כליה מכל הלב: ריקוד במחלקת ההשתלות • ראיון מרגש משותף
התהליך המורכב והרגיש של תרומת כליה, הניתוח של התורם – במהלכו מוצאת מגופו אחת משתי הכליות, מתחיל מספר שעות לפני תחילת הניתוח של הנתרם שבגופו מושתלת הכליה.
ואם תשאלו את אנשי הצוות של אגף ההשתלות במרכז הרפואי בילינסון בפתח תקווה, בהם רופאים ואחיות ותיקים שכנראה ‘כבר ראו הכול’, גם הם יגידו שביום רביעי י”ד כסלו, נצפה במחלקה מחזה שלא נראה בה מעולם.
התורם, בצלאל יקונט מכפר חב”ד, כבר היה מוכן לניתוח, לבוש בחלוק של המרכז הרפואי, רגע לפני שעלה על המיטה הניידת בה היה אמור להיות מובל לחדר הניתוחים. לידו עמד הנתרם, יהודה מחפוץ, גם הוא מכפר חב”ד, מביט בו במבט שמשדר את הכרת התודה העמוקה שהוא חש כלפיו ואיכשהו חושף גם את הלחץ והמתח הטבעי שבו הוא נתון, מלווה את בצלאל במבטו לקראת צאתו לניתוח.
כשהעיניים של השניים נפגשו, בצלאל צעד שתי פסיעות לעבר יהודה, שם את ידו על כתפו והשניים יצאו במחול.
הריקוד נמשך דקות אחדות, כשמפיהם בוקעת שירת הניגון השמח על המילים של ישעיהו הנביא: “כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה וכל עצי השדה ימחאו כף”.
השמחה שבה בצלאל יקונט עשה את המעשה האצילי, מתוך אהבת ישראל חסידית אמיתית, היא בהחלט מרכיב מאוד מרכזי בסיפור הזה.
כאשר בראיון המשותף לשניהם שאלתי את בצלאל האם בשלב כלשהו היה לו רגע של פחד, או חשש מפני הבאות, הוא ענה ללא היסוס: ממש לא. לא יודע מאיפה בדיוק שאבתי את הכוחות, אבל עשיתי את זה בששון ובשמחה.
חיים במתנה
• יהודה מחפוץ, איך אתה מרגיש עכשיו, במהלך ההתאוששות?
“ברוך ה’ טוב מאוד”, הוא משיב. “עדיין סובל קצת כאבים פה ושם, אבל הידיעה שברוך ה’ פרשת הדיאליזה מאחורי ובסייעתא דשמיא אחזור לתפקד כאחד האדם, מחזקת ומעודדת. ואני מנצל את ההזדמנות הזו להביע תודה לבבית לתורם, ידידי היקר בצלאל יקונט שבזכותו קיבלתי את חיי מחדש”.
• ספר לנו איך הכול התחיל.
“זה היה לפני כשנה. בחורף, סמוך לכ”ד טבת. זכיתי להימנות על קבוצה שנסעה לציון אדמו”ר הזקן בהאדיטש. זמן קצר אחר כך התחלתי לחוש כאבי ראש חזקים במשך היום וכאבים בשרירים בלילה. אני עובד כחשמלאי, ובשלב ראשון אמרתי לעצמי שהתחושות הללו נובעות מלחץ בעבודה. הייתי לוקח אקמול, מתעלם מהכאבים וממשיך בשגרת היום.
“באותם ימים ממש, התעניינו ברכישת דירה. ערב אחד, בערך חודש אחרי שהכאבים התחילו, סיפרתי לאשתי שעל הפרק יש הצעה לדירה שככל הנראה כדאי להתייחס אליה ברצינות. אשתי הגיבה מיד שלקראת צעד כזה יש לקבל את ברכת הרבי וישבה וכתבה מכתב לרבי. את המכתב היא הניחה בין דפי אחד הכרכים של ‘אגרות-קודש’, ואחרי שתי דקות של עיון במקום שבו הספר נכתב, החלה להקריא לי את דברי הרבי.
“ואני מוסר כאן את הדברים. הציטוט לא מדויק אבל זה תוכן הדברים: מסרו לי בשמו שמצב בריאותו אינו כדבעי ובטח יעשה כהוראת הרופא שהרי ניתנה רשות לרופא לרפא, ויהי רצון שיבשרני בהטבת מצבו… בהמשך הרבי מורה לנמען לומר כל יום מספר פרקי תהילים.
“רעייתי סיימה להקריא ואמרה בפסקנות: עכשיו בוודאי תיגש סוף סוף לרופא.
“הרופא הפנה אותי לסדרה של בדיקות וכעבור יומיים קיבלתי טלפון מהמרפאה לבוא בדחיפות. הייתי בעיצומה של הרכבת צינורות חשמל מחוץ לבניין ואמרתי לעצמי שעם סיום העבודה אגש למרפאה. אבל במשרד המרפאה גילו אחריות וכעבור זמן מה טלפנו שוב והדגישו פעם נוספת את דחיפות העניין.
“הגעתי למרפאה ושם כבר חיכתה לי הפנייה דחופה לחדר מיון. עם בואי למיון, הצוות פתח בסדרת בדיקות שנמשכה לתוך הלילה ובסיומן הרופאים הודיעו לי חד-משמעית: אדוני, הכליות שלך לא מתפקדות! הייתי מאושפז ארבעה ימים ובסיומם הוסבר לי שמהיום עלי לעבור דיאליזה לא פחות משלוש פעמים בשבוע”.
• ומה התחושות שלך כשאתה שומע את ההודעות הללו מפי הרופאים?
“האמת היא שאחרי ההלם הראשוני, נרגעתי די מהר. בתודעתי עדיין ראיתי את עצמי כאדם בריא ועד שלא חוויתי בפועל את המצב החדש, לא יכולתי אפילו לדמיין במה מדובר. בהתחלה אתה אומר לעצמך – בסדר, אבוא שלוש פעמים בשבוע לטיפול ונעבור את זה. בטבעי אני אדם שמח ואופטימי וגם אחרי שהוסבר לי היטב במה המדובר לא ראיתי את זה כל-כך בחומרה.
“אבל אחרי פעם ועוד פעם, שבוע ועוד שבוע, אתה נאלץ להבין את חומרת המצב. לא רוצה להאריך בתיאורים לא נעימים, אבל לשכב מחובר לצינורות כארבע שעות כל פעם, לחוש את תופעות הלוואי, להיזהר לא לשתות יותר מדי כדי לא להתנפח ולא ליצור עומס על הכליות ולא לשתות פחות מדי כדי לא להתייבש חלילה, ובכלל להיכנס למשטר של דיאטה קפדנית, אלה דברים בכלל לא פשוטים – שמשנים את כל החיים שלך.
“בשלב ראשון אתה גם מסרב לקבל את המציאות הלא נעימה ולקח זמן עד שהפנמתי שזהו זה. הדיאליזה היא כורח חיים והסיכוי היחיד להפסיק אותה הוא השתלת כליה מתורם”.
• ובינתיים אתה גם לא עובד.
“בחודש הראשון מאז שגילו את המצב שלי, ממש לא יכולתי לזוז. לאט-לאט חזרתי לעבודה, אבל כמו שאמרתי, מהרגע שבו אתה מוגדר כמטופל דיאליזה שום דבר כבר לא מה שהיה. שמונה חודשים הייתי במצב הזה עד שבחסדי ה’, לא יודע באיזו זכות, השליח משמים בצלאל יקונט תרם לי כליה והיום אנחנו ברוך ה’ מתאוששים מהניתוח ואומרים ברוך ה’ שהכול עבר בשלום”.
“חיפשתי הזדמנות”…
• בצלאל, ספר לנו את הסיפור מהצד שלך – איך ומתי גמלה בליבך ההחלטה לתרום כליה ליהודה?
“למרות ששנינו תושבי הכפר, עברו חודשים מאז שיהודה הפך למטופל דיאליזה ועד שנודע לי על כך. גם כששמעתי על כך, לא מיהרתי להציע את עצמי כתורם כי שמעתי שיש לו אחים ותהליך התרומה מאחד מהם כבר יצא לדרך.
“למעשה, מבחינתי הסיפור מתחיל בתקופת חג הפסח האחרון. עשינו את החג אצל קרובי משפחה בוירג’יניה שבארצות הברית ויום אחד קיבלתי הודעה כתובה מגיסי בה הוא סיפר לי שאחד מוותיקי הכפר נזקק לתרומת כליה. מיד ביקשתי מגיסי להודיע לו שאני מוכן לתרום”.
• נשמע כמו רבי עקיבא שחיכה להזדמנות ‘מתי יבוא לידי’ מעשה של מסירות-נפש…
“אני לא רבי עקיבא ולא רואה את המעשה כמסירות-נפש, אבל בהחלט היה לי תמיד רצון לעשות משהו גדול וחיפשתי הזדמנות. אני עצמי לא יודע להסביר מאיפה בדיוק זה בא לי. אולי ההחלטה נפלה אצלי לפני שנים כאשר חמותי שתחי’ עברה השתלת כבד. הייתי מעורה בארגון ופרטי התהליך ויחד עם שאר בני המשפחה ליוויתי אותה בניתוח שנערך באותו אגף במרכז הרפואי ‘בילינסון’ ואולי בימים ההם, כשנוכחתי עד כמה השתלה יכולה להיות מצילת חיים כפשוטו, החלטתי שיום אחד אהיה שותף לתהליך הזה.
“גיסי הודיע על כך לאותו תושב ומאוחר יותר הוא סיפר לי שהידיעה הגיעה אליו במהלך נסיעה, ביציאה מירושלים. מרוב התרגשות, הוא פרץ בבכי ועצר בצד הכביש כדי להירגע.
“עם שובי לארץ מילאתי טפסים וחיכיתי להמשך התהליך. בינתיים התברר שמישהו מבני המשפחה הקרובים של הלה, נמצא מתאים לתרום לו וברוך ה’ ההשתלה התבצעה בהצלחה. שמחתי בשבילו ואמרתי לעצמי – זה הזמן לחזור ולברר מה שלומו של יהודה מחפוץ.
“באותה שעה עדיין הייתה תכנית שאחד מאחיו יתרום לו כליה והבנתי שלא זקוקים לי. אבל הימים והשבועות חלפו ומידי פעם חזרתי ואמרתי ליהודה – אם משום מה אף אחד מבני המשפחה הקרובה לא נמצא כמתאים, אני כאן, מוכן לתרום לך כליה ברצון רב ובחפץ לב.
“יהודה בעדינותו היה עונה לי – לא נעים לי, ומי יודע מה יהיה אם חלילה הניתוח לא יצליח ואם חלילה משהו יקרה לך… אבל אני מצידי לא חששתי ולא פחדתי. קראתי מאמרים, בהם הוסבר שהדבר לא כרוך בשום סיכון בריאותי וכאמור, רציתי מאוד לעשות משהו טוב וגדול ורק חיפשתי הזדמנות מתאימה.
“משהו בתוכי, איזה שהוא כוח פנימי ועוצמתי שאינני יודע להגדיר אותו, לא הפסיק לדחוף אותי לעשות את זה.
“בהמשך הקיץ התברר כי מסיבות שונות, אף אחד מבני המשפחה של יהודה לא נמצא מתאים. עכשיו היה ברור לשנינו שבעזרת ה’ מתקדמים בתהליך. כפי שניתן לשער, כשרעייתי וילדיי הבינו שאני רציני בעניין, התגובות הראשונות היו – מה פתאום? ומאיפה זה בא לך? ועוד תמיהות כאלה.
“אבל בהמשך, כשהם ראו שאני נחוש לעשות את זה, אמרו לי – אם זו ההחלטה שלך ואתה מרגיש שטוב ונכון לעשות את זה, אנחנו מאחוריך וזכיתי למלוא הגיבוי והתמיכה.
“אבל אני קצת מקדים את המאוחר והאמת היא שגם בדיקת ההתאמה וההכנות לניתוח הם סיפור לא פשוט.
“אני זוכר היטב את הרגע בו פנו אלי והודיעו לי שהגיע הרגע לפתוח בהכנות לתרומה. הייתי אז בבית שאן. כפי שכל מכיריי יודעים, אני עוסק בייבוא אתרוגי קלבריה ולצד זה גם במכירת לולבים. זה היה בחודש מנחם-אב, כשהייתי בתוך חדר קירור ענק, בין עשרות אלפי לולבים. כשראיתי על צג הטלפון הנייד את מספר הטלפון מיהרתי לענות.
“ביקשתי להמתין רגע עד שאצא מהמקום הרועש לפינה שקטה, והקשבתי בדריכות. הפעם המזכירה בישרה: נבחרת להיות התורם של חב”דניק. כצפוי שאלתי מיד – מדובר ביהודה מחפוץ מכפר חב”ד? וכשנעניתי בחיוב, קראתי בהתרגשות – איזה יופי!
“כיון שכבר הייתי אחרי סדרת בדיקת, היה ברור שעקרונית יש התאמה והייתי בטוח שבעזרת ה’ גם בהמשך הדרך לא יהיו תקלות ובעזרת השם הכול יהיה בסדר”.
יהודה מחפוץ: “אני מודה ומתוודה שמצידי די נלחצתי. דווקא העובדה שמדובר בתושב הכפר, מישהו מוכר, הוסיפה למתח שלי ובליבי חששתי – מה יהיה אם חלילה יקרה לו משהו… אבל בהמשך, ככל שהתהליך התקדם, השמחה, הביטחון והאופטימיות הלא ניתנת לערעור של בצלאל, הדביקו גם אותי. הוא פשוט לא נתן מקום לשום חשש”.
הבדיקות והנחישות
בצלאל יקונט: “יומיים אחרי ההודעה שנמצאתי מתאים, פגשתי את יהודה בהפתעה ליד ‘קיוסק גיטל’ במרכז הכפר. אני זוכר שהוא החזיק בידו בקבוק קוקה-קולה ומיד מזג לי כוס, אמרנו ‘לחיים’ והוא אמר לי בבדיחות הדעת: קח, תשתה, תפנק את הכליה שלי שבינתיים נמצאת אצלך…
“מעבר לבדיחות, הבדיקות לקראת הניתוח בפועל הן די מורכבות. נשלחתי למקום אחד לבדיקות אק”ג בלב ולמקום אחר לסי.טי. לב ולמקום נוסף לסי.טי. בטן ואחר כך לצילום אולטרא סאונד של הכליות. אם ניקח בחשבון את הנסיעות וזמני ההמתנה, נגיע למספר לא מבוטל של שעות. אחרי שבכל הבדיקות הללו נמצאתי כשיר, נשלחתי לאבחון פסיכולוגי במשרד הבריאות. כנראה כדי לוודא שאני מקבל החלטות ביישוב הדעת ובדעה צלולה.
“הבדיקה הזו הייתה קצת מביכה. בתחילה מבקשים ממך לזהות ולצייר דברים כמו עט ובית ובהמשך אתה עובר עוד שורה מבדקים, בהם אתה צריך להוכיח שאתה אדם נורמאלי בר-דעת. השלב האחרון והמכריע הוא התייצבות בפני ועדה מיוחדת שאמורה לאשר או לדחות את המועמדות שלך.
“יושבים שם לא פחות משמונה אנשים – רופאים מכמה תחומים, עורך דין, עובדת סוציאלית וגם קלדנית שמתעדת כל מילה. המועמד צריך לענות על שורה ארוכה של שאלות לא פשוטות ואף אחד לא מדריך אותך מראש לקראת מה אתה הולך. אבל הייתי, כמו שאומרים, ממוקד מטרה ועברתי גם את זה.
“בין השאר הם שאלו אותי האם, כיהודי חרדי אני בטוח שזה הדבר הנכון לעשות על-פי ההלכה. עניתי להם שכמובן התייעצתי עם רב מורה הוראה, וכחב”דניק התייעצתי גם עם המשפיע שלי. כולם עודדו אותי לעשות את המצווה. וכשהוספתי שאילו הדבר היה מותר על-פי ההלכה הייתי חותם גם על כרטיס ‘אדי’, ראיתי על פניהם שהם ממש השתכנעו שאני באמת מוכן לקראת התרומה ועושה זאת ברצון.
יהודה מחפוץ: כפי שכבר אמרתי, לצד ההתרגשות והשמחה על שנמצא תורם מתאים ובקרוב תבוצע ההשתלה, הייתי די לחוץ. מה גם שחוויתי כמה אכזבות, לאחר שתורמים פוטנציאליים אחרים נמצאו לא מתאימים, או נפסלו בהמשך ההכנות. וכך חלפו כשמונה חודשים של טיפולי דיאליזה”.
• לפני פרשת ההשתלה הכרתם זה את זה?
בצלאל: “היכרות מאוד שטחית. יהודה צעיר ממני בכעשרים שנה, כך שאנחנו לא חברי כיתה או משהו דומה”.
יהודה: “זה בדיוק העניין. עם המעשה המופלא הזה שאחרי הכול הוא כן מסירות-נפש למען הזולת, בצלאל הביא את האהבת ישראל שמאפיינת את כפר חב”ד לשיאים חדשים.
בצלאל: “ביום הניתוח, אחרי שלא ישנתי יותר מדי בלילה, השכמתי לקום ואחרי טבילה במקווה בהתרגשות, כנהוג לפני מצוה חשובה ותפילה בציבור, ידידי הטוב יואל מעודה הסיע אותי לבילינסון וכל הזמן הייתה לי תחושה מאוד טובה”.
•
בסביבות השעה תשע בערב, במוצאי י”ד כסלו, גם יהודה יצא מחדר ההתאוששות והרופאים התירו לו להיפגש עם בצלאל, אותו לא ראה מאז ריקוד ה’כי בשמחה תצאו’ בשעות הבוקר.
השניים התחבקו בהתרגשות. הפעם לא היה להם כוח פיזי לרקוד, אבל הדמעות על פניהם היו של אושר ופיהם לא הפסיק מלומר תודה לה’ על שהגיעו עד הלום.
(הכתבה המלאה התפרסמה במגזין ‘כפר חב”ד’)
תגובות
אין תגובות