כיצד נתהווה השידוך של רבי משה מרדכי שולזינגר זצ”ל?

בימים אלה, מלאו 5 שנים לפטירתו של הגאון המופלא, או כפי שמוטב לכנות אותו הגאון המתוק, רבי משה מרדכי שולזינגר, מחבר ספרי משמר הלוי.

לא מעט נכתב, סופר, ודובר אודות שקידתו של האיש המרתק הזה, שהצליח לייצר עולם, ציויליזציה, במה, בה נושאים בתפקידים ראשיים אנשים כמו הנודע ביהודה, החתם סופר, הרב מבריסק, החזון יחזקאל, הקהלות יעקב, והאבי עזרי. בזירה שתחם רבי משה מרדכי היו מתמודדים בקול גדול – כזה שהופך את הרעשים החיצוניים לקול דממה דקה – קושיא בדברי התוס’ בנזיר, עם יישוב על פי דברי הרא”ש בסוטה, התרגשות עד כדי דמעות מ’מציאה’ של רשב”א נדיר בחולין, ודאגה עד חרדה מחוסר הבנת דברי “רש”י המתוק מאד” בסנהדרין – כפי שהיה נוהג להתבטא. לשחקנים ולמתמודדים אחרים אגב, כאלו שמעניינים אותנו בחיי היומיום, לא היה מקום בעולם של רבי משה מרדכי, לא רק בגלל עקרון ‘התורה בטהרתה’, אלא בעיקר מחוסר עניין אמיתי. 

על מעט מאהבת התורה שפיעמה בליבו ניסיתי לספר ברשימה הקודמת, שהועלתה כאן בשנה שעברה, במלאות 4 שנים להסתלקותו.

בטור זה, הייתי מבקש להפנות אל אלומת הזרקור לתיאור נוגע ללב, בטח לטעמי, על המפגש הראשון שלו עם חמיו לעתיד, רבי שלמה כהן, מחברה הידוע של הביוגרפיה על חיי החזון איש – ‘פאר הדור’. וכך מספר הרב שולזינגר בלשונו הייחודית.

“…וכבר  מהרגע הראשון נתבלטה אצילות נפשו באמרו למשגיח שליט”א [השדכן, א.ה], כי שורת הדין נותנת שיבוא הוא אצל הבחור, ולא שיבא הבחור אצלו, כי איך זה יתכן להטריח בן ישיבה לבא אצלו כאילו להיבחן ולעמוד על טיבו… אלא שמכיוון שלבוא להישיבה הרי להבחור אין זה נעים, ואינו גר בבני ברק, כך שהוא מציע להיפגש אצל חתנו שליט”א, אבל חס ושלום שיבוא הבחור לביתו… ובליל שבת קודש פרשת נשא תשכ”ד שמעתי ממנו דיבורים אשר מן הראוי להעלותם על הגליון למזכרת, וזה לשונו:

הנה באמת הלא קשה מאד לאדם לדבר על עצמו ולהציג את עצמו בעיני זולתו ומעודי לא הסכנתי לזה. אמנם ידע נא כי כל התנהגותי בחיים, הן לדינא בענייני הלכה, והן בהנהגת הבית, הכל הוא ממה שזכיתי לקבל ממורי ורבי החזו”א ואין לי מדילי כלום, ורק הכל משל רבי – ואכן עד כמה חסר הוא לי מאז הסתלקותו, כי הכל הייתי רגיל לשאול ממנו ולעשו על פיו, כאשר ישאל איש בדבר אלוקים – וכן גם בני ביתי מחונכים על דרך זו. [הרב שולזינגר נזכר, כי את הדברים הללו אמר רבי שלמה אמנם בניחותא הידועה שלו, כשכל מילה מדודה, אך בעיניו נצנץ הברק בהתרגשות – כדרכו כשהיה מדבר על עניין נשגב].

והנה גם בעניין זה קיבלתי ממנו שכאשר נוגע הדבר לשידוך, צריך לספר על עצמו ולהודיע מעלותיו במקום שאין מכירין אותו. ואף על פי שכאמור הדבר קשה לי מאד, אבל מכל מקום הנני מצווה על זה על פי הוראת רבי, אשר על כן הנני מודיעו… שהנה הלא כל כולי מסור לציבור, וביותר אחרי פטירת מורי וחמי זצ”ל [הפילנתרופ הידוע, רבי חיים יעקב הלפרין, מייסד שכונת זכרון מאיר ועוד].

והנה לדוגמא היום ממש עד סמוך לכניסת השבת הייתי טרוד בענייני אחרים, הן בגמילות חסדים והן בשאר עניינים, אבל ידע נא שעם כל גודל העניין שבזה, וזה גורם לי בטולים הרבה בלימודי, אבל אין זה מגיע כלל לאהבת התורה שבליבי, ובראש הכל ולפני הכל עומד אצלי אהבת התורה ולומדיה, וזה אצלי בירושה מאבותי ורבותי הגדולים, והנני בטל ומבוטל בפני לומדי תורה, וכל אשר יש לי איננו שווה לי בערך אהבת תורה ולומדיה, וכל אשר לי הנני מוכן ומזומן לתת בשביל לומדי תורה אמיתיים, וזוהי מהותי ופנימיותי.

ואם כי אין זה מטבעי בכלל לדבר על עצמי, אבל אמרתי כל זאת לקיים הוראת רבי כנ”ל, ולכן באתי להודיעכם כל זאת, ותדונו איפא בעצמכם אם יכול להיות הקשר בינינו בס”ד”.

הסיפור הפשוט, והכל כך תמים הזה שעשוי להעלות דמעות גם בעיניו של הציניקן הגדול ביותר, מלמד משהו על תפיסת ‘בן ישיבה’ בימים ההם, על הבנת המונח ‘תלמיד’, ועל צורה של שידוך בין חתן לחותן בשנת תשכ”ד – 1964, שהיא בפירוש שונה מזו של תשע”ה – 2015.