‘חודשיים שהילד שלי במצב שרבים מעדיפים להסתיר’ • פוסט מטלטל

דכאון. הכללים:

1. מחלה.

דכאון זו מחלה. היא מחלה קשה מאוד, שיכולה להיות גם סופנית. רק מי שהיה באזור יכול להבין את עומק הקושי שיש לו שתי רגליים עיקריות:

א. החולה נראה רגיל מבחוץ, אבל מאבד את חוט החיים שלו. זה מחזה קשה מאוד.

ב. דכאון הוא מחלה מדבקת. אחת הדרכים לאבחון דכאון היא שאחרי מפגש עם אדם חולה – הדכאון נשאר איתך. הוא ממשי, מוחשי, כמעט אפשר להרגיש אותו בידיים, וכל כך קשה לשאת את זה. ועוד יותר קשה כשיש חסיון.

2. חסיון.

קושי נוסף גדול ומשמעותי הוא החסיון, הסוד, ההסתרה. כאילו לא מספיק קשה ההתמודדות עם המחלה הזו, נוספת שכבה נוספת של פחד או בושה או סטיגמה, שזה התאים בול לאלף השנים האחרונות אבל אנחנו כבר ב-2020, והגיע הזמן לשחרר את זה. אין מה להתבייש במחלה האיומה הזו. אם נפסיק להתבייש אולי נוכל להתחיל לטפל כמו שצריך.

3. כמו שצריך.

אין מיטות פנויות במחלקות נוער פסיכיאטריות. זה אומר שילד בסכנת חיים יכול להישאר ככה, פשוט כי אין מספיק גורמים שיכולים לטפל בו. תארו לכם שלאדם שנמצא בהתקף לב אומרים – אנחנו לא יכולים לטפל בך היום, אין מיטות פנויות, תבוא בעוד יומיים. הוא כנראה ימות בינתיים. זה עלול לקרות גם לאנשים שמגיעים למיון פסיכיאטרי אבל לא יתקבלו לאשפוז כי אין מיטות. המערכת רזה מדי, יש מעט מדי מחלקות, אין פסיכיאטרים, התורים רחוקים, יחסי הציבור של המחלה הזו הם לא משהו. במקום להבין שמדובר באנשים עם מחלה קשה, העולם מדמיין אנשים רגילים שעף להם בורג.

4. ‏ לא עף להם בורג.

הם אנשים חכמים ורגישים, שמסתובבים בעולם הזה בלי עור, בלי שכבת הגנה לנפש שלהם. הם זקוקים לאיזון תרופתי, בדיוק כמו סכרתיים שהלבלב שלהם לא עובד וזקוקים לאיזון תרופתי או חולי לב שאם לא יקחו את התרופות שלהם – יתקצרו חייהם.

5. חיים.

לפעמים הם לא מצליחים להחזיק בחיים. אתם תשמעו בעיתון ומהדורות חדשות ייפתחו בידיעות על איך ומה קרה בדיוק, מי אמר מה שגרם לילד או לחייל או למבוגר למות כתוצאה מהמחלה האיומה הזו. אז תדעו שלכל מהדורה כזו יש השפעה ישירה על חולים. ישירה ומיידית. גם זה מדבק, וזו פגיעה איומה ונוראה. אתם רק נותנים להם רעיונות.

בבקשה תפסיקו.

כתיבה על מקרים כאלה לא עוזרת, היא פוגעת.

נורא. כשילד מת מסרטן אתם לא שואלים מה גרם לזה ואיך בדיוק היו רגעיו האחרונים, גם כאן תפסיקו לשאול. זו מחלה. קשה. ולפעמים סופנית. גם לא עוזרת הפניית האשמה – להורים, למשפחה, לחברים. אף אחד לא אשם בזה.

6. אשמה.

זו לא אשמתכם, כמו שזו לא אשמתנו. זה לא ילד שאמר משהו מעליב, כמו שזו לא מריבה בין האחים שהסעירה או מילה פוגענית של בן זוג. זו מחלה. כשאתם שואלים – למה זה קרה ומחפשים אשמים, אנחנו, המשפחות, מקבלות מכה כפולה. אתם בעצם שואלים: איך לא שמרנו עליו. ואנחנו אומרים: שמרנו כל כך, אבל לא הצלחנו להציל.

7. להציל.

כשאנחנו פוגשים אדם בדכאון – בא לנו בעיקר להעיף לו כאפה ולהגיד לו – יאללה, תראה איזה מעולה אתה, ואיך החיים שלך טובים, ואיך אתה חכם ומוכשר ונפלא והסביבה שלך נהדרת – מה כל כך עצוב? אבל זה לא יעבוד.

אנחנו מדברים עם חלק שהוא תחת מתקפה, חלק חולה, שצריך טיפול ואיזון. זה כמו לצעוק על תאים של חולה סרטן שהם מתחלקים לא כמו שצריך. אנחנו רוצים לדבר עם האדם שמולנו, אבל הוא לא שם, וייקח זמן עד שהוא יחזור.

8. זמן.

למרבה הצער, אין אקמול למחלה הזו. לתרופות לוקח כמה שבועות להשפיע ובינתיים אין הקלה ואין הטבה. זה יכול לקחת חודשים ארוכים. אל תשאלו אותנו כל יום מה שלומו. אתם יכולים לשאול מה שלומנו.

9. שלומנו.

אין בעולם הזה קושי גדול יותר מלראות את הילד שלך, את הגוף שלו, ולדעת שהוא לא שם ושהוא לא רוצה להיות. שהמחלה שלו מסכנת חיים וזה יכול לקרות בכל רגע, גם כשנראה שיש איזו הטבה. כשאתם שואלים אותנו מה שלומנו, ונותנים לנו לספר ולבכות את הצער האיום הזה, אתם עוזרים לנו. כשאתם מחבקים אותנו, כשאתם מדברים איתנו ולא עלינו. בואו נסתכל לזה בעיניים ונפסיק להסתיר.

10. הסתרה.

כבר חודשיים שהילד שלי נמצא במצב שיש רבים שמעדיפים להסתיר, וזה כל כך כואב. כי מה שאני הכי רוצה היום, בתוך כל הקושי, הוא שיתפללו על הילד שלי. לחיים טובים ולשלום. שיכתבו את השם שלו על הלוח בכיתה ובקבוצות הווטסאפ ויתפללו לרפואתו השלמה. זה לא סוד, הוא לא משוגע, הוא חולה, חולה מאוד.

בבקשה תתפללו עליו, תתפללו עלינו.

• מתוף דף הפייסבוק של יערה ישורון