•
הכל החל כששי, חבר קרוב ואדם מיוחד, סיפר לי, חצי באוזן, שהוא חושב להתחיל להניח תפילין מידי יום. עכשיו אני יודע מה אתם חושבים: חב"דניק, תפילין, מישהו להניח - זה לא משהו שכבר ראינו? הרי היום יש מקומות שאפילו נותנים דוחו"ת על זה... אבל, לא. אי אפשר להשוות הנחת תפילין חד-פעמית ולעיתים מזדמנת, לחוויה של החלטה נפשית מוצקה על הנחת תפילין יומית. ביחד הזמנו תפילין, למדנו על ההבדלים בין הסוגים (להלן "גסה" ו"דקה"), למה מניחים תפילין, מתי, איך ובעיקר התרגשנו מלהצטרף לשרשרת היסטורית של חוליות שכבר אלפי שנים כל בוקר מניחים ריבוע אחד שחור על היד – כנגד הלב, ועוד אחד על הראש – כנגד המוח.•
ביום שישי, זמן קצר לפני השבת שי הגיע אלי לאסוף את התפילין. באמת שכבר שכחתי את הריח המשכר של תפילין חדשות מהניילונים. הוא סיפר לי שבדרך עבר ליד מרכז קניות מסויים, ושם שאל אותו חסיד חב"ד אם הוא רוצה להניח תפילין. "לא!" אמר לו שי, "אבל אתה יודע למה? כי אני בדרך להניח את התפילין שלי. החדשות". ללא ספק, זה היה ה"לא" הכי חיובי שחב"דניק שמע על השאלה 'אם תרצה להניח תפילין'. אבל באמת, הכי מבסוטים היו מוישי ומנדי – הרי אי-אפשר לחגוג תפילין חדשות בלי קצת שמחה וסוכריות, נכון? וככה הם מצאו את עצמם בתפקיד ההוא שבועט קרן וגם רץ לנגוח: מפציצים בסוכריות מטווח אפס את שי המעוטר בתפילין ושניה אחרי זה משתטחים על הרצפה כדי לאסוף את השלל. והנה עוד יתרון ל"בר מצווה" ביתית – אין תחרות עם ילדים אחרים על הסוכריות, ועושים קופה של חודשיים בבית כנסת... • מוני אנדר, מחבר הספר 'חצי חלון, חצי מראה', הוא מנהל אגף דוברות חב"ד
הצטרפו לדף הפייסבוק של חרדים 10 >>
הצטרפו לדף X של חרדים 10 >>
רוצים עוד נייעס, סרטונים וסיפורים? הצטרפו לערוץ הוואטסאפ של חרדים 10 >>
