איך מתנחמים מול קרע כה עמוק, מול להבת שנאה המתנשאת לגובה?

לעזרתנו בא ט"ו באב שנציין בשבוע הבא. זה יום שמסמל פיוס ונחמה • היום הזה ניחם את דור המדבר וסימן את סוף הגזירה שנגזרה עליו • בדורות שלאחר מכן סימל היום הזה חיבור בעם ישראל
הרב מנחם ברוד
י' אב התשפ"ג / 28.07.2023 08:30

 בכל שנה האבל של ימי ‘בין המצרים’ נראה קצת תלוש בעיני חלקים מהעם. פתאום, באמצע חופשת הקיץ, בשעה שהאווירה הכללית היא בחירת מקומות נופש ואתרי בילוי – מוכרזים ימי אבל. לא מתחתנים, לא חוגגים, נמנעים מדברים שמביאים שמחה.

רבים אינם מבינים איך אירועים שקרו לפני אלפי שנים אמורים להשפיע על מהלך חיינו כאן ועכשיו.

השנה איש אינו שואל את השאלות האלה. אירועי החורבן אינם סיפור עתיק, אלא דרמה אדירה שמתרחשת מול עינינו. מחנה א’ מאשים את מחנה ב’ בשריפת האסמים, ומחנה ב’ רואה תמונה הפוכה לגמרי, שמחנה א’ הוא המבעיר את הבית. בין כך ובין כך הבית בוער, והכול שואלים את עצמם בדאגה עמוקה – לאן כל זה מוליך?

יום של פיוס

שבת זו נקראת ‘שבת נחמו’, על שם ההפטרה שבה אנו קוראים דברי נחמה לעם ישראל: “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי”. הקב”ה מנחם את עם ישראל על כל הסבל והתלאות ומבטיח כי בסופו של דבר נזכה לגאולה מופלאה. הנביא קורא: “עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה – הִנֵּה אֱלֹקֵיכֶם”.

אבל איך מתנחמים מול קרע עמוק כל-כך? מול שסעים שלכאורה אינם ניתנים לאיחוי? מול להבות שנאה המתנשאות לגבהים שכמותם לא ידענו?

לעזרתנו בא ט”ו באב שנציין בשבוע הבא. זה יום שמסמל פיוס ונחמה. היום הזה ניחם את דור המדבר וסימן את סוף הגזירה שנגזרה עליו. בדורות שלאחר מכן סימל היום הזה חיבור בעם ישראל – לשבטים הותר להתחתן זה עם זה ובני בנימין הותרו לבוא בקהל. העם היהודי גבר על משקעים עמוקים וסלל את הדרך לאחדות ולחיבורים.

יום זה מסמל גם את נקודת המעבר מהקיץ לעבר החורף. הימים מתחילים להתקצר והלילות להתארך, וחכמינו קבעו כי מכאן ואילך אנו נדרשים לפנות יותר זמן ללימוד התורה. בשעות היום הארוכות בני-האדם עובדים יותר בחוץ, וכשהלילות מתארכים, חוזרים לבתיהם מוקדם יותר ויש יותר זמן ללימוד תורה.

הכוח להתאחד טמון בתורה. היא שליכדה את בני העם היהודי לאורך אלפי שנות הגלות. היהודים חיו בארצות שונות, דיברו שפות שונות, אהבו מאכלים שונים ושרו שירים שונים – אבל דבר אחד חיבר את כולם – התורה. כולם קראו אותה פרשה בתורה, למדו אותה, דנו בה ושאבו ממנה עוצמות רוח.

המזון והדבק

דווקא הטלטלה הקשה שכולנו עוברים צריכה להוביל אותנו להכרה בחשיבות התורה לחייו של כל אחד ואחת מאיתנו. בה טמונים ערכי הנצח שליוו את בני עמנו במרוצת הדורות. היא מקור כוחנו והבסיס לאחדותנו.

זה הזמן להצטרף למסגרות של לימוד תורה. לקבוע עיתים לתורה. להפוך את החיבור לתורה לדבר בסיסי ויום-יומי, ממש כמו מזון לגוף, כי היא המזון לנשמה והדבק של כולנו כאומה.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות