קריסת המו”מ של בוז’י הרצוג: על אנדרדוגיות, לוזריות, ייאוש ורמאות

ביום שישי פרסם יוסי ורטר ב’הארץ’ את הסיפור הכי מדכדך של השבוע החולף.

ב-30.3, מסתבר, בא איתן כבל למעון ראש הממשלה.

“אני בא אליך בחוסר אמון גורף”, אמר כבל לנתניהו, לדבריו. בסוף הפגישה, כך כבל, הוא כבר השתכנע שנתניהו רציני. שנים על שנים של חוסר אמון התפוגגו בפגישה אחת. כבל, כנראה, אפילו לא מבין כמה תמימותו מבאסת, כי הוא מספר לורטר: “הייתי קם בלילה ואומר לנועה, אשתי: לא ייאמן מה שהוא מוכן לתת לנו”.

חבל להשחית מילים על כל מה שאמרו כבל את הרצוג בעבר על נתניהו. די להזכיר שב-2009 נתניהו פגש את כבל בניסיון לשכנע אותו לתמוך בכניסת העבודה לממשלה. אז כבל, כנראה, היה פחות מיואש והוא ידע לסרב. זה לא מנע מאהוד ברק להיכנס. גם הוא בטח אמר לנילי אישתו שהוא לא מאמין מה נתניהו מוכן לתת.

זה נגמר בפרישה של ברק. נתניהו לא ספר את העצות של ברק על היפרדות חד צדדית או מו”מ מדיני.

במאי 2012 שאול מופז, גם בצעד של ייאוש פוליטי, החליט “לנסות” את נתניהו. הוא שכח שכינה אותו “שקרן” והתחייב לא להיכנס לממשלתו. גם הוא בטח אמר לאורית אשתו, שהוא לא מאמין מה נתניהו מוכן לתת. נתניהו התחייב לחוקק חוק גיוס לכול ולשנות את שיטת ממשל (“עד דצמבר!”). זה נגמר בלי חוק גיוס ובלי שינוי שיטת ממשל.

בין לבין נתניהו שלח את הנשיא פרס לסבב שיחות סודי עם אבו מאזן. פרס רץ וחזר, כשהוא לא מאמין כמה רחוק נתניהו מוכן ללכת. כשהגיע הזמן להביא מפה לאבו מאזן, נתניהו ביקש לדחות את הפגישה.

היא לא התקיימה עד היום.

ב-2013 נכנסה ציפי לבני לממשלת נתניהו. גם היא בטח אמרה לנפתול שלא היא לא מאמינה כמה רחוק נתניהו מוכן ללכת, כל כך רחוק שהיא הסכימה לשכוח את כל הנאומים שלה למה אסור להאמין לנתניהו, אלו שבאמצעותם היא הסבירה למה לא נכנסה לממשלה ב-2009. זה נגמר בעוד התרסקות (איכשהו לבני הצליחה להאשים דווקא את אבו מאזן) והיא פוטרה מהממשלה.

•

אנשי הרצוג בטוחים עד עכשיו שנתניהו היה רציני. באותה נשימה הם מתארים אותו כ”חולות נודדים”, “לחיץ מאוד”, הם מתארים סיטואציות בלתי נתפשות במו”מ.

לנתניהו, מסתבר, לא היה שום עיקרון קדוש. הוא היה מוכן לזרוק את חוק העמותות לפח, יחד עם חוק וי 15 וחוקים נוספים. כמה ימים לאחר מכן, הוא חזר בו. לא כי זה חשוב. הוא טען שלא יוכל להעביר את זה. כנ”ל מתווה הגז, אותו מתווה שנתניהו כל כך נלחם עליו, נזרק ברגע (כבל היה אמור לגבש מתווה חדש).

לפני שבוע הוא הודיע להרצוג שלא יוכל לעמוד בזה. למחרת הוא חזר בו והסכים ואז התברר שבכלל רקם מתווה גז חדש מאחורי גבם. הוא היה מוכן לוטו של הרצוג על בנייה בהתנחלויות (לא כולל הערים היהודיות שבשטחים), כשיריב לוין לצדו, כאילו לא נלחם כאריה עד עתה, שלא תהיה הכרזה פומבית כזאת.

את האיש הזה הרצוג וכבל באמת חשבו שיוכלו לשנות?

•

מאז התרסקות המו”מ, הרצוג וכבל מסבירים שהיו חייבים לנסות ומי שמוכן לדבר עם הפלשתינים, בוודאי יכול לנהל מו”מ עם ראש ממשלת ישראל. סוג של אנדרדוגים. רומנטיקנים כאלה. מנסים.

אני אוהב אנדרדוגים. אני מודה. אם אני נקלע במקרה לשידור של משחק בין שתי קבוצות שאני לא מכיר, אני אוטומטית בעד זאת שבעמדת הפסד. אנדרדוגיות זה קול. לוזריות, ייאוש ורמאות זה כבר דבר אחר.

האם היה איזשהו סיכוי שהמו”מ הזה ‘יצליח’? פוליטית, כל ממשלות האחדות הסתיימו בהתרסקות המפלגה, שאינה מחזיקה במשרד ראש הממשלה. הליכוד, כידוע, מעולם לא נכנס לממשלת אחדות, חוץ מ-1984 בה קיבל ברוטציה את ראשות הממשלה. מהותית, העבודה מעולם לא הצליחה לשנות בממשלת אחדות את כיוונו של ראש הממשלה – לא שמיר, לא שרון ולא נתניהו.

בעת העימות הגדול בעבודה, שלי יחימוביץ’ השוותה את הרצוג לכלב. זו הייתה אמירה אומללה והיינו צריכים לצאת נגדה בזמן אמת. ועדיין, הרצוג צריך באמת להתפטר. באומללותו הוא לא יכול לייצג אף אחד שרוצה להחליף את ביבי.

• המאמר התפרסם ב”הארץ” מתוך הבלוג של רביב דרוקר