האמונה והשכל: חשיבה ישרה מובילה למסקנה בלתי-נמנעת

לא אחת אנו שומעים את האמירה “אי-אפשר להתווכח עם אמונה”. משמעותה של קביעה זו, שאמונה היא כביכול עניין לא-רציונלי, ולכן אי-אפשר לדון בה בהיגיון, כשם שעל טעם ועל ריח אין להתווכח.

האמירה הזאת נכונה ביסודה, אבל לא כפי שהדברים יכולים להיראות במבט שטחי.

כי אפשר לפרש זאת במובן שהאמונה היא קביעה שרירותית, אולי דמיונית, שאינה נסמכת על בסיס יציב כלשהו. כמו אדם ה’מאמין’ שיצורים מכוכבים רחוקים רוצים לחטוף אותו. אי-אפשר להתווכח איתו, כי עם דמיונות אין מתווכחים.

מקור העוצמה

האמונה בבורא עולם ממוקמת במקום אחר לגמרי. האדם חש בכל ליבו את נוכחות הבורא. ברור לו, בתחושתו הפנימית העמוקה, כי יש בורא ומנהיג לעולם; יש מי שמקשיב לתפילות ולבקשות; יש מי ששומר עלינו ומכוון את צעדינו.

האם האמונה הזאת נובעת מן ההיגיון? לא בהכרח. היא באה ממקום שלמעלה מהשכל וההיגיון.

כשילד קורא ‘אימא’ – האם הקשר שלו אל אימו מבוסס על ההיגיון? האם יש לו הוכחות שזו אכן אימו? כלל וכלל לא. מעולם לא נדרש לחיפוש הוכחות על כך. בהחלט ייתכן שאם יבוא מישהו וילחש על אוזנו שאישה זו אינה באמת אימו, תתערער במידת מה תחושתו הטבעית, והוא יחפש תמיכה לכך במסמכים ובעדויות וכדומה. אבל הזיקה הטבעית והפשוטה של ילד לאימו אינה מבוססת על ההיגיון.

אין הדבר משקף חולשה כלשהי, אלא להפך, זה מקור עוצמתו של הקשר הטבעי בין ילד להוריו. ההיגיון הוא כלי אחד בלבד בארגז הכלים העומד לרשותנו. האמונה חזקה מן ההיגיון, והיא מייצרת חיבור עוצמתי פי כמה וכמה.

האמונה טבועה בעצם הווייתנו. ראו עד כמה האמונה טבעית אצל ילדים. אין זה מפני שהם קטנים ועדיין אינם בעלי ידע והבנה, אלא להפך – השכל עדיין לא בלבל אותם. כמו אותו ילד, בטרם בלבלו אותו וזרעו בו ספקות על זהותה של אימו. כך האדם חש בטבעו את הבורא, כמֵהַ אליו, מבקש לחסות בצילו. רק אחר-כך באות השאלות ונדרשות תשובות.

אבל כמו בהכרתו של הילד באימו, הכרה זו אינה מנוגדת להיגיון. במידת הצורך אפשר לאשש אותה בהוכחות המתאימות. וכך אפשר לתמוך את האמונה בבורא העולם על-ידי השכל. כי חשיבה ישרה והגיונית מוליכה למסקנה הבלתי-נמנעת על קיום בורא לעולם.

חוקה על-שכלית

אדם שלא חונך על ברכי האמונה, או מי ששקע בשאלות שלא מצא להן תשובה, עלול להגיע לספקות ואף לשלילת האמונה.

במקרה כזה תיווצר התנגשות בין האמונה הפנימית שבתוך נפשו ובין הכרתו השכלית. לכן חשוב לגבות את האמונה בביסוס שכלי מתאים. כדי למנוע סתירה בין האמונה לבין ההיגיון, על האדם ללמוד ולהבין בשכלו את מה שהוא מרגיש באמונה שבליבו.

שילוב זה בא לידי ביטוי בפרשת פרה שנקרא השבת – “זאת חוקת התורה”. ההכרה שציוויי הקב”ה הם חוקה על-שכלית היא הבסיס לכול, ובתוך כך אנו נדרשים ללמוד ולהבין, לדעת ולהפנים.