאים מתרסקים לתוכם. כזה הוא טבח שמחת תורה. להישיר מבט אל עיני הורים, אחים ובנים של חטופים, זה משהו שגם החזקים שבין בני האדם מתרסקים מולו.

לפני שלושה שבועות ביקר יו”ר ש”ס בקיבוץ בארי, ראה את הזוועות בעיניו. “ואז לקח אותי הקצין הבכיר שליווה אותי, ואמר, ‘אני רוצה להראות לך משהו אישי יותר’. מאחורי הבית עמדה סוכה. הרוסה לגמרי, כמובן. אני רוצה שתזכור את הדבר הנורא שעשו לנו”, אמר. והגיש לו “מזכרת” – אתרוג מפויח.

את האתרוג הזה הציג דרעי בפני משפחות החטופים והנוכחים בחדר. קטן, מקומט, מלא פיח. עדות אילמת לזוועות.

“עד עכשיו לא יכולתי להראות את זה לאף אחד”, אמר דרעי, בקול מרוסק. והפסוק הראשון שיצא לו מהפה, כשאחז באתרוג, היה: “הרחמן, הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת”.

3..

בחוץ, שוחחתי עם כמה מבני משפחות החטופים. ניסיתי להבין מה מביא אותם אל חדרי הסיעות החרדיות בכנסת. מה להם ולחרדים, בעצם.

אחד מהם סיפר, כי קיבלו החלטה אסטרטגית לפיה כדאי לדבר על לב החרדים, משום שהם מבינים טוב יותר מאחרים “מה זה פדיון שבויים”.

והם “לא רואים מספיק חרדים בצעדות שלנו”, כפי שסיפר אחד מהם בסיעת ש”ס, כשהוא מבקש עזרה. “תעשו שיגיעו יותר חרדים”.

בחוץ, סיפרתי לאחת מהם שיש חרדים שחוששים להגיע, מפחדים שיתקבלו באופן צונן. בכל זאת עברנו פה משהו, בחודשים שקדמו ליום הטבח. הקרע היה גדול, היו זמנים בהם גם לי  היה פחות נוח להלך בשכונות חילוניות בתל-אביב, שלא לדבר על גברים חרדים לבושי שחורים.

יכול להיות שהמלחמה הצליחה לאחד בינינו?

4.

בתוך החדר סיפר להם דרעי שהשבת, בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה, הוא שב הביתה מהקריה שם הוא שוהה כל הזמן. מול עיניו ראה את נכדיו, ילדים קטנים, עושים מעשים טובים ומסבירים שזה כדי “להציל חייל”, “להציל חטוף”. נכד בן 7 סיים לבדו את כל ספר התהילים (“זה ספר ארוך”, הסביר למשפחות החטופים, שפחות מתמצאים), להצלחת המלחמה, לחזרת החטופים הביתה.

עוד ועוד מראות של חרדים, שמתגייסים, שמתנדבים, שאוספים חלקי גופות – יכול להיות שכל זה יאחה את הקרע הכל-כך עמוק שנפער פה בשנה האחרונה?

הלואי. אבל אני ממש לא בטוחה.

בחוץ שוחחתי עם משה לוטם, אביה של הגר ברודץ, שנחטפה עם שלושת ילדיה מכפר עזה אל הלא נודע: עפרי בת עשר, יובל בן שמונה ואוריה בן ארבע.

יש לו שבעה נכדים שמתגוררים בעוטף, סמוך לרצועה, “וכולם גרים בצל החרדות”.  מה הם ראו שם, בכפר עזה? “רק אלוקים יודע, שרק יחזרו” ואז נשמע.

הוא ניסה לטפל בעצמו, נפגש עם פסיכולוגית, אבל היא עצמה החלה לבכות… “אני עצמי לא זכיתי לבכות”, הוא אומר.

מדוע, בעצם, הם נכנסים אל חדרי הסיעות של מפלגות החרדיות? – אני מנסה להבין. ובכלל, נראה לך שאחרי המלחמה נוכל להיות יותר מאוחדים או שהשסע ימשיך?

“יש את הקטע הזה של האמירה הזו, ‘אין ימין ואין שמאל’, אותי זה דוחה”, הוא אומר. “כי יש ימין ויש שמאל, רק צריך לכבד”.

חרדים זה לא ימין ולא שמאל, אני אומרת לו. והוא שולף מיד: “חרדים זה כסף”.

הם עניים, אני אומרת לו. והוא משוב: “עניים מבחירה”. כאב מפלח את ליבי, אני מרגישה ששגינו במסע ההסברה, שלא הצלחנו להסביר לעם מה זה חרדי, למה יש חרדים עניים מבחירה, מה מניע אותם.

אני מבינה אותו. הוא לא מכיר. מבחינתו, לפי הבנתו, “חרדים זה כסף”. אני לא דנה, מי בכלל יכול לדון בני משפחות של חטופים. היקרים להם מכל שילמו מחיר יקר על שבחרו לגור בגבולות, להגן בגופם ובעצם נוכחותם על כולנו.

כשאני מנסה להגיד לו שהחרדים הם “אידיאליסטים”, הוא עונה לי, ובצדק: “בנקודה בה אני נמצא כעת אני לא רוצה לתקן את כל המדינה”. אבל אני מתעקשת. ביום שאחרי, נצליח יותר להבין האחד את השני, למרות השוני, או שהכול יחזור להיות כפי שהיה…

5.

ואז, אני מבחינה במסדרון בשר יצחק גולדקנופף, ונזכרת בצֵעטָאלָה  שכתב לו מזכיר הממשלה עו”ד יוסי פוקס.

עדיין אצלך בכיס? אני מתעניינת. לא בכיס, הוא משיב, אבל יש את זה. “וכתוב שם שעד ה-15 באוקטובר עובר חוק הגיוס”.

ב-15 באוקטובר היינו אחרי הטבח הנורא בדרום, בעיצומה של מלחמה, ולדבר על חוק גיוס איש כבר לא חלם. “עבר התאריך”, אני מזכירה לו.

הוא נאנח. “האדמו”ר לא מדבר על זה עכשיו”.

ומה ביום שאחרי? אני מגששת. והוא, בביטחון  מלא, משיב לי: “ביום שאחרי, יעבור החוק. הרי הבטיחו לנו”.

אני נחרדת רק מהמחשבה שמישהו חושב לנסות בשנים הקרובות להעלות את המילים ‘חוק גיוס’ על דל שפתותיו. איזה מדורת הסתה תבער פה. ה’ ישמור.

ואז, אני שואלת על זה את משה לוטם. הוא דווקא משיב לי בנינוחות. מצידו, אם משחררים את כל תלמידי מדעי הרוח מגיוס, אין לו בעיה שישחררו גם את החרדים שלומדים תורה. אבל רק חרדים? לא בא בחשבון.

במדינה בה מודל ‘צבא העם’ הוא ערך עליון, והיות הצבא ‘כור היתוך’ הוא חלק מהערכים המרכזיים של מדינת ישראל, נדמה לי שהרעיון של לוטם לא ממש יבוא בחשבון. מה שאומר, שאין לצפות שחילונים – ואפילו מסורתיים – יקבלו בהבנה חוק גיוס כזה או אחר. וכל זה על רקע איומים ביטחוניים, מצב בטחוני רעוע, והצורך להשתחרר ממודל ה’צבא קטן וחכם’ שלא ממש עבד ב-7 לאוקטובר.

ב’שש אחרי המלחמה’, נדמה לי שהצֵעטָאלָה של גולדקנופף לא ממש תעזור לו. הוא יוכל לנופף בה, אבל איש לא יתבונן לעברה. יש מצב, שמפת הגושים שתסתמן פה אחרי המלחמה לא תזכיר את זו שהייתה פה בערב שמחת תורה האחרון. האם החרדים יוסיפו להיות המכריעים בדרך להרכבת ממשלות? לא בטוח.

ואולי דווקא מחנה המרכז-שמאל הוא שיעניק להם את חוק הגיוס החלומי, רק כדי להיעזר בהם בדרך להפלת שלטון הימין? כשהתותחים עדיין רועמים, מוקדם לדעת.

אבל ניחוש שלי: מדורת ההסתה נגד החרדים לא הולכת לשום מקום, היא איתנו כדי להישאר, גם אם כעת היא קצת מעומעמת כי יש מדורות מפחידות יותר ברקע.