איך בן כספית קופץ פיתאום לקורא ביבי נתניהו מתוך העיתון של ליצמן

1.

את כתבת השטח הטובה ביותר לשבוע זה מצאתי בין דפי מגזין בקהילה.

תחת הכותרת ‘שני צדדים לסוללה’, גולל יצחק הורוויץ את סיפורו של היישוב הכי עשיר במדינת ישראל – קסריה, ואת סיפורה של סוללת העפר המפרידה בינו לבין אחד הכפרים המוזנחים והמסוכנים באזור – ג’סר א-זרקא.

“לתשומת לב תושב קיסריה ראש הממשלה בנימין נתניהו, העירוב של עיירת הווילות שלך ככל הנראה פסול למהדרין ומעתה אסור לך, כמו לשאר תושבי השכונה, לטלטל בשבת”, מודיע הורוויץ.

אני לא בטוחה שזה מה שמדאיג את ביבי בימים טרופים אלו, אבל אין ספק שהתיאור מרתק.

“אני עומד בשולי העיירה, מול עמודי העירוב הקרועים והחלודים שאולי עד שבת יתוקנו. מי יודע. מצד שני, אולי העירוב מיותר, שכן מאחורי העמודים הקרועים עומדת חומה גבוהה ואדומה, או בעצם סוללת עפר המתרוממת לגובה, וחוצצת בין עיירת העשירים למה שמעבר לה – כפר הדייגים ג’סר א-זרקא”.

הורוויץ טיפס על הסוללה, השקיף על הנוף המרהיב ועוצר הנשימה. “מולנו הים הכחול והרגוע היום, לאורכו נמתחת אמת המים הרומאית העתיקה מימי הורדוס המלך האדמומי, משמאל העיירה קיסריה השקטה שבה כמעט ולא נראית נפש חיה”.

מעל לפני השטח היחסים בין שני היישובים בסדר. “אנחנו עובדים אצלם… אתה עומד פה ויכול לראות גננים, פועלים ואנשים עוברים מפה רגלית לקסריה כדי לעבוד שם וזה גם הפוך”, מספר לו עיסא, איש עסקים מג’סר.

אבל מתחת לפני השטח יש מתיחות. “הסוללה כאן… רק מסיבה אחת: הם לא רוצים לראות אותנו. כאילו שאם הם לא יראו אותנו לא נגיע אליהם”, הוא טוען.

שווה קריאה.

2.

הכל החל כשהמשקפיים שלו נשברו. הוא טרם קנה זוג חדש, אבל “לפחות יצא מזה טור יפיפה”.

אהבתי את הטור של דוד דמן במשפחה, המתאר איך משקפיים שפעם היו ‘שיא האופנה’ הפכו למיושנות ואפילו מצחיקות, כשכל תפקידן הוא למלא את מקום השבורות, עד שירכשו חדשות תמורתן.

עוד יותר אהבתי את קטע הסיום, המשליך ממשקפיים ל…אירוע הפוליטי של השבוע.

“משום מה הייתי בטוח שגם אביגדור ליברמן רכש השבוע משקפיים חדשים, אבל גם אם לא, מתברר שגם הוא, פוליטיקאי בנשמתו, מסוגל לשנות את המבט שלו, או לפחות להודות שהראיה הקודמת שלו הייתה מוטעית מיסודה.

“הרבה מלל נשפך השבוע, במיוחד סביב ממשלת האחדות שקמה והתפרקה מול עינינו ויצא ממנה, עוד לא סופי, ליברמן אחד גדול, שאתמול אמר כך, היום אחרת, ומחר בטח יאמר משהו אחר.

“בכל זאת, המשפט הסביר היחיד מכל השבוע המטורף החולף, שייך לאיש הזה, שרק אתמול שפך אש וגפרית על ראש הממשלה והיום הוא מבקש להצטרף לממשלתו.

‘אני לא אדם מושלם’, אמר, ‘גם אני יכול לטעות ולתקן את עצמי’.

“במאמר המוסגר, גם על נתניהו אפשר לומר שהוא משכיל להשתמש בזוגות משקפים שונים, כך שהוא מסוגל לשבת עם היריב של אתמול, שבטח ישמיץ אותו גם מחר.

“אפשר לגחך, אפשר לומר כמעט בוודאות שזה מה שיאמר ליברמן כשיעמוד שוב בצד השני של המתרס, אבל הפעם, עם המשקפיים החדשים-ישנים שלי, אני מנסה לראות את הטוב ואת החיובי שבכל אדם. גם אם קוראים לו איווט”.

כל מילה, פנינה.

3.

מסכימה עם הערכתו של אריה זיסמן מיתד נאמן, לפיה “נתניהו רצה באמת ובתמים לראות גם את הרצוג בממשלה”.

פחות  מסכימה עם הערכתו כי נתניהו “יכול היה לכאורה לבחור בהרצוג כפרטנר להרחבת הממשלה. הוא הרי שמר (ועדיין שומר) עבורו את תיק החוץ. אולם הוא בחר לבסוף דווקא עם ליברמן מנימוקים פוליטיים גרידא”.

הוא לא בחר. ככה פשוט יצא, וזאת משום ההססנות של בוז’י, בתיבול מצבו בתוך מפלגתו שלו – המחנה הציוני. מנימוקים פוליטיים גרידא נכון היה דווקא שביבי יעדיף את בוז’י על פני ליברמן. ליברמן, שימצב את עצמו כמר-בטחון, עלול בבחירות הבאות לנגוס מקולות הליכוד הימניים.

יפה היה גם הפתיח לטורו הפוליטי:

“שפת הגוף של נתניהו וליברמן לא שידרה אחדות בעת שהתייצבו מול המצלמות, רגע לאחר חתימת ההסכם הקואליציוני בין מפלגותיהם. אצבעותיו של נתניהו תופפו בעצבנות על שולחן העץ. הוא השתדל להימנע מלהביט לתוך עיניו של מי שכינה אותו ‘שקרן, רמאי ונוכל’. גם ידיו של ליברמן חיפשו תעסוקה בזמן חתימת ההסכם. הוא התקשה להסתיר את החיוך הנבוך מעל פניו”.

מעניין יהיה לעקוב אחר האידיליה (הזמנית) הזו, שגולת הכותרת שלה בכותרת הטור: “שני ‘חברים’ יצאו לדרך…”

חברים, במרכאות, למי שלא שם לב.

4.

 בן כספית הוא עיתונאי רציני וחרוץ. אלא מאי? בלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא נחשב לסדין אדום, וכך גם טוריו. לכן התפלאתי כשהמודיע ציטט קטע מטורו, מילה במילה.

וכי מישהו בקרב פטרוני המודיע, קרי שר הבריאות יעקב ליצמן, מכוון לסכסוך עם נתניהו, כשהוא מניח לעיתון הבית שלו ‘לעצבן’ אותו?

הנה, מילה במילה, מטורו של מ’ כרמלי בהמודיע:

“ונתניהו? מבחינתו הקואליציה גדלה בחמישה ח”כים. זה הכל. ועוד משהו קטן וטוב: ‘ישראל ביתנו’ התחייבה להצביע עם נתניהו בכל נושאי התקשורת, ובמילים אחרות, הבטיחה לא להוביל עוד שום יוזמה שתאלץ את עיתון הבית שלו, ‘ישראל היום’, להפסיק להציף את הרחובות בעיתון ממומן בחינם.

“שורה תחתונה? על ‘חוק ישראל היום’ פיזר נתניהו את הכנסת בפעם הקודמת והלך לבחירות, ועל הבטחת עתידו של העיתון הוא הרחיב עכשיו את הממשלה ומנע בחירות. אנחנו לא מדינה שיש בה עיתונים, אלא עיתון שיש לו (גם) מדינה. כך בעיני הפרשן בן כספית, שהתנגדותו לנתניהו ידועה, אבל יש משהו בעניין הזה”.

האם עברה לשכת ליצמן על הטור קודם להדפסתו?

5.

דווקא משום שאני מעריכה את כתבותיו של בנימין חינקיס בהמודיע, כאב לי לראות השבוע כתבה שכולה יח”צ, ללא כל סימון הולם ותחת הכותרת ‘חשיפה ראשונה’.

הנידון: בנייני מגורים שימכרו לקהל הרחב.

במקום עמוד של מודעה, קיבלו קוראי העיתון שלושה עמודים המנסים לשכנע לרכוש דירות במתחם. “טרם שנציג את הדירות עצמן, חשוב להציג את ה’מתחם’ במבט כולל…

“יזמי הפרויקט, אשר היו ערים לביקוש הרב וההתעניינות הגוברת אודות פרוייקט הבניה..  הבינו כי יש לנסות ולקבל אישורי בנייה לכמות דירות נוספת בפרויקט…שוב, הדיירים יוצאים נשכרים…

“הכניסה אל הלובי של כל בנין ממחישה כבר במפגש הראשון כי מדובר במתחם הממוקם בליגה אחרת.

“ובדירות פנימה? טוב, כאן הוענק חופש פעולה ואוטונומיה מלאה לכל דייר… היזמים הנחו את הקבלן לרצף כל דירה (!) בשתי שכבות ריצוף!…

“מחירי הדירות הללו פונים בהחלט גם לבעלי היכולת…רוצים להיות תושבי ישראל? ומעתה גם אזרחי ה’מתחם..’?! זו ההזדמנות שלכם…”

בעידן בו התקשורת החרדית איבדה כל בושה, נראה כי הכתבה בזו חצתה הרבה מעבר  לקו האדום.

6.

קראתי בשקיקה את טור העורך של אברהם דוב גרינבוים בבקהילה. טור משובח, צריך לומר.

אהבתי את הקטע הראשון, אבל לא – את קטע הסיום.

נתחיל בראשון. שימו לב עד כמה הוא צודק בכל מילה:

“מה שהיה הוא שיהיה – זה המסר העולה מביאושי הפוליטיקה. ואמרו לי אתם: מהי האמת? החיבוק של שלומי אמונים ודגל התורה כיום, או יריית החיצים איש בלב רעהו בתקופה האחרונה? הרי אחד מהם הוא שקר גמור. מסתבר שאין אמת ושקר בפוליטיקה. יש מצג שווא”.

מה שנכון, נכון.

מכאן, לקטע האחרון, המספר על יהודי קשיש, עסקן וותיק, שעוזרו המסור והמבוגר מזכיר לו…ליטול את הכדור.

גרינבוים היה לרגע במבוכה. “בכל זאת, איש נכבד מאד שלפני רגע סיים שיחה עם נשיא המדינה ועוד רגע הוא מדבר עם להבדיל גדולי הדור… אבל אז הוא אמר לי משפט קצר שנחקק בזכרוני, לא יישכח: ‘נו, הרבה יהודים היו מתברכים בכזה עוזר מסור’. ואז הוסיף בחיוך: ‘מי יודע, אולי אם היה להם מי שיזכיר להם לקחת כדור, הם היו נראים טובים יותר…”

ולמה הוא נזכר בזה? שימו לב:

“כשאני רואה את המחנה הציוני מתפרקת מכל נכסיה ורק יו”ר אפרורי נאחז בקרנות המזבח אחר רצף כישלונות וטעויות מביכות ומכריז: ‘אין לי שום כוונה להתפטר’ אני מהרהר לעצמי, כמה צדק הישיש. מישהו צריך להגיד לבוז’י: ‘קח את הכדור – או את הדובי – וחזור לישון'”.

לטעמי, האישי לפחות, מדובר ברמה מוגזמת מדי של העלבת נבחר ציבור.