פגישה עם הצרפתי בתור לקניית טלכרט

היה זה בימי נעורי, עת הייתי ילד מגודל כבן 14 ולומד במוסד לנערים צעירים, הלא הוא ה’ישיבה קטנה’ בשכונת הר-נוף.

באותם ימים שהיוו, מבחינת האנושות, תקופה פשוטה ופרימיטיבית יותר, חל מפנה שלא לומר מהפך טכנולוגי בשדה התקשורת הישראלי – מהפך שעתיד היה לתת את אותותיו על כל איש, אשה, נער ונערה בארץ הקודש.

הטלפונים הציבוריים שפעלו עם אסימונים הוחלפו בטלפונים שעובדים על טלכרט.

היו אלו ימים בהם חשת שאתה שותף לאקט של שינוי בין דורי. ימים בהם ידעת כי אתה חלק מתכנית גדולה יותר שיוצרת מעבר מהשליטה של הזקנים לזו של הצעירים, מאנשי האתמול לאנשי המחר, מהדור הישן לדור העתיד.

שמחתי להיות חלק מדור העתיד. תמיד רציתי להיות מקבוצת אנשי המחר. ידעתי שאסימונים שייכים לילדים נוכלים שקושרים חוט לאסימון ומושכים אותו באמצע השיחה. לזקנים שסובלים מרעד בידיים. לנשים חסרות חן שמפשפשות בארנקים גדולים ומרוקנים את כיסיהם הטעונים באסימונים, כדי לשוחח בקול רועש שיחה בת רבע שעה.

הטלכרט לעומת זאת, היה כרטיס דק, נעים למגע, בשלל צורות וצבעים, אתו ניתן לשוחח בנחת בכל טלפון ציבורי מצוי.

כמו בכל שדה חברתי גם כאן התחלקנו קבוצת הבחורים מן הישיבה קטנה, למעמדות שהציבו אותנו בקבוצות ריבודיות: עמי הארצות, העניים, וחסרי המעוף שהחזיקו בטלכרט בן 20 שיחות. הבורגנים שהשתמשו בכרטיסי טלכרט בני 50 שיחות. והחוצניקים, אנשי העשירון העליון, שהטלכרט שלהם היה בן 120 שיחות.

כל כך חבל, שההתקדמות הטכנולוגית נסוגה לאחור, והיום התופעה הזו פחות מצויה. במקום כרטיסים צבעוניים, והתגודדות ליד מכשירי הטלפון, שבאופן חשוד היו תמיד בקירבת פינת הקפה והתה, מחזיקים הנערים מכשירים סלולריים כמו בימי הביניים ומשוחחים מחדריהם הפרטיים שיחות חשודות, להם לא ניתן להאזין או להשתתף כמו אז.

מכל מקום, האירועים המביכים מעט שפקדו אותי בהמשך, כרוכים רק בעקיפין להמצאת הטלכרט המופלא, שכן את אותו כרטיס ניתן היה לרכוש בסניף הדואר, ושם, דווקא שם, התחולל הסיפור.

•

סניף הדואר באותם ימים היה אחד המקומות שהיוו מרכיב מרכזי בזהותו של היהודי המצוי.

למעשה ניתן היה לחלק את חייו של האדם לארבעה חלקים: הזמנים שהוקדשו לרוחניות, השעות שהיו להנאה ובילויים, ביקורים בבית הכיסא, והשהות בדואר. סניף הדואר הקנה את הכלים להם זקוק האדם בעולם המודרני. ממון, תקשורת באמצעות בולים ומעטפות, וכמובן כרטיסי טלכרט.

ללא שלושת האלמנטים הללו משול היה האדם לאילם, והיו שאמרו כי טוב מותו מחייו. אלא שגם מותו לא יוודע לאיש, מאחר שלא ניתן יהיה להתקשר ולהודיע על כך.

דא עקא, שאת הסניף ניהלה באופן אירוני, אשה נרגנת שגם זכתה לאריכות ימים מופלגת.

גילה היה בלתי ידוע לאיש, ועל אף שנחשבה היתה בת אלמוות, הקשה הגיל על תנועותיה, והתור שהיה בימים ריקים משתרך על לפתח החנות, היה מתפתל כנחש עד לתחילת הרחוב בימים כתיקונם. במשך שעות היינו מתבוננים בזקנה שלא מיהרה מעולם, ושואלים את עצמנו שוב ושוב: האם יכול להיות שהיא תמות לפתע עכשיו? ככה סתם כשהיא מגישה בול למשלוח רגיל בארץ לאדון שביקש שלושה מהם?

דימיינו את המהומה שתתחולל: מגן דוד, אנשי הצלה, הגופה מכוסה בסדין, התגודדויות של ילדים ואברכים בנפרד ברחוב הסמוך, והעובדות האחרות של הדואר מתייפחות.

אלא שבלב השחור שלנו, הלקוחות, לא חדלה לה המחשבה הטורדנית מלחלוף: יכול להיות שכעת התור יזוז מהר יותר?

הזקנה על כל פנים לא מתה, והתור התנהל בעצלתיים. כעבור 37 דקות, הגעתי קרוב לאשנב, ורק גבר כבן 40, בעל זקן צרפתי שגילח היטיב את צידם הפנימי של לחייו, היה לפני. הוא ניגש אל הדלפק וחייך לזקנה: “השבוע היה בר מצווה להלל”.

הזקנה חייכה אליו בחזרה, וזו הפעם  הראשונה שראיתי אותה עושה זאת.

“איזה יופי”, היא אמרה באושר אמיתי, “ומטילדה הגיעה?”

האיש השיב לה באריכות, ואני הבנתי שמזלי הרע העמיד אותי לפני מציאות סוריאליסטית: אדם שמקיים שיחה משפחתית עם הזקנה. השתעלתי בנימוס, אך כלום לא ארע. הזקנה, שהצעירה לפתע בעשרות שנים, סיפרה לגבר בעל הזקן הצרפתי המטופח על גיסתה, שהיתה כפי הנראה קרובת משפחתו של האיש, והוא שלף מכיס חליפתו הפנימי תמונות מהבר מצווה.

“מה יהיה”? שאלתי בחוסר נימוס, “יש כאן תור, תדברו אחר כך על הבר מצווה”.

האיש התבונן בי וסינן: “חוצפן, זו שיחה פרטית”.

“שיחה פרטית, שיחה פרטית” אמרתי, “אבל אנחנו לא צריכים לסבול”.

עיניו של הגבר רשפו וזקנו הצרפתי כאילו הזדקר לכיווני. לא ויתרתי ואמרתי בכעס: “חוץ מזה שאני לא הייתי מתגאה בתמונה הזו, זה ילד בר  מצווה? לפי השפם הוא נראה כבר אבא לשניים”.

האיש פלט משהו בצרפתית שהתרגום שלו לא היה ‘חזק וברוך’, שילם במהירות לזקנה ונפרד מהמקום כשהוא מביט בי במשטמה.

שכחתי מהסיפור.

•

חודש וחצי מאוחר יותר, חזר אבי מחוץ לארץ, והגיע לבקר אותי בישיבה. יצאתי מהמוסד והסתובבתי איתו ברחבי השכונה.

לפתע ראיתי את גופו של אבי נדרך, הוא הפסיק לשוחח אתי ורץ במהירות לעברו של גבר שהגיע מן העבר השני. הם נפלו האחד על צווארי רעהו, התנשקו בדיוק כמו שהצרפתים יודעים לעשות (שלוש נשיקות בכל צד), ולחצו ידיים שוב ושוב.

האיש בעל הזקן הצרפתי המטופח.

“החבר שלי רולו, ראובן”, אמר אבא בקול מאושר, “לא נפגשנו 15 שנים, 6 שנים היינו חברי חדר בישיבה. 6 שנים. אתה זוכר רולו, מיטה מעל מיטה”.

כעת אמר אבא: “אתם באותו שכונה? אתם מכירים, בטח יצא לכם להיפגש”.

“לא ממש, שלום שלום”, יצא לי קול מהפה שהזכיר קרקור של קרפדה לא מאוד חכמה.

“כן”, אמר רולו שהחליט כנראה לחמול עלי, “נפגשים פה ושם, אתה יודע בדואר, בסניף הדואר, בתור לדלפק של הדואר, כאלה דברים”.

כן, כאלה דברים.