אם אתה שייך למחנה “הצודק”, אתה יכול לחסום את התנועה. ייסלח לך

מבעד לחלון מכוניתי צפיתי במפגינים. שמש ירושלמית קפחה על פניהם מלווה בקור, אבל עיניהם היוקדות הבהירו שגם אילו היה יורד שלג, הוא לא היה מרתיע אותם מלבצע את המשימה: עצירת החקיקה.

יום שני, צהרי היום, אני בדרכי לכנסת. המונים בדרכם אל מול המשכן, מנסים לחסום, מנסים למנוע. אפילו הווייז הסתובב סביב עצמו, לא ממש ידע להנחות אותי. בסוף, שוטר אדיב כיבד את התעודה שהצגתי לו ואפשר לי לפלס דרכי בנתיב הנגדי הריק, היישר אל המקום האמיתי – שם הצביעו מאוחר בלילה על החוק שקורע את המדינה לשנים.

זמן רב הייתי תקועה בדרך, כל כך הרבה, שאפשר לי לחשוב מחשבות נוגות. האמנתי למפגינים, שהאמונה בצדקת דרכם מניעה אותם. מוחי הפליג שנים אחורה, אל ימי ההתנתקות הסוערים, ואני אז כתבת צעירה בעיתון חרדי. אני ממש לא משייכת עצמי לימין, אבל כאישה, כאמא, כבן אדם, לא יכולתי שלא לבכות מול מרואיינים שנאלצו להיפרד מביתם שבגוש קטיף, לארוז חיים שלמים, כולל את השקפת עולמם, של אחיזה בשטח.

מול עיני צפה דמותה של מרואיינת באשקלון. משפחתה נפצעה בפיגוע בגוש, גם היא פונתה משם לעיר הדרומית, כשהזכרונות מ”שם”, מהמקום שהיה הבית, קורעים לה את הלב.

אבל זו דמוקרטיה, הסבירו אז. הרוב שולט, הרוב מכריע.

עוד זיכרון צף מול עיני, מפלח את ליבי בכאב. בית המשפט מחליט, ברוב דעות, לבטל את “חוק טל”. הממשלה, שממנה הודרו המפלגות החרדיות, מחוקקת חוק גיוס. “הפגנת המיליון” בירושלים, בהוראת הרבנים, אבל למי אכפת. הרוב קובע, הרוב חוקק. דמוקרטיה, אמרו.

ואז, מכה בי גם המצפון. בעוד “הפגנת המיליון” נערכה בצורה מכובדת, עם סידורי תפילה ביד, בשוליים היה קומץ קיצוני שהמשיך להפגין במהלך השנים, ולא תמיד ב”נימוס”. בעשרות ראיונות בתקשורת הסברתי: הם לא מייצגים את המיינסטרים שלנו, הם קיצונים. אבל התקשורת חבטה במפגינים ללא רחם. הם הפריעו לתנועה, חסמו צמתים, ראיתי גם אבא שהביא תינוקת בעגלה, מציב אותה על אחד הכבישים וזועק במחאה.

ביום שני האחרון, כשראיתי את המפגינים על הכבישים בירושלים, עושים דרכם לכנסת, חשבתי לעצמי שאולי מישהו הנהיג במדינה איפה ואיפה. אמור לי מי אתה, מה אתה מייצג, ואומר לך האם תקין לך להפגין – או שלא.

אם אתה שייך למחנה “הצודק”, אתה יכול לחסום תנועה, ייסלח לך. לא נכעס גם אם תהלום בזכוכית שביציע האורחים בכנסת, כי אתה מביע את זעקת הלב, אתה בחרדות אמיתיות לגורל המדינה, לגורלך. אם אתה שייך למחנה הנכון, לא יקרה כלום אם תחוקק חוק שפוגע בציפור הנפש של מיעוט. וכשיזעק הציבור החרדי מנהמת ליבו – זה קורע אותנו, מי יקשיב לו.

אם אתה מיעוט ערבי, לא ממש יכבדו את זכותך להפגין או למחות. כך אם אתה מיעוט חרדי. מבעד לחלון מכוניתי, ביום שני האחרון, חשבתי לעצמי שגם כדי להיות מיעוט, צריך הרבה מזל. אתה צריך להיות במיעוט ה”נכון”.

עם אחד אנחנו, משפחה אחת. אבל משפחה, שלמרבה הצער יש בה ילדים אהודים יותר וכאלו, שהרבה פחות. את האמת? ביום שני האחרון, הגעתי לכנסת עם הרבה מאד עצב.