דורסנות של בני הישיבות משיגה ההפך: אולי עכשיו מישהו יתפכח?

יש בהחלט מקום להשתתפות גדולה יותר של המגזר החרדי בתחומי החיים האחרים, אבל הדבר לא יושג בדורסנות ובקיצוץ בתקציבי מוסדותיו • כאשר הצד האחד מעריך את תרומת השני, הוא פותח פתח לחיפוש דרכים להגברת השותפות
הרב מנחם ברוד
כ"ו אדר ב' התשפ"ד / 05.04.2024 11:22

“זה היה רגע מכונן עבורי. אמרתי לעצמי, אם אנחנו לא יודעים מהי גמרא, איך אנחנו בכלל יכולים לנהל ויכוח על גיוס תלמידי ישיבות?”

המקהלה המאורגנת של התקשורת פצחה בתשואות למשמע החלטת בג”ץ בעניין גיוס תלמידי הישיבות. גם פוליטיקאים רבים מיהרו לברך על ההחלטה, כאילו הגיעו ימות המשיח. ואז, כשוך גלי ההתלהבות, החלו הפרשנים להשמיע את ניתוח המציאות שלהם, ומתברר שיש הסכמה גורפת שההחלטה על הפסקת תקציב הישיבות לא תביא ולו לגיוסו של תלמיד ישיבה אחד.

מי שמכירים את הדברים לעומקם מזהירים כבר שנים כי ההתנפלות על לומדי התורה תשיג את המטרה ההפוכה. הציבור החרדי חש, במידה רבה של צדק, כי מתנהלת נגדו מִתקפה משולבת, בניסיון להתערב בחינוך ילדיו ובאורחות חייו. בכלי התקשורת מתנהלת נגדו הסתה פרועה, רווית שנאה, שאילו הייתה מופנית למגזר אחר הייתה קמה סערה ציבורית אדירה.

הנה, מה הרוויחו כל הצעקנים וכל מארגני ההפגנות והמחאות, שכל מטרתן לצבור נקודות ותשואות בקבוצות ההתייחסות שלהם? האם עכשיו יהיה יותר ‘שוויון בנטל’ או שנקבל ציבור חרדי כאוב ופגוע יותר, שחש כי רומסים את נשמת אפו?

קול שפוי

בתוך שטף הסיסמאות וההכרזות פורסם בשבוע שעבר ריאיון מרתק עם ענבר גיטי, לשעבר פרויקטורית מתווה השירות במשרד הביטחון. אתה רואה אישה שמדברת על הציבור החרדי בכבוד, מבינה אותו, את צרכיו, רגישויותיו, חששותיו. מגלה הבנה עמוקה במה שאפשר ואי-אפשר, וכיצד עושים את הדברים נכון.

את הריאיון איתה היא פותחת בסיפור: “לרגל שנת הבר-מצווה של בני, הלומד בכיתה המדעית בשוהם, הזמינה אותי המורה לדבר עם התלמידים על נושא הגיוס של תלמידי הישיבות. שאלתי אותם: מה עושים החרדים כשהם לא הולכים לצבא? הילדים השיבו: הם לומדים תורה. אמרתי להם: הם לומדים גמרא, ושאלתי: אתם יודעים מה זה גמרא? אף ילד לא ידע!”.

אומרת  גיטי: “זה היה רגע מכונן עבורי. אמרתי לעצמי, אם אנחנו לא יודעים מהי גמרא, איך אנחנו בכלל יכולים לנהל ויכוח על גיוס תלמידי ישיבות? אנחנו לא מדברים באמת, לא מגלים אמפתיה באמת, לא מחפשים שותפות אמיתית. אנחנו חיים זה לצד זה”.

ופה טמון כל העניין. כאשר האחד מזלזל בתרומתו של זולתו, הוא דוחק אותו להתבצר בתוך עצמו ולהמעיט מערך תרומתו של הראשון. לעומת זה, כאשר הצד האחד מעריך את תרומתו של השני, הוא פותח פתח לחיפוש דרכים להגברת השותפות.

הדרך לחיבור אמיתי

תלמידי ישיבה אינם עושים לביתם. הם מתמסרים ללימוד התורה בלי להפיק תועלת חומרית כלשהי. הם מקריבים את השנים היפות ביותר בחייהם בעבור לימוד התורה, מתוך אמונה עמוקה כי התורה מעניקה כוח ועוצמה לעם ישראל. על-פי הכרתם הם תורמים תרומה מכרעת לקיום היהודי.

בלי להבין זאת לא יוכל להתקיים חיבור אמיתי ולא תהיה הגברת השותפות. יש בהחלט מקום להשתתפות גדולה יותר של המגזר החרדי בתחומי החיים האחרים, אבל הדבר לא יושג בדורסנות ובקיצוץ בתקציבי מוסדותיו. אולי עכשיו מישהו יתפכח?

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות