“מה נעשה ולהיכן נפנה?” • קינת החברותא של הרב שטיינמן זצ”ל

הגאון רבי משה יהודה שניידר, תלמידו הקרוב והחברותא של מרן הגראי”ל שטיינמן זצ”ל, פרסם במהלך השנים את גיליונות ‘פרי חיים’, בהם הוגשו אמרותיו, פסיקותיו והוראותיו של ראש הישיבה.

היום, לאחר הסתלקותו של מקן, הוא כתב מאמר הספד מיוחד. חרדים 10 מגיש את המאמר המלא.

•

אוי… אוי… אוי… שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחולינו. נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו.

האיך אפשר? האיך אפשר לחשוב כזה דבר בכלל. האיך יעלה על הדעת, עולם בלי רבינו. אוי לנו. מה נאמר, מה נדבר, אין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש.

הרי בכל פעם שנסתלק בעוונותינו הרבים לבית עולמו אחד מהמיוחדים שבדור, היינו רצים לשמוע את המילה הנכונה, את ההגדרה המדויקת, את המעשה אשר נעשה – אך עכשיו מי יורנו עצה ומי יביננו שמועה, בהסתלק מעלינו נשמת אפינו, רוח קדשך.

בהיות וכעת בזמן אשכבתיה דרבי, המחשבות מבולבלות, לא כרבינו זצוק”ל הכ”מ שלא היה מאבד לרגע קט, אף פעם, את מנוחת הנפש, באופן מופלא ביותר. אבל בעניי לא זכינו לאפס קצהו, ואין סדר ואין כיוון, חשך אור העולם, נשמת רוח אפינו, אשר אמרנו בצלו נחיה בגויים.

מה נעשה ולהיכן נפנה?

אך לכל הפחות ננסה לראות ללמוד משהו שבמשהו ממדרגותיו הנוראות והעצומות של רבינו, ויהיה לו ולנו לזכות.

•

התמדתו הנוראה של רבינו, אין לתאר ואין לשער. כאשר שנים על גבי שנים לא פסק פומיה מגירסא ממש, ולא יכולנו לראות את רבינו בלי שמעיין בגמרא או כותב חידושיו. ואף כשהיו נכנסים אליו לשאול, היה שומע את השאלה תוך כדי שממשיך לכתוב, ועונה תוך כדי כתיבה. רק בסיום ממש היה מרים ראשו ואומר שלום.

ואף בשנים המאוחרות יותר, כשראה שאין מנוס והכרח הציבור לקבלם ולענות לשואלים, מתחילה היה מקבל בעמידה ליד דלת הכניסה לבית, במשך שעה ושעתיים, באמרו שבאופן כזה אנשים מקצרים, וחוסך זמן. עד שפעם אחת התעלף באמצע השיעור – ואמר לו הרופא שאסור לו לעמוד כל כך הרבה זמן, והתחיל לקבל בחדרו כשהוא יושב. אך היה מוציא את הכיסאות מהחדר, כדי שלא יתעכבו אנשים – ואמר לי שהרש”ש לא היו לו כיסאות בחדר מטעם זה.

הגראי”ל בחדרו. צילום: Yaakov Naumi/Flash90

וכן, בתקופה מסוימת, כשהתחנן לפניו הרופא, שילך לטייל עשרים דקות כל יום, הסכים לצאת באישון לילה, ורק עם מלווה אחד, שיודע שלא יטרידנו עם שאלות. והיה שקוע במחשבותיו כל הדרך.

וזוכרים תלמידי ישיבת פוניבז’ לצעירים, את המשמרות שהיה עושה רבינו הכ”מ בחדרו, ואחר כך בשעת השיעור היה שם ידו על עיניו לכמה רגעים, ומנמנם, וממשיך את השיעור.

אוי. האיך אפשר לחשוב שרבינו איננו אתנו… אוי, אוי.

•

כמה שיחות וכמה עבודה השקיע רבנו כל ימי חייו בתפילה, מבהיל על הרעיון. “עבודה” כפשוטו.

איני מדבר על הקפדתו לבוא מוקדם לפני התפילה, ולשבת רגוע כדי להתכונן לתפילה, וכשהיה יוצא למנחה או מעריב לבית הכנסת שהיה במרחק מהלך חמש דקות, היה יוצא הכי מאוחר רבע שעה לפני זה.

איני יכול לשכוח איך פעם אחת הזמינו תלמיד חכם יקר לעשות בביתו שילוח הקן, וזה היה במרחק כמה דקות מבית הכנסת. עלה רבינו שלוש קומות, ודפק עם מטאטא מתחת לרגלי היונה, ושילחה. בעל הבית רצה שיעלה על הסולם להוריד את הביצים, לקיים ‘ואת הבנים תיקח לך’, אך ראה רבינו שעוד כמה רגעים מתחילים מעריב – אמר: אלך למעריב, ואחזור לקחת את הביצים. וכך עשה. ירד למעריב, וחזר עוד פעם ועלה שלוש קומות, כדי לסיים את המצווה.

וכל הטירחא היתה, כדי שלא לאחר מעריב אפילו בדקה. וזה אחד מהרבה מעשים.

והתפילה עצמה, באיזה מתיקות אמר פסוקי דזמרה, כמונה מעות ממש, עם ניגון מיוחד נעים מאד.

ובעיקר תפילת שמונה עשרה, איזה עמל השקיע בכוונת ברכה ראשונה, עד שהיה ניכר שבזמן שהיה תשוש וחלש, היה מאריך יותר בברכה ראשונה, כי היה מתאמץ מאד לכוון כל מילה ומילה.

והרבה פעמים היה מוליך אצבעו על תיבות התפילה, מילה מילה.

איי, מה יהיה אתנו?

•

כמדומני שהיסוד של גמילות חסדים, היא “המחשבה על השני”, וממילא כבר מסתעף כל המעשים בפועל.

כך ראינו אצל רבינו הכ”מ, יום-יום – לחשוב על השני באופן מופלא ביותר.

הגרמ”י שניידר עם ראש הישיבה זצ”ל. באדיבות המצלם

בשעתו היה רבינו מקבל קהל בלילה, משעה תשע ורבע עד עשר וחצי. לאחר מכן, ברבע ל-11, התחיל השיעור בזבחים. (הודות להשקעתו הגדולה של ידידנו היקר ר’ יעקב רוזנשטיין, שהיה דואג במיוחד לסיים את התור לקראת השיעור, שיתחיל בזמן].

איי, איזה שנים טובות, איזה גן עדן היה. מה יהיה אתנו?

ועל כל פנים, הרבה פעמים היה רבינו יושב כמה רגעים תפוס בשרעפים, ולא יכלו לדבר אתו. כמובן שלא העזנו לשאול מה קרה.

אך פעם אחת נכנס המוהל המפורסם מפתח תקווה, הרה”ג רבי שלמה מילר זצ”ל, ואמר לו רבינ:, אתה רואה את כל הפתקים עם הצרות שמונחים כאן על השולחן, אם תקרא מה שכתוב כאן לא תוכל לישון שבועיים.

והוסיף רבינו, שמטעם זה הרבה פעמים אחרי ששומע במשך שעה ארוכה את צערן של ישראל, אינו יכול לרכז את ראשו ללמוד, וצריך למשוך את עצמו בכח כדי שיוכל להתרכז.

וכך היה תמיד דואג לכל יחיד ויחיד באופן מופלג ביותר.

אוי לנו מה אבדנו. איי, לבן של ישראל כפשוטו.

והרבה אנשים היו המומים כשהיו רואים האיך שרבינו הכ”מ זוכר את צרתם שנים על גבי שנים.

•

אומר רבינו: בני ברק האט זאך גענדערט, בני ברק השתנתה. היא כבר לא בני ברק שהיתה… אחרי שלאחרונה נסתלקו לבית עולמם פוסק הדור מרן הגר”ש ואזנר זצוק”ל ועוד תלמידי חכמים מופלגים.

ומעניין לעניין זכורני לפני הרבה שנים, שאל אחד את רבינו: מה היא המעלה המיוחדת של בני ברק? ואמר לו רבינו: מפני שהעמידו אותה החזון איש, הסטייפלר והרב מפוניבז’.