תסיר חרפה מעיר: אז איך היה ביום כיפור תשפ”ד בתל אביב? • חוויות

1.

נתחיל מהחדשות המפחידות. מה יהיה בשנה הבאה בכיכר דיזנגוף? אז ככה: לא מן הנמנע שביום הכיפורים תשפ”ה הכול יתנהל כשורה. אף אחד לא יתעניין במחיצות, והתפילה ההמונית המקסימה והמרגשת תחזור לכיכר, כנראה שאפילו עם יותר מתפללים.

נו, מצוין, אז למה אלה חדשות מפחידות? כי הסיבה שהתפילה תתקיים כרגיל היא לא בגלל שתל אביב תהפוך פתאום לסובלנית או מכילה יותר, אלא פשוט בגלל שהטרנד יתחלף במשהו אחר. סערת מחיצות? זה כאילו הכי 2023. פאסה.

2.

על מה יהיה המאבק הבא? אנא אערף. קשה לי לחזות מראש ערכי־טרנד שיסחפו את לב ההמון. הרי רק לפני שנה אותו מניין, באותו מקום, של אותו ארגון, עם אותן מחיצות, היה שיא הקונצנזוס. 2,500 מתפללים. רובם המוחלט חילונים. במו עיניי ראיתי. מי חלם אז שדווקא המניין הזה, עם אלפי נשים, גברים וכלבים שמתפללים ביחד באחדות נפלאה, ייהפך לשדה קרב.

אבל אז מישהו בארגונים הפרוגרסיביים החליט שהשנה נלחמים ב”מחיצות במרחב הציבורי”. קריאת הקרב ניתנה – וההמון נהה אחריה. והעירייה נהתה אחרי ההמון. אז אמנם, המארגנים השיגו חוות דעת משפטית שמותר לנפנף בכמה דגלים, וגם תיאמו זאת עם המשטרה, אבל הקיצוניים הבינו את הרוח הגבית שהם מקבלים מהתקשורת ומהפוליטיקאים, ולקחו את זה צעד אחד קדימה – למעשי בריונות נגד המתפללים.

טוב, הם רגילים לזה. בשנה האחרונה הרי הם שולטים ברחוב. כי הנה כזמבורה ביד המפגין, ברצותו חוסם וברצותו ממוגג (סליחה שזה לא בדיוק חרוז, אבל הבנתם את הרעיון).

נו, אז מה יהיה בשנה הבאה? מה יהיה הטרנד של 2024? נגד מי יסיתו אז את ההמון? המממ… עדיין מוקדם להעריך. אולי הסיפור יהיה השופר? האמת, עכשיו כשאני חושב על זה, איך אפשר לתקוע בשופר בכיכר המרכזית של עיר הומנית כמו תל אביב? זאת התעללות בבעלי חיים. הדרת איילים. אז העירייה תאסור. ואז ההמון יתנגד ויצעק “בושה! בושה! בושה!” על מי שיעז לתקוע בשופר במרחב הציבורי.

3.

יופי. גיחצי. הדרת איילים. למה, ידידיה, אתה מזלזל בערכים של אחרים? כן, לא רק לך, גם לחילונים יש את הערכים שלהם. תכבד.

ובכן, אני חושב שלציבור החילוני יש הרבה ערכים. ובוודאי שיש בו הרבה אנשים טובים וערכיים שאפשר ללמוד מהם הרבה. מיותר אפילו לומר את זה. ואני מכבד אותם על כך. אבל כן, אני מודה, קשה לי להתייחס ברצינות לקבוצת אנשים שמוכנים למות (או להרוג אחרים) למען ערכים אופנתיים שלא היו כאן לפני שנה, או שנתיים, או חמש שנים, ופתאום צצו וכולנו צריכים לאמץ אותם על מלא. ואגב, קל לזהות אותם, את הערכים היחסית־חדשים האלה. רובם נגמרים בצמד המילים החדש־יחסית גם הוא: “במרחב הציבורי”.

4.

אנחנו כבר בעומק הטור ועוד לא כתבתי על מה שעבר עליי באופן אישי בתל אביב. האמת? אני די מנסה להדחיק. תראו, ידעתי שזה יהיה קצת יותר מאתגר השנה. היו דיונים איך בדיוק לעשות את זה השנה כדי שהכול יעבור בשלום. אבל ככה? מי חלם? גם לא בסיוט הכי גרוע.

האמת שהפעם הראשונה שהתחילו להידלק אצלי נורות אדומות הייתה כשהגיעו התגובות מתושבים דתיים בתל אביב ברוח “מה, אתה בא? איזה אומץ. כל הכבוד”. משהו בטון שלהם הזכיר לי את מה ששמעתי מפיהם של תושבי לוד היהודים כשבאנו לשבת חיזוק בזמן מהומות ‘שומר החומות’.

כשהגעתי לשטח כבר היה אפשר להרגיש את זה חזק באוויר. תל אביב היא העיר היחידה בארץ שההתנפלות בה על מי שלא חושב כמוך – סליחה, שלא נראה כמוך! – הפכה למקובלת. לא כולם ככה, כמובן. רובם לא.

אבל מאז שהחלה המחאה הזאת, בהובלת התקשורת מלבת השנאה, לא פגשתי כמעט חובש כיפה בתל אביב, ובעיקר לא עוטת מטפחת בתל אביב, שלא ספגו נאצות. אני לא מגזים. לא מזמן ישבתי בשולחן עם חבורת דוסים תל־אביבים, וכל אחד סיפר על חוויותיו. זה נורא, ובעיקר נורא שלא שמענו על כך.

אל תטעו: לרשתות מגיעים בעיקר אירועים שצולמו (וגם הם כמעט לא מדווחים בתקשורת) או אירועים שהסתבכו, אבל אני מדבר על אירועים קטנים יותר, ובמובן מסוים הם מזעזעים יותר. מה שנקרא, אנטישמיות שאדם דש בעקביו. הערה פה, קללה שם. זה הפך למקובל.

5.

וחשוב לי להדגיש שוב: האם אין אנשים טובים בתל אביב? ברור שיש. רובם המוחלט. אבל איפה האנשים הטובים האלה, למה לא שומעים אותם יותר?

המשפט הנפוץ ביותר שדתיים, מכל הגוונים, שומעים בשנה האחרונה בתל אביב: “תעופו מפה! תצאו מהעיר שלנו. אתם לא שייכים לכאן”.

אני משתגע מהמשפט הזה. העיר של סבתא שלכם? אני לא מצליח לדמיין את עצמי אומר את זה למישהו בירושלים. או שומע את זה ממישהו בירושלים. ויש פה אנשים מאוד שונים. אבל זה מה שיפה ומעניין בירושלים.

תל אביב היא העיר היחידה בארץ, אולי בעולם, שבשביל להיבחר לעמוד בראשה אתה צריך להישמר מכל משמר מלגנות אלימות נגד זרים מסוג מאוד מסוים. והלוואי שזה היה נעצר באי־גינוי. בסיפור הנורא של ראש יהודי השבוע, המתמודדים על תפקיד ראש העיר התחרו ביניהם מי מגנה במילים יותר חריפות את ה…קורבן.

אני אומר לכם, זה שפל שספק אם הגיעו אליו בבחירות המוניציפליות לראשות עיריית סדום.

6.

טוב, נחזור ליום כיפור בתל אביב. אני בורח מזה כל הזמן. כותב דעות במקום לכתוב חוויות. נכון, מודה באשמה. קשה לי לחזור לרגעים ההם. תבינו, אתם ראיתם סרטונים קשים בווצאפ, אני הייתי בתוך האירוע. זה שונה. לא הכול עובר דרך הצילום. לא האווירה הקדושה עם רדת יום הכיפורים על תל אביב. כן, דווקא שם זה מורגש אפילו יותר מאשר במקומות אחרים. העיר ללא הפסקה עוצרת פתאום. וקשה להעביר דרך סרטון ווצאפ את התכונה באוויר: מאות הכיסאות הלבנים, אלפי המחזורים שאנשי ונשות קהילת ‘ראש יהודי’ סידרו במשך שעות בשמש. הכול עם כל כך הרבה מחשבה ואכפתיות. עם כל כך הרבה תפילות. תפילות על התפילה. רק שיבואו. שיתחברו.

והקהל אכן התחיל להגיע. ראשונות היו נשים מבוגרות שאין להן כוח לטרוח ללכת לבית הכנסת. הן ירדו לכיכר עם הפיליפיניות שלהן. ואז משפחות. עולים חדשים. הרבה עולים חדשים. סטודנטים. ילדים באופניים. ועוד דבר שקשה להעביר דרך הווצאפ: הזיכרונות המרגשים מהתפילה כאן, במקום הזה בדיוק, בשנה שעברה. זיכרונות שיוצרים ציפייה גדולה, מיום כיפורים שעבר ליום הכיפורים הבא עלינו ועל תל אביב לטובה.

עוד מעט הרב אסף טבצ’ניק, רב הקהילה המאיר, האיש בעל פרצוף־יום־כיפור כל השנה, אמור לעלות על הבימה ולפתוח את היום הקדוש עם הפסוק “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה”. אבל איזה אור ואיזה צדיק. יחד עם המאות שנוהרים לתפילה, האספסוף מתחיל להגיע.

למעשה הנגלה הראשונה כבר הייתה שם לפני המתפללים. אבל מצטרפים עוד ועוד. סוגי האנשים שמהם מורכב הקומץ האלים הזה הם עניין למאמר בפני עצמו, ובעיקר למחקר פסיכולוגי. יש שם תרכובת מעניינת של גילים, סגנונות ושריטות, אבל בגדול כולם קופצים לי מאז יום כיפור מול העיניים בכל בוקר בברכות השחר: עזי פנים, עזות פנים, אדם רע, שכן רע, פגע רע…

7.

מה, אתה קורא להם “פגע רע”? לא. רק הבאתי פה תפילה שמזכירה לי אותם. למעשה אני קורא להם בתואר הרבה יותר חמור: בריונים שבכוח הזרוע זרקו יהודים מתפילת יום כיפור בגלל איזה מאבק אופנתי מקושקש שלא היה כאן בשנה שעברה ולא יהיה בשנה הבאה.

ואז, כשהם הצליחו במשימה, הם גם מחאו כפיים באושר. יופי. הכיכר נקייה מיהודים. כלומר, מיהדות (אגב, היא לא נותרה נקייה, כי במקום נשארה קבוצה ספונטנית שלא קשורה ל’ראש יהודי’ שהחליטה להתפלל, בלי מחיצה ובלי דגלים, וחטפה גם היא צעקות ונאצות).

8.

ועוד דבר שלא יוצא לי מהראש, המפגש המחודש של המתפללים בכניסה לבית הכנסת ברחוב בר כוכבא. הלכנו לשם בראש יהודי מורכן, כשעזי הפנים עוד מקללים אותנו תוך כדי הנסיגה באמירות שאני מנסה לשכוח. ושם היו הדמעות וההתפרקות. תראו, דמעות בבית הכנסת בליל יום כיפור הן לא מחזה נדיר. אבל לא דמעות כאלה. בעיקר בכו תל אביבים המומים וכואבים, וגם הבנות הצעירות שטרחו כל היום על הכנת הכיכר.

למחרת, לפני תפילת נעילה, יפנה אליהן הרב אסף בדרשתו ויגיד שעם כל הכאב על התפילה שלא הייתה, הקב”ה סופר בבית גנזיו כל מחזור, כל כיסא של כתר, כל פלייר מושקע עם דברי הסבר לתפילה שהן שמו באהבה בשביל עוד יהודי שיבוא לתפילה היחידה הזאת בשנה.

אגב, או לא אגב: הרב אסף טבצ’ניק קם שעות ספורות לפני כל נדרי מהשבעה על אביו שנפטר בטרם עת. למעשה, הוא היה בעיצומו של האבל. החג פשוט מפסיק אותו. הוא הגיע היישר אל המתקפה הבריונית בכיכר, ומשם, בלי לנשום ולעכל באופן אישי את הטראומה, אל בית הכנסת ואל מאות אנשים שפופים, שאותם הוא היה צריך לעודד. כי מה לעשות, עם כל השבר הגדול ובעיקר תחושת הלכלכוך ביום הטהור בשנה (אין היתר מיוחד לטבול במקווה ביום כיפור אחרי מה שעברנו?) יש יום שלם של תפילות שצריך להמשיך. כלומר להתחיל.

משפט אחד אני לוקח איתי מכל הדיבורים המרוממים שלו במהלך היום: “קשה לי להתרכז בתפילה, בטח גם לכם. שאלו פעם את הרבי מקוצק: מה הדבר הכי חשוב בעולם? הוא ענה: מה שאני עושה עכשיו! אז חברים, עם כל הכאב הגדול, עכשיו אנחנו בתפילת יום כיפור. זה הדבר הכי חשוב בעולם. זאת המשימה שלנו כרגע, בתוך כל הסערה. בואו נעשה אותה הכי טוב שאנחנו יכולים”.

9.

ויש עוד דבר אחד שאני לוקח איתי מהתפילות בבית הכנסת של ‘ראש יהודי’ ביום הכיפורים הזה. ה”ויאתיו כול לעובדך” של תפילת מוסף. המוני חזנים ובעלי תפילה אמרו את הפיוט הזה באין־ספור בתי כנסיות בעולם היהודי, אבל לא כמו שאמר אותו בעל התפילה שלנו, ישראל זעירא, מנכ”ל ‘ראש יהודי’: “ויאתיו (ויבואו) כול לעובדך, ויברכו שם כבודך… ויהללוך כל אפסי ארץ… ויטו שכם אחד לעובדך… וילמדו תועים בינה… וישמעו רחוקים ויבואו, וייתנו לך כתר מלוכה”.

ואז הריקוד של כל המתפללים במשך דקות ארוכות בנוסח קרליבך: “וייתנו לך, וייתנו לך, וייתנו לך, כתר מלוכה!”.

10.

ושוב שקיעה. ותפילת נעילה בהשתתפות כאלף איש שבאו לבית הכנסת, שעלה על גדותיו עד לרחוב הסמוך. ואבינו מלכנו. וה’ הוא האלוקים. ותקיעות שופר. וצעקות של פגעים רעים שבאו מכיכר דיזנגוף לרחבה שלפני בית הכנסת כדי להפריע ולחלל גם את הרגע הזה. לשנה הבאה בתל אביב השפויה.

שם, בפתח בית הכנסת, עברתי באופן אישי חוויה קשה, במפגש עם אחד מחבר’ה האלה, שאולי עוד אספר פעם. אבל האמת? החוויה הכי קשה הייתה לפתוח את הסלולרי במוצאי הצום, בציפייה לקרוא גינויים מקיר לקיר, חיבוק מקצה לקצה למאות התל־אביבים שנפגעו. הרי איזה יהודי בעולם, לא רק בארץ, יכול להישאר אדיש למה שחווינו ביום הכיפורים הזה?

איזה יהודי? יאיר לפיד. הוא עמד בפתח ביתו בחולצת יום כיפור לבנה ואמר את הדברים הבאים: “הגיעו הנה מבחוץ גרעינים משיחיים וגזענים שמנסים לכפות עלינו את הגרסה שלהם ליהדות. אנחנו לא זקוקים מאף אחד להוראות ההפעלה איך להיות יהודים. חבל שהם הפכו גם את היום הקדוש והנפלא הזה לעוד יום של מריבה ישראלית”.

אני מקווה שגם תפילות אחרי נעילת השערים מתקבלות. כי כשראיתי את התגובה הזאת נשאתי את עיני לשמיים ונשאתי תפילה: הלוואי, ריבונו של עולם, שעד יום הכיפורים הבא, עוד ועוד משפחות “משיחיות”, ממש כמוכם שקוראים עכשיו את הטור הזה, יבואו לגור בתל אביב. וישמעו רחוקים ויבואו “מבחוץ”. אמן.

• הטור  מתפרסם בעיתון ‘בשבע’