איך התעוררו שוב לתחייה סיפורי הירש

אז מה פתאום ח”כ יואב קיש נזכר? למה יו”ר ועדת הפנים של הכנסת החליט לפני שבוע לכנס ישיבה של הוועדה לדון בדברים שפורסמו לפני יותר משנתיים?

ביוני 2016 פרסם העיתונאי שחר גינוסר סמס בו עוזרת ראש אגף החקירות במשטרה מבקשת ממישהי בחטיבת המודיעין מהר מהר את החומר שיש על גל הירש.

זה היה מיד אחרי שהשר לביטחון פנים הודיע שהוא מועמדו למפכ”ל. היה אפשר לפרש את זה כניסיון סיכול של בכירי המשטרה למי שרוצים להצניח עליהם מבחוץ, והיה אפשר לראות את זה כצעד הכי מתבקש בעולם של צמרת המערכת לוודא שלא ממנים מפכ”ל, ששנייה אחר כך יצטרך לבלות בחדרי חקירות כנחקר.

זמן לא רב לא לאחר מכן פרסמתי את ‘מסמך יצחקי’ – מסמך יוצא דופן, שככל הידוע לא נעשה כמותו לפני כן, או לאחר מכן.

ראש אגף חקירות במשטרה ריכז במסמך אחד את כל הידיעות המודיעיניות שקיימות במערכות המשטרה על חברי הכנסת והשרים. היה ניתן לראות בזה דרך מכוערת להחזיק אינפורמציה זמינה לקראת כל חבר כנסת שיעז לעצבן את המשטרה. המערכת טענה שבסך הכל מדובר בבקרה פנימית של אגף החקירות על עצמו, אחרי התקלה הנוראית שקרתה בסיפור של פואד בן אליעזר, בו שכב מידע קריטי במגירות המשטרה כשנתיים, מידע שיצא מהמגירה רק לקראת הבחירות לנשיאות.

שני הפרסומים קיבלו את 15 דקות הפולו-אפ המקובלות.

ח”כ דודי אמסלם כינס את ועדת הפנים. לפחות עשרה חברי כנסת מתחו ביקורת על המשטרה, בעיקר על הכנת המסמך, אבל גם על סיפור גל הירש. היו שם גם בצלאל סמוטריץ’ ואמיר אוחנה, אבל את עיקר המתקפה הובילו משמאל מיכל רוזין ממרצ, שתבעה הקמה של ועדת בדיקה, ח”כ מיקי רוזנטל וגם אייל בן ראובן ונחמן שי.

שורה תחתונה – היועץ המשפטי לממשלה הודיע שיגובשו נהלים. המפכ”ל אמר שנחה דעתו והסיפור התפוגג לתוך האפילה.

שנתיים אחר כך – בלי שהתחדש דבר – הפרסומים הללו חזרו לעולמנו. במידה רבה, הזמן רק עשה להם טוב. יותר להט, יותר פרסומים.

יו”ר ועדת הפנים כינס דיון לוהט והחליט לקדם הקמה של ועדת בדיקה פרלמנטרית לחקור את העניין.

תחיית הסיפור עכשיו באה מכול הסיבות הלא נכונות. קיש ניסה לנמק בטוויטר שנושא גל הירש לא עלה בדיון הקודם. זה עובדתית לא נכון. עלה גם עלה, בעיקר על ידי ח”כ אייל בן ראובן, שבא לזעוק את כאבו של הירש.

סיבה משמעותית לתחיית הסיפור היא הניצוצות שעפים כתוצאה מהמשך הסאגה הבלתי נגמרת של פרשת ריטמן (ראש לה”ב הפורש שהתמודד עם תלונה על הטרדה). זו, כנראה, הפרשה שהפער בין מידת העניין הציבורי שלה להיקף הסיקור התקשורתי הוא הגדול ביותר אי פעם (בתחרות קשה עם פרשת הרפז), אבל עדיין יש לה הרבה קורבנות אנושיים – תת ניצב גיא ניר וצ’, מצד אחד ועכשיו גם ראש לה”ב, שנאלץ לפרוש, רוני ריטמן.

הסיבה השנייה, המשמעותית יותר, היא חקירות נתניהו וההחלטה האפשרית על מינוי מפכ”ל חדש.

כשפרסמתי את ‘מסמך יצחקי’ היה מי שאמר לי שאני פשוט ‘אידיוט שימושי’. ביבי רוצה לנגח את חוקריו והוא בחוכמת על, עושה דווקא שימוש בך. זה היה, כמובן, שטויות, אבל אין ספק שהיום כמה מהקולניים שבתומכי נתניהו הבינו – קצת באיחור – איזה זהב היה מצוי, מבחינתם, בפרסומים ההם של העיתונאים (“השמאלניים!”) מלפני שנתיים. דרך נוחה וחכמה לתקוף את מי שניהל את חקירות ראש הממשלה ואולי על הדרך, גם לעזור למנות מפכ”ל נוח, שיעשה סדר במשטרה.

למרות כל המוטיבציות העקומות, המשטרה והפרקליטות כן צריכות לשתף פעולה עם בדיקה כזאת. מה שהביא אותן למעמד של שק החבטות הלאומי היא העובדה שמעולם לא נחקרה ‘התקלה’ במקרה של פואד בן אליעזר, מעולם לא פורסמו הנהלים המובטחים לגבי אגירת מידע על נבחרי ציבור והחקירה על גל הירש מתנהלת בעצלתיים כבר שלוש שנים.

יש עוד טענות קשות נוספות שפורסמו לאחרונה מכיוונו של ראש חטיבת המודיעין לשעבר, תנ”צ גיא ניר. נפוטיזם באגף החקירות של המשטרה, העברת חומר תמוהה בעוד חקירות של בכירים למיניהם.

עד שהדברים הללו לא ייבדקו לעומק, “הפגר הזה לא ייצא מהחדר”, כפי שנאמר פעם על פרשת הרפז.

• המאמר פורסם ב’הארץ’. מתוך הבלוג של רביב דרוקר