למה דווקא מצוות שבין אדם לחברו משקפות את יראת-השמיים

לעיתים רואים יהודים יראי-שמיים, המקפידים על קלה כחמורה, שבעניינים שבין אדם לחברו נוהגים זלזול. הם לא יכניסו לפיהם משקה קל שאין עליו הכשר מהודר, אבל בכל הקשור לממונו או לכבודו של הזולת, פתאום נעלמות ההקפדה וההחמרה.

יש המנופפים בתופעות מעין אלה כהוכחה ששמירת המצוות של אותם אנשים אינה אלא צביעות. לוּ היו יראי-שמיים באמת, טוענים הללו, היו נזהרים לא רק בשמירת שבת, בחמץ בפסח ובכשרות המזון, אלא גם בחשש גזל, בלשון הרע ובהלבנת פני חבר.

השכל פתלתל

טענה זו אינה נכונה. מי שנזהרים בשמירת שבת, בכשרות, בהנחת תפילין ובציצית, אינם עושים זאת מן השפה ולחוץ. על-פי רוב הדברים באים מתוך יראת-שמיים אמיתית ומתוך רצון כן למלא את רצונו של בורא העולם. ואף-על-פי-כן קורה שבעניינים שבין אדם לחברו אין הם נוהגים כפי שהתורה מצווה ומדריכה.

ההסבר לתופעה זו פשוט למדיי: בענייני שבת, כשרות, תפילין וציצית, אין השכל האנושי מנסה להתערב. וכי יעלה על הדעת שהאדם יטען כי מוטב לצבוע את התפילין בצבע ירוק? גם אם הוא עצמו אינו אוהב את הצבע השחור, ברור לו שכאשר התורה קובעת שהתפילין צריכות להיות שחורות, אין כל מקום לדעתו ולטעמו האישיים בעניין זה. במצוות האלה האדם מבטל לחלוטין את שכלו אל מול ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך.

לעומת זה, בעניינים שבין אדם לחברו, גם כשהאדם יודע שהתורה קובעת הלכות ברורות, השכל האנושי מנסה להתערב ולמצוא צידוקים ואמתלות. התורה קובעת שאסור לדבר לשון הרע, אבל היצר מגיש מייד מסכת של צידוקים, שהסיפור העסיסי הזה הוא ‘מקרה חריג’. אסור לרמות במסחר, אבל השכל הפתלתל ישכנע אותך שאין זו רמאות ממש, ובכלל, בג’ונגל היֵה זאב ולא כבשה תמימה.

הנכונות להתמסר

זה אחד ההסברים לעובדה המעניינת, שהפרשה הראשונה אחרי פרשת יתרו, שבה מסופר על מעמד הר סיני, היא משפטים, העוסקת רובה ככולה בדברים שבין אדם לחברו. בכך התורה מלמדת אותנו, שגם את המצוות האלה עלינו לקיים באותה הקפדה ויראת-שמיים שאנו מקיימים את המצוות שבין אדם למקום.

הפרשה נפתחת במילים “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם”, ורש”י מפרש, בשם חז”ל: “מה הראשונים מסיני – אף אלו מסיני”.

גם מצוות כמו היחס לעבד, פיצוי לנפגע, דינו של גנב, חובותיו של שומר, התנהלות מול לווה ועוד, יש לקיים בהתבטלות מוחלטת לרצון הבורא, ובלי לערב את השכל וההיגיון שלנו, שכן גם המצוות הללו ניתנו מסיני.

מבחינה זו, דווקא המצוות שבין אדם לחברו משקפות את מידת יראת-השמיים של יהודי ואת מידת נכונותו להתמסר לקיום רצון הבורא. כשיהודי מנהל את ענייניו הכספיים והחברתיים על-פי רצון ה’ – הוא מוכיח שאכן הצו האלוקי הוא המנחה את כל מהלך חייו.