ותודה לשופטים: כעת כולנו יריב לוין, כולנו אריה דרעי. בזכותכם
קיץ 2000, ואני, חצי פולניה חצי הונגריה, שלא נמנית על מצביעי ש”ס, מוצאת עצמי יוצאת בלילות שוב ושוב אל המתחם ליד כלא מעשיהו. בבית, האזנתי שוב ושוב לקלטת “אני מאשים” מנסה להבין מי נגד מי. זה לא שקראתי את הפרוטוקולים מבתי המשפט ששלחו את אריה דרעי אל הכלא, אבל בהבנה שלי אז, מישהו “חיפש” אותו בעיקר בשל מוצאו.
שנים חלפו, התבגרתי, למדתי מעט משפטים, והבנתי שזה לא שחור ולבן, שהיו מאחורי ההרשעה נימוקים כבדי משקל. אבל הרושם נותר. עמדתי שם, מול ההמון הצובא על שערי הכלא, מתקשה לעכל שהמנהיג האהוב שלהם נמצא בין החומות. ראיתי את העצב שניבט מהעיניים. 17 מנדטים השיבו לו אהבה בקלפי.
טרם הספקתי לקרוא את כל עשרות העמודים המלומדים אותם כתבו שופטי בג”ץ כנימוקים “למה לא”. אני רק יודעת שאת מאות האלפים שבחרו בקלפי ש”ס, כמו גם הרבה מאד חרדים שש”ס, כמפלגה חרדית, חשובה ויקרה לליבם – שום שורה לא תשכנע, שום נימוק. את המיעוט החרדי, שמעולם לא נתן אמון בבית משפט העליון, גם לא אחרי הנחת התפילין של פרופ’ אהרן ברק, כלום לא ישכנע.
כך הפך ציבור ממושמע, כזה שהתנגד שנים להפגנות אלימות בצמתים, לציבור שחש רדוף.
יריב לוין לא יכול היה להתפלל לתוצאה טובה מזו. בין רגע החרדים, ובמיוחד הציבור הספרדי־חרדי, הפכו למעריציו המושבעים. התחושה שרק הוא יכול לעשות סדר במערכת שעושה כל מאמץ כדי להחריב אותם מקננת בלבבות. עכשיו נסו להסביר ליענקל מרחוב חזון איש מבני ברק או לבוזגלו המסורתי משדרות “למה לא”.
כל תלמיד מתחיל בפקולטה למשפטים שומע, שלכל שאלה במבחן למשפטים יש כמה תשובות טובות והגיוניות. שלכל דיון בבית משפט יכולות להיות כמה תוצאות – תלוי בשופט, במזג השיפוטי שלו, בהשקפת עולמו.
לדעת השופט יוסף אלרון – במקרה ממש מזרחי, ובמקרה יש רק אחד כזה בהרכב כולו – אין בעיה עם הסבירות, אבל צריך לחזור ליו”ר ועדת הבחירות המרכזית. והיו שם עוד שופטים שכנראה סברו שיש אולי מקום להפעיל גם שיקולים נרחבים יותר. שבמצב שבו נפתח עליהום על בית המשפט העליון, צריך להיות זהירים יותר, חכמים יותר. שיש לנסות ולהיכנס קצת יותר לליבו של הבוחר מש”ס, שחש שמזלזלים בו, שחש שמישהו שם לניצגיו רגליים. או למוחו של מי שבחר בסמוטריץ’ או בבן גביר, וכעת אומר: “אמרנו לכם שבית המשפט מוטה?”
אז תודה לשופטים שהתעקשו להיות צודקים ובחרו במתווה אחד מתוך כמה אפשריים, כדי להרחיק עוד יותר גם את אותם שעוד נתנו בהם מעט אמון. תודה לשופטים, שאיחדו עוד יותר את נתניהו ודרעי, את חלקי גוש הימין, שעשו ללוין את מלאכת ההסברה קלה יותר.
כעת כולנו יריב לוין, כולנו אריה דרעי. בזכותכם.
• הטור התפרסם ב’ידיעות אחרונות’
-
שרי מערערת על פסיקת העליון בעניין דרעי. השופטים היו צריכים להבין לליבם של בוחרי דרעי. הם היו צודקים אבל לא חכמים.
אם ננתח את ליבת הטיעון של רוט, שופט לא צריך לשפוט (רק) על פי דין, אלא על פי רחשי הלב של הציבור התומך בנאשם העומד למשפט.
אם נקצין את הטיעון (רק לצורך ההמחשה העקרונית, לא חלילה להשוות), יכול רוצח לצאת זכאי אם יש לו כמות גדולה מאד של תומכים או מעריצים וזה יהיה בסדר. אגב, כמעט לכל הרוצחים הגדולים בהסטוריה שהיו מנהיגים, הייתה כמות אדירה של תומכים ומעריצים. אבל לא היו שופטים שיכלו לשפוט אותם בדין.
תפקיד השופט הוא לשפוט לפי הראיות שבפניו. הבעיה היא לא בו. הבעיה היא בחברה שמאפשרת לקבל מנהיג שחטא ואפילו להעריץ אותו (אולי בגלל שפשע כנגד ממסד שמעריציו אינם מכירים בסמכותו מלכתחילה – על משקל לגנוב מהגויים מותר).
ומה דעתה של שרי רוט על האפשרות הבאה שהייתה מונעת את כל הבוקה והמבולקה הזו? פשוט אם דרעי היה מוצא בנפשו את תעצומות הנפש לנהוג על פי חוק ולא לחטוא מלכתחילה, גם אם החטא הוא על פי חוקיו של שלטון שאינו אהוד על מעריציו של האיש. -
לא כל מי שמסכים להיות יריב לוין מסכים להיות אריה דרעי
-
לגמרי לא
-
טור טוב. תודה שכתבת אותו אצלם. כולנו רוט
