מפגש עם מגייסי החרדים: הדמויות מ’הציידים’ נחשפות

נקודת פתיחה ומסקנה על קצה המזלג

לא בכל יום אתה פוגש מול עיניך את מושאי הפשקווילים המכוערים, כמות שהם, חיים, בועטים וגם נושמים.

למרות הסבל שעבר עליהם, אישית וגם משפחתית, שהרי לא נעים למצוא את אבא שלך מככב, בצורה שלילית, בחוברת המפוזרת בשכונה – הם נחושים בצדקת דרכם.

לפחות השלושה עמם נפגשנו במסגרת קורס של ארגון ‘גשר’.

נתחיל מהסוף: אחרי כמה שעות של האזנה והקשבה, הבנו שבעצם בנושא הזה – אנשי תקשורת חילונים ואני – די מסכימים: מי בכלל צריך את מחול הטרוף הזה של גרירת חרדים לצבא?

הן, מנקודת ראותן: כסף והרבה נשפך על ההליך הזה, בעוד צה”ל נאלץ לבצע שינויים שמכעיסים לא פעם ארגוני נשים, קצינים וחיילות.

אני, מנקודת ראותי: החשש מפני גרירת בחורי ישיבה שיכלו לעשות עוד קצת מאמץ כדי להתאים עצמם לעולם הישיבות – וגם ובעיקר: החשש מפני השפעה רוחנית לא טובה.

שימו לב: קיימת על הפרק כוונה עתידית לשלב את החרדים בגדודים רגילים. חסל מאמץ חשיבתי על גדודים חרדיים נפרדים, נטולי נשים ועמוסי משגיחי כשרות.

נחזור לנקודת הפתיחה: אני מגנה בכל תוקף את חוברות ההשמצה שהופצו; בזה למי שמסתתר מאחורי הדפים-בלי-אבא כדי לירוק בפרצופנו את השקפת עולמו; מתעבת מי שמציק לנשים וילדים העומדים מאחורי נשואי הפשקווילים הצבעוניים, שאינם אחראים להחלטות של אבי המשפחה.

מה גם, שהאנשים הללו כמעט נשבעים שאין להם שום רצון ו/או קשר לגרירת בחורי ישיבה מעם תלמודם, שהם מטפלים בעיקר בנוער שוליים אותו הם מצילים מהרחובות ומאשפתות או באותם שהחליטו, לאחר התייעצות עם מורם ורבם, לצאת לעבוד.

בין נקודת הפתיחה לנקודת הסיום – תעסוק הכתבה הבאה.

לא ככה מחנכים את גדול הדור הבא

משה פריגן הוא אחת הדמויות שכיכבו בחובר ‘הציידים’.

הוא מתגורר בבני ברק, כבן 30, אב לשני ילדים, ומגדיר את עצמו “מיינסטרים חרדי”. שמעתי אותו במשך למעלה משעה. במהלכה הוא הצליח לערער בי את האמונה בנכונות ההגדרה ‘מיינסטרים’.

לילה אחד הוא קיבל טלפון. מחפשים קצין חרדי, אמרו לו.

“אני עצמי הגעתי לצבא בגיל 24. עברתי שבעה מדורי גהנום”, הוא נזכר. כשהגיעה ההצעה, הוא קפץ עליה. חמיו, אברך התמוד לסטנדר כבר למעלה מ-35 שנה כמעט קיבל התקף לב.

כך מצא עצמו מגיע אל יום הגיוס הראשון בגבעת התחמושת בודד, בלי בני משפחה, ומוצא עצמו… משגיח כשרות בחימוש. “שם למדתי את שירי עופר לוי”, הוא מתוודה. במדרג הצבאי, זה היה התפקיד הבזוי ביותר, כך הוא חושב כיום.

אחרי ש”הפך את העולם” הצליח ‘להתקדם’ לתפקיד של מש”ק דת בחיל האוויר. “זה לקחת משכורת ולעשות כמעט כלום. לארגן סיור סופגניות, סיור מאפיות, זה להיות אמרגן לענייני דת”, הוא מתאר את התפקיד.

ואז הגיעה ההצעה להקים מסלול של אנשי הנדסה בחיל האוויר. זה לא שהוא הפך להיות ציוני, ו/או מאמין בחובת השירות לכל חרדי, אבל הוא סבור שבמקום “לסדר צ’יפס בצרכניה”, שווה יותר לעלות על מסלול צבאי ולהסתדר בחיים.

“זה שינה את המשפחה שלי”, הוא אומר, בשמץ של גאווה.

גיסיו הלכו לצבא, חתנים הלכו לשירות לאומי ולחיל האוויר, ואפילו חמיו הפך לתומך נלהב שלו.

אני עוצרת אותו ושואלת, האם באמת הוא חושב שזה פסגת האידיאה, האם לא היה מעדיף להתגאות במשפחה שבה “הרוב יושבים ולומדים”, ורק מי שלא מצא טעם בלימודו – חיפש פתרונות אחרים, אבל מגלה מהר מאוד שהוא נשאב לרעיון.

אני שומעת אותו, וחשה איך השירות שינה את מחשבותיו, גם אם לא את אורח חייו. כן, הוא רוצה שיישארו לומדי תורה, הוא אפילו מציע להם משכורות ‘מכובדות’ יותר, “מצידי, 10 אלף בחודש, שיהיו בחורים סוג א’, לומדי תורה, וכמה שיותר”  – אבל בקולו נשמעת הערכה, על גבול ההערצה, למי שהצליחו ללמוד לפסיכומטרי, להשלים תארים ולהתקדם בצבא.

את ילדיו, כך אמר, הוא ישלח ללמוד לימודי ליב”ה, תוך כדי לימודם בתלמוד תורה, ואחר כך גם בישיבה. שלא יתענו כדי ללמוד ABC, כפי שהוא התענה. כך, מראש, הוא מפקיד בידם ארגז כלים להשתלבות בצבא ובתעסוקה. מראש הוא מלמד אותם שלא נורא, אם לא תמצאו חשק בלימוד התורה – יש עוד אופציות קורצות.

בהבנה שלי, כאם חרדית לבנים, מזה בדיוק החשש הגדול. מההשפעה הזוחלת. מכך, שאתה כבר לא מתחנך על ברכי “לגדול להיות גדול הדור הבא”, ורק בדיעבד, ואם בשום פנים ואופן לא תצליח, אז נעזור לך לעשות משהו עם עצמך.  זה הופך להיות ‘עוד אופציה’ ריאלית ומכובדת.

ככה גידלה אמו של החפץ חיים את גדול הדור? ככה גידלה אמו של הגראי”ל שטיינמן את בנה?

ממש לא.

האם כוונות הצבא כנות?

יונתן ברנסקי מגדיר את עצמו כ’חובש כיפה סרוגה’. היא שחורה, אבל סרוגה. הוא מתגורר בעלי, אבל בהשקפתו על לימוד תורה הוא מזכיר לי אברך בני-ברקי.

בילדותו למד בתיכון הימלפרב הירושלמי,גדל במשפחה דתית-לאומית לייט, כהגדרתו. בגיל 23 החל לשאול שאלות ולהתחבר הרבה יותר לבית המדרש.

באחד הימים הוזמן לפגישה, הציעו לקבל פיקוד על הנחל החרדי. התגובה הראשונית שלו הייתה ‘לא’ מוחלט. אבל אחרי שכנועים ועוד כמה ימים שחלפו – נעתר. “אני נוהג לומר שזה אחד הדברים הטובים שקרו לי”, הוא אומר. “לא הייתי מחליף את זה בשום תפקיד אחר”.

כשהגיע, היה הנחל החרדי “חבורה מדהימה, אבל צבא, זה ממש לא היה. יותר בכיוון של סוג של פלאנגבה. הם התאמנו, אבל אף אחד לא באמת ידע איפה התחמושת ומהן הוראות הבטיחות”.

היום, לדעתו, המצב שונה בתכלית, מדובר, הוא אומר, בגדוד איכותי במיוחד.

“אני נמצא בצבא כי זה מה שהקב”ה רוצה”, הוא אומר, “הוא אפילו רואה את השירות בצבא כ’מצוה מאד גדולה'”. אבל חושב שהצבא צריך להתאים את עצמו לדרישות החרדים, מכעיסה אותו הכוונה לנסות ולשלב את החרדים בגדודים ה’רגילים’. 

“זה יהרוס את הכל”, הוא סבור.

אז אולי צודק מי שאומר, שצבא וחרדים, לא הולך ביחד? – אני שואלת, והוא מסביר שלדעתו ב”די אן אי של הצבא טבוע הרצון לשלב, גם אם לא קוראים לזה כור היתוך כמו פעם. אני טוען, אתה רוצה חרדים בצבא? תתאים את עצמך אליהם”.

כשאני חושבת על מה שאמר, אני די נחרדת. האם יתכן שהצבא מראה פנים יפות לציבור החרדי, רק כדי לבצע את המשיכה הראשונית, ואז, כשיהיו לכודים בפנים, יעבור לפרק ב’ של התוכנית?

האם, בסופו של יום, כשאם חרדית שולחת בן ‘מקולקל’ לישיבה, היא תמצא אותו ביחידה חרדית, או שמא – בשינויים שיתרחשו עם הזמן, ביחידה מעורבבת, משולבת, בסוג של כור היתוך?

 האיש הריאלי של השירות

רק את שר שלום ג’רבי, יו”ר מנהלת השירות האזרחי, לא הופתעתי לשמוע. מי לא שמע את קולו, קול קורא במדבר, בקדנציה הקודמת? הוא שב וזעק נגד כפייה, הסביר שהמהלך רק יזיק, התריע שאחוזי השילוב יצנחו – וצדק בכל מילה.

היום, במבט לאחור, אפילו יאיר לפיד מבין שטעה.

אני עוד זוכרת את ג’רבי זועק בגרון ניחר, כשאיש לא הסכים לשמוע לו. “כשהגעתי לתפקיד, הייתה לי דעה רעה על החרדים. חשבתי שהם פרזיטים. לקח לי כמה חודשים כדי להבין שטעיתי”, הוא אומר.

“אמרתי לראש הממשלה בנימין נתניהו: אם נכריח אותם – נהרוס את הכל”, אבל הוא לא הקשיב לו, כמובן. הגידול, לדבריו, נעצר.

כדתי-לאומי, וכמי שרואה בצבא ערך עליון, הוא עדיין מצהיר: “מי שלומד תורה, אני שמח שהוא לומד! אני רוצה לפתור את בעייתם של מי שנמצאים ממילא ‘על הברזלים'”.

ואולי כל הסיפור – מיותר?

המעניין ביותר היה החלק של הסיכומים.

בקורס התקשורת של ‘גשר’ נמצאים, זה לצד זה, עיתונאים חילונים לצד עיתונאים חרדים. אם הדוברים היו צפויים, הרי שמילות הסיכום של אנשי התקשורת הפתיעו. אותי, לפחות.

אני, כעיתונאית חרדית, ועוד יותר – כאם חרדית, חוששת מהתהליכים המתבצעים בשם הרצון ‘לשלב’ חרדים במסגרות השונות שהקים הצבא. החשש הוא שלא יוצאים באותה רמה רוחנית איתה נכנסים, גם עם אין שינוי בביגוד. גם כשזה נעשה בהבנה ובלי כפיה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בכפייה – לה לא נסכים לעולם.

מה גם שצה”ל חושף את פרצופו האמיתי, כשמתחילים לדבר על גדודים חרדים שישולבו במסגרות הרגילות. רק לדמיין כמה הפגנות (הפעם בצדק) יפיקו הקיצוניים ממגמה פסולה זו.

אם תשאלו חרדי, הוא יאמר לכם שאדרבה, יחשוף הצבא את פרצופו האמיתי, יפסיק לצקצק בשפתיו ‘אנחנו באים לקראת, הוצאנו את הנשים, הבאנו שבעה הכשרים שונים לכל גדוד’ – וישאיר את בנינו בעולם הישיבות.

איש לא שיבח את לפיד

הקטע הוא שיש גם חילונים שסבורים, ש”לא, תודה”.

את הדעה הזו שמעתי היום, לראשונה, מפי עיתונאית חילונית. פתאום נפלו לה האסימונים. היא שמעה בכמה תקציבים מדובר, כמה הצבא משקיע, עד כמה המגייסים החרדיים משכנעים את המגויסים להגיע כי “ככה תמצאו עבודה מכובדת”, עשתה חושבים והגיעה למסקנה שאולי, בעצם, זה מיותר?

כלומר, מי שלא לומד – שייצא לעבוד. מדוע לקחת כספי מיסים יקרים ולהשקיע בחרדים? כור היתוך לא יהיה פה, הם לא יהפכו להיות ציוניים, את’ התקווה’ לעולם לא ישירו בלהט כמו החילונים, אז אולי כל המאמץ מיותר?

אם תשאלו את חיים רמון, ח”כ ושר לשעבר, הוא יאמר: על זה בדיוק דיברתי שוב ושוב. צריך לשלב את החרדים בתעסוקה, ועזבו את הצבא. המוטציה הזו של חרדי-מתגייס לעולם לא תצליח, חבל על כל שקל שהמדינה משקיעה.

ועוד משהו, לסיום: ישבתי במשך כמה שעות ושמעתי הרצאות, כמו גם מילות סיכום של העיתונאים שהאזינו. איש מהם, אף לא אחד בודד לרפואה, לא שיבח את יאיר לפיד ומתכונת הגיוס בכפייה שלו. עם סנקציות ועם שנתיים של הרעבת עולם הישיבות.

המסקנה הגורפת: ככה לא עובדים.

האמת, נראה לי שגם לפיד עצמו הבין זאת. קצת מאוחר מדי, אבל טוב מאוחר מאף פעם לא.