כעת כולם יודעים מי סחט את מי

פרשת שחיתות מסעירה נחשפה השבוע. התברר שיו”ר הכנסת, יו”ר ועדת הכספים, יו”ר ועדת הכנסת, יו”ר ועדת הפנים וחברי כנסת נוספים שוחדו על ידי גוף שהם אמורים לפקח עליו.

כל אחד מחברי הכנסת קיבל עשרות מיליוני שקלים, שהוא יוכל לכוון למטרות ולגופים על פי בחירתו. בתמורה, חברי הכנסת התחייבו לתמוך בחוק שאותו גוף מפוקח רצה להעביר.

לא, למרבה הצער, זה אינו דיווח אמיתי על חקירת משטרה סמויה. אלו הודעות רשמיות ופומביות של משרד האוצר, שפשוט סיפר לציבור השבוע לראשונה את מי הוא שיחד ובכמה כדי שהם יתמכו בתקציב המדינה ובחוק ההסדרים.

הסתבר שתהליך האישור של תקציב המדינה הוא לא דיון מושכל בשאלה ‘לאן צריך ללכת הכסף’, אלא זה בכלל העונה החדשה של ה’סופרנוס’.

יולי אדלשטיין, מסתבר, אינו דמות ממלכתית, יו”ר הכנסת. הוא בכלל בעל זרוע שבלעדיו התקציב לא יעבור. אין ברירה. קנו אותו  ב-37 מיליון שקלים. גם משה גפני הוא דון ששולט בטריטוריה משמעותית. טוני, סליחה, משה כחלון, נאלץ לשמן אותו ב-73 מיליון שקלים. ח”כ דודי – “אני לא מאיים, אני מבטיח” – אמסלם עשה שריר, אז הוא חתך מהעוגה 37 מיליון שקלים וגם זהבה גלאון הצליחה לקחת ביס ומיכל בירן מהמחנה הציוני גזרה קופונצ’יק. סופרנוס זה כאן.

הפרקטיקה המושחתת הלא תיאמן הזאת לא הומצאה בתקציב 2016. היא כבר קיימת שנים ארוכות. זה לא “אם תשנו את התקציב, אתמוך בו”, אלא “אם תתנו לי כסף שאוכל לעשות בו מה שבא לי אז אתמוך בתקציב”.

פעם זה היה סודי. התביישו. אחר כך ידענו בעקרון, אבל לא לפרטי פרטים.

השנה, בעקבות פרשת ‘ישראל ביתנו’, החליט היועץ המשפטי לממשלה יחד עם משרד האוצר לפרסם מי סחט, כמה סחט ולאיזה צרכים.

התמימים האלה בטח חשבו שהפרסום ירתיע את הח”כים. איזה הרתיע ואיזה נעליים. בהתחלה עוד ח”כ מיקי זוהר, מרכז הקואליציה בוועדת הכספים ואדלשטיין ניסו להפעיל לחצים על לשכת ראש הממשלה שתלחץ את היועץ המשפטי שלא לפרסם.

כשהלחצים לא עזרו, הם העדיפו להישאר עם הכסף ביד.

זו הנקודה החשובה בכל הסיפור. השנה היא שנת המבחן של הסיפור הזה.  השנה אנחנו אחרי טראומת פרשת ‘ישראל ביתנו’, שהראתה איך כספים פוליטיים עוברים מעל השולחן וחלקם חוזר מתחת לשולחן לפוליטיקאים ומקורביהם.

אם השנה, אחרי שזה פורסם, זה יעבור לסוחטים למיניהם בלי שישלמו מחיר ציבורי כבד, אז שנה הבאה יהיו יותר סוחטים, יותר כסף ויותר שחיתות.

כשאתה מסתכל על המטרות אליהן מייעדים חברי הכנסת את דמי הפרוטקשן שקיבלו, בכלל צפה לך מהזיכרון כל פרשת ‘ישראל ביתנו’. כשח”כ בצלאל סמוטריץ’ מתקומה סוחט כסף לטובת קרן לשמירה על שטחים פתוחים ביו”ש, יהיה מוגזם להניח שהוא כבר יודע למי יגיע הכסף? מה המרחק מפה ועד בקשה של סמוטריץ’ מהמישהו הזה, שימצא ג’וב לפעיל שלו?

חלק מחברי הכנסת עשו את זה עוד יותר גבוה מהמקפצה. הם ציינו גופים ספציפיים אליהם הם רוצים שינותב הכסף, כאילו לא נאסרו הכספים הייחודיים מעולם.

מיקי זוהר רוצה שכסף ילך לעמותת “לאורו נלך”, דוד ביתן סחט כסף לטובת העיר לוד. נכון, נציג היועץ המשפטי  אמר בדיון שהם עוד בודקים אם זה חוקי. מה יש לבדוק? מה הסיכוי שאיש עמותת “לאורו נלך” יוכל להגיד ‘לא’ במקרה שמיטיבו, ח”כ זוהר, יבקש ממנו להעסיק יועץ מיתוג ספציפי?

ביום שני האחרון הגיע ראש אגף התקציבים, אמיר לוי, לוועדת הכספים ואמר שבגלל היקף הכספים הפוליטיים, האוצר החליט שהמיסוי על הפרשות לפנסיה יתחיל מתקרה של פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק בלבד.

במילים אחרות, כל מי שמרוויח בין 25 ל-30 אלף שקלים יכול להגיד תודה רבה לחבורת הסחטנים מהכנסת. בגלל הדרך המזעזעת בה הם מפקחים על הקופה הציבורית, הוא נדפק אישית ובמקום הכי כואב – בפנסיה שלו.

• המאמר התפרסם ב’הארץ’. הבלוג של דרוקר: drucker10.net