הפעם הראשונה שראינו את דיוני בג”ץ, הראשונה שלא נעלה למירון

1.

אחד עשר אנשים חמורי סבר, עוטי גלימות שחורות, יושבים בחצי גורן על כסאות רמים מסביב לשולחן עץ מהודר. קולם עמוק וסמכותי, על פניהם מסכות, לראשם סמל המדינה. עיני כל האומה נשואות אליהם. אולם ג’ של בית המשפט העליון בשיא תפארתו.

אלא שהפעם, באופן תקדימי, פשוטי העם יכולים לעקוב בשידור חי אחרי התנהלות הדיון. לשמוע לא רק את השורה התחתונה, את הפסק החלוט, אלא את השאלות, ההערות, הקטיעות. אנחנו יכולים לחזות במו עינינו בשפת הגוף. בהתנשאות, בעליונות.

המילה “כבוד” בהטיותיה השונות חוזרת על עצמה שוב ושוב. “כבודו”, “כבודה”, “כבודכם”. ובהיכלם כולם אומרים כבוד כל הזמן. אבל המעמד הזה הוא הרי תמצית האי־כבוד. אי־כבוד לכל מי שלא מחזיק בתפיסת העולם הקיצונית של כבודם.

2.

והדיון מתארך, והאוויר מתמלא במושגים ערטילאיים שאני לא בדיוק מבין, אז הראש מפליג בזיכרונות קרובים ורחוקים. כאן, באולם הזה, בפורום גדול ומרשים כזה, נחרץ סופית גזר דינו של גוש קטיף על אלפי מתיישביו, החיים והמתים. “יישום ההתנתקות מנתק את הישראלי המפונה מביתו, מסביבתו, מבית הכנסת שלו ומבית הקברות בו קבורים מתיו. הפינוי הכפוי של הישראלים פוגע בכבוד האדם שלהם”, כתבו השופטים, אבל פסקו ברוב עצום של עשרה מול אחד בלבד, שבכל זאת הוא “חוקתי” ו”מידתי”.

למה? כי הוא “הולם את ערכיה הציוניים של המדינה. נועד לתכלית ראויה – התכליות המדיניות, הלאומיות והביטחוניות שעליהן מבוססת ההתנתקות נועדו להגשים צורך חיוני ומהותי… על רקע הפיצוי המובטח בחוק… הפגיעה איננה במידה העולה על הנדרש”.

מכל הטקסטים הבוטים משמאל שנאמרו על מפריחי השממה מגוש קטיף, זה אחד המרושעים ביותר: “הפגיעה איננה במידה העולה על הנדרש”.

מכאן גם יצאה שורת פסקי דין הקושרים את ידיו של צה”ל במלחמה בטרור ומסכנים את חיי חיילינו. מכאן יצאה, רק לפני כמה ימים, ההחלטה שבמדינת היהודים לא רק שכל מבקר יכול להכניס חמץ לבתי חולים – דבר שיפגע בעשרות אלפי חולים, דתיים וחילונים, שמאושפזים בבתי החולים בארץ ונשמרים מלאכול חמץ בפסח – אלא אף “אסור לפנות לבאי בית החולים בכל הערה, הנחיה או הסבת תשומת לב בנוגע להכנסת מזון במהלך חג הפסח”.

והרשימה כמובן עוד ארוכה־ארוכה. שורה של פסיקות, שכל אחת מהן פוגעת בצלע אחרת של המשוואה: פעם פסיקה נגד ארץ ישראל, פעם נגד עם ישראל ופעם נגד תורת ישראל. כדי שהחוט המשולש הזה במהרה יינתק.

3.

והנה עכשיו מתכנס שוב הפורום הגדול והמרשים של האנשים עם הגלימות השחורות והקול העמוק והסמכותי, והם דנים בשיא הרצינות וכובד הראש בסוגיה האם ההצבעה שלי, שלכם ושל עוד כשלושה מיליוני ישראלים בבחירות האחרונות, קרוב ל-80 מנדטים סך הכול – הייתה ראויה. אולי אתם קוראים את הטור הזה אחרי שכבודם כבר פרסמו את ההחלטה, אבל זה לא משנה. עצם הדיון מזעזע.

שלוש פעמים ביום, בתפילת שמונה־עשרה, אנחנו מבקשים על אינספור דברים שצריכים תיקון בחיינו: חכמה, רפואה, גאולה, קיבוץ גלויות, בניין ירושלים. אבל רק בבקשה אחת אנחנו ממש נאנחים. “השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והסר ממנו יגון ואנחה”. עד כדי כך? יגון ואנחה? הלו, זה לא “רפאנו” פה, מה אתם נאנחים ככה? כולה משרד המשפטים, הבג”ץ, הפרקליטות.

אין לי תירוץ חכם להגיד או איזה וורט חזק. התשובה היא כנראה: כן, כשמערכת המשפט מעוותת, זה כואב מאוד, ומקומם מאוד. זה חתיכת יגון ואנחה.

4.

ומכאן לעניין אחר לגמרי: ל”ג בעומר בצל הקורונה. קודם כול, אני כל כך מקווה שיהיה עוצר מלא בליל ל”ג בעומר. איך אמר בשעתו ראש הממשלה על ליל הסדר? “אנחנו לא רוצים שפסח יהיה פורים”.

אחרי כל השיפור במצב וההקלות האחרונות, אי אפשר לקחת את הסיכון עם עוד חג שיגרום חלילה להדבקה המונית. אסור של”ג בעומר יהיה פורים. ואם לא סגר בכל הארץ, אז לפחות לסגור בצורה הרמטית את אזור מירון.

אני יודע שיש יהודים שבשבילם לא להיות אצל רבי שמעון בל”ג בעומר זה קשה כמו לעשות ליל סדר בלי הילדים והנכדים, אבל השנה נגזר עלינו לפגוש את רבי שמעון לא בציון שלו, אלא בספריו, בתורתו, במאמריו בגמרא. זה קצת מאתגר. יכול להיות שיותר קל לנסוע עד מירון ולעמוד בפקקים ובדוחק הרב בפנים, מאשר להתחבר למורשת של רבי שמעון בר יוחאי.

אז הנה רעיון נפלא שקראתי בעלון ‘אז נדברו’, נקודה חזקה שאפשר לקחת מבעל ההילולא לימים אלה.

הרב שמואל פולק מספר שם איך בשבת האחרונה הוא התפלל באיזו כניסה של בניין מגורים בחיפה, והיה קצת מדוכדך. הוא הרגיש, כמו כולנו בשבועות האחרונים, איך הקב”ה כאילו זרק אותו מביתו.

“עודני חושב”, הוא משחזר, “וזכיתי ל’משלוח מנות’ מאיזו יונה שבדיוק עפה מעליי… ואז נשברתי לגמרי. אמרתי: לא רק שריבונו של עולם זרק אותי מהבית מדרש, הוא גם מגרש אותי מפה?”

אבל אז הוא נזכר בסיפור המפורסם על רבי שמעון בר יוחאי שברח יחד עם בנו מהרומאים. הגמרא במסכת שבת מתארת את מסלול ההימלטות שלו. בימים הראשונים “אזל הוא ובריה, טשו בי מדרשא”. כלומר, הוא ובנו אלעזר הסתתרו בבית המדרש. אבל אז, “כי תקיף גזירתא”, כלשון הגמרא, הוא נאלץ לעזוב את בית המדרש ולברוח למערה.

מה זה “כי תקיף גזירתא”? זה מה שחווינו בחודש וחצי האחרונים (עד ההקלות לפני כמה ימים, ברוך ה’). כל יום הגזרות נהיו תקיפות יותר. בכל ערב התייצבו ראש הממשלה וראשי מערכת הבריאות והודיעו על “גזרות” חדשות. אני כותב “גזרות” במירכאות, כי אלה כמובן לא “גזרות” של הרומאים הרשעים, אלא הוראות מחמירות שנועדו להציל את חיינו.

אבל כן, הגזרות נעשו תקיפות מיום ליום: בהתחלה לא יכולנו להתכנס בכמויות גדולות אבל עוד יכולנו להתפלל בבתי הכנסת, ואחרי זה נזרקנו גם משם, ואז אפילו במרחב הפתוח היה אסור להתפלל.

5.

חזרה לרבי שמעון: בהתחלה, כאמור, הוא ברח לבית המדרש, אלא שגם משם הוא נזרק. נו, מה הוא אמור לעשות עכשיו במערה? להרגיש רחוק. ללכת עם ראש למטה ולהגיד: ה’ זרק אותי. אז זהו שלא. רבי שמעון בר יוחאי הוא תלמיד של רבי עקיבא. אותו רבי עקיבא שבמשך כל חייו היה מצטער על הפסוק “ואהבת את ה’ אלוקיך”, מתי יבוא לידיי ואקיימנו. כלומר, רבי עקיבא בעצם אומר: לי לא מספיק שה’ מגלה כלפיי אהבה, אני גם רוצה לגלות אהבה לה’.

נכון, אם ה’ מחייך אליי ומראה לי כמה הוא שמח בתפילות שלי ובלימוד שלי, אז טוב לי. אני מרגיש ילד אהוב, שנאמר, “אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי, ככה סתם, אבא טוב”. אבל אם ה’ לא מראה אהבה, אלא להפך, ריחוק, הוא זורק אותי מבית הכנסת, יש הסתר פנים – מה אז? רבי עקיבא חינך את תלמידיו שדווקא במצב כזה יש הזדמנות לאהוב את ה’ בכל נפשם.

לכן, כשרבי שמעון בר יוחאי נזרק מבית הכנסת כמונו, הוא לא עושה פרצוף מסכן. אדרבה, הוא נכנס בסערה למערה, ודווקא שם מתחיל לעסוק בתורה ולעבוד את ה’ ביתר שאת וביתר עוז. שימו לב למילים שנשיר (בבית!) השבוע: “בר יוחאי, מושב טוב ישבת, יום נסת יום אשר ברחת, במערת צורים שעמדת – שם קנית הודך והדרך”.

כל הודו והדרו של רבי שמעון בר יוחאי, מאיפה מגיע? דווקא מהימים הקשים במערה, מתקופת הבידוד וההסגר, מהתפילה ביחידות, בלי קריאה בתורה, מליל הסדר שהוא עשה בלי כל המשפחה.

“היו לו כל הסיבות שבעולם להיות עצוב”, כותב הרב פולק, “ועוד בשם היידישקייט. ריבונו של עולם, זרקת אותי, אתה לא רוצה את התפילות שלי בבית הכנסת, אתה לא רוצה את הלימוד תורה שלי בבית מדרש. אבל לא. רשב”י קפץ על ההזדמנות. אם ה’ לא מגלה לי אהבה, אז הגיע תורי לגלות לו אהבה. שם, דווקא שם, קנית הודך והדרך. אז נכון, אומנם אי אפשר להתעלם משרשרת הנזיפות שקיבלנו משמיים. הורחקנו מבית המדרש, מהמניין, מקריאת התורה. אבל צריך לדעת שעם חשיבה ונכונה ועבודה עצמית – נוכל לקחת דווקא מהתקופה המאתגרת הזאת את הודנו והדרנו לכל החיים”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’