זמן אוגוסט, זמן אלול • הטור של סיון רהב מאיר
האגדה הידועה על חלם מספרת שחכמי העיר התכנסו לדון בבעיה דחופה. בגשר שמוביל לעיר יש חור, וכל מי שעובר שם נופל לתהום ונפצע. תוך זמן קצר מצאו חכמי חלם פתרון: לבנות מתחת לגשר בית חולים.
הדיון ה”סוער” השבוע בישראל על הגיור היה בעצם דיון בשאלה איזה סוג של בית חולים להקים מתחת לגשר – קצת יותר מקל או קצת יותר מחמיר. זה הכל. אולי בגלל החום הטונים קצת עלו, אבל הדיון היה אותו דיון מוכר שמתנהל כבר זמן רב בתוך הציונות הדתית, וגם בינה לבין העולם החרדי. שמענו רק קולות דתיים השבוע, וקול אחד לא נשמע: קולם של המועמדים הפוטנציאליים לגיור. איפה הם? מאיפה הנחת היסוד שהם כל כך מחכים להתגייר? האם אנחנו לא מזלזלים זלזול כפול – גם בהם וגם בגיור – כשאנחנו מדמים זאת להליך מהיר של מעבר בין חברה סלולרית אחת לשנייה?
והחור בגשר, שעליו לא מעזים לדבר, הוא חוק השבות. זה הסיפור האמיתי. במקום להקים בית דין לעולים עתידיים, צריך לשאול שאלות נוקבות על עצם עלייתם. חוק השבות נחשב לחוק מכונן. פרה קדושה. פעם תכליתו הייתה להביא לקיבוץ גלויות ולפתוח את שערי הארץ ליהודים שנרדפו. היום, כשהמציאות השתנתה, צריך לבדוק אותו באופן מפוכח. נאמר שברוסיה חי סבא יהודי, שנישא לגויה. נולדה להם בת גויה, שנישאה לרוסי נוצרי והביאה לעולם בת נוצרייה. על פי חוק השבות, אותה נכדה יכולה לעלות ארצה גם אם אותו סבא יהודי כלל לא עולה, אלא נפטר מזמן ברוסיה. ייתכן שהיא מעולם לא פגשה אותו וגם לא שמעה על יהדותה עד ששליחי הסוכנות סיפרו לה על “סעיף הנכד”.
החוק הוא מעין שיקוף לחוקי נירנברג. מי שנרדף על ידי הנאצים יכול להיכנס בשערי הארץ. “אם הוא היה מספיק טוב כדי למות במחנות, הוא מספיק טוב כדי לעלות לישראל”, אמר אז המחוקק הישראלי, בצדק.
הפרוטוקולים של הכנסת מלמדים שבעבר העזו כמה פוליטיקאים (ציפי לבני, הרב מיכאל מלכיאור, אופיר פינס) להגיד בקול רם שצריך לפחות לדון מחדש ב”סעיף הנכד”. השבוע לא היה אחד כזה. הנושא כלל לא על הפרק.
שמעתי רק שני קולות שהעלו לאחרונה דרישה כזו. הרב הראשי דוד לאו קרא לשינוי החוק וסיפר על “סבא שקבור בגרמניה, ובגללו עלו 78 נפשות, כולם לא יהודים. אשתו, ילדיו ונכדיו, שקיבלו כולם סל קליטה ואת כל הזכויות”.
הרב חיים נבון, רב צעיר מהעיר מודיעין, כתב: “כל עוד חוק השבות מזמין לארץ גויים גמורים שאין להם שום קשר ליהדות או עניין בה, מלבד העובדה הביוגרפית שסבא שלהם היה יהודי – על כל גוי שיתגייר יגיעו לארץ עשרה חדשים”.
צילצלתי השבוע ליו”ר הסוכנות, נתן שרנסקי. שאלתי כמה מבין העולים ארצה אינם יהודים על פי ההלכה.
הוא העריך שמדובר בכ-50 אחוז מעולי ברית־המועצות ובכעשרה אחוזים משאר העולים.
“אז אולי זה לא הוגן להעלות לכאן רבבות של לא יהודים?” שאלתי. “אולי זו כבר לא עלייה אלא הגירה? הרי לא מדובר בנתן שרנסקים שיושבים שם ברוסיה”.
“אם את מתכוונת שכבר לא יושבים עשר שנים בכלא כמוני כדי לעלות – את צודקת, ברוך השם”, הוא צחק. “היום אפשר לעלות בחופשיות. על זה נלחמתי”.
אבל לגעת בחוק השבות הוא לא רוצה. “תראי איך כל דבר קטן הופך אצלנו לפוליטי. יש מפלגות, יש ארגונים בינלאומיים, יש את יהדות העולם. אם נתחיל לגעת בחוק השבות, אני לא יודע איפה זה ייגמר”.
טוב, יותר קל להמשיך להתקוטט על גיור.
יום שלישי אחר הצהריים, מלון על שפת הכנרת. מסביב יהום הסער. אוהלים על החוף, מוזיקה, עשן של “על האש”, וישראלים מכל הסוגים מתאחדים למען מטרה משותפת: משא ומתן עם ה”גזלן” המקומי.
מי שלא ראה חסידי גור בשחור־לבן ומנגליסטים בלי חולצה מתמקחים יחדיו על מחירו של טילון, לא ראה אהבת ישראל מימיו. ובתוך כל אלה, בבית הכנסת של המלון, בתפילת מנחה, מצאתי את הרב חיים סבתו, כאילו בעולם אחר, מתכונן לראש חודש אלול, שמתחיל השבת.
ברבי־המכר הרבים שכתב הוא סיפר איך החליט, אחרי שלחם כשריונר במלחמת יום הכיפורים, להקדיש את חייו לתורה. אבל עכשיו מתחיל שלב חדש.
אחרי המלחמה, החייל המשוחרר סבתו יזם את הקמת ישיבת ההסדר במעלה־אדומים והחל ללמד בה. השנה הוא מונה לעמוד בראש הישיבה יחד עם הרב יצחק שילת. ביקשתי לשמוע איך ראש ישיבה חדש מתכונן לפתיחת שנת הלימודים, לתקופה שמכונה בעולם הישיבות “זמן אלול”.
וכך, כשברקע עדיין משתולל אוגוסט הישראלי, קיבלתי ממנו, בשפה עגנונית ספרותית, הצצה לאלול הישיבתי: “אנחנו מתחילים 40 יום מיוחדים מאוד, מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים. זמן אלול. שיא השנה. ימים שתחילתם יראה וסופם אהבה. תחילתם חרדה וסופם שמחה. ימים של ידיעה ברורה שאתה יכול להשתנות, יכול תמיד להתחיל מחדש, יכול למחוק פגמים ולתקן אותם.
בכל שנה תלמידים חדשים נכנסים בשער של עולם מרתק, מלא בחוכמת הדורות. זה יום חג בשבילם, ובמובן מסוים, מיום זה החיים שלהם משתנים. הם הופכים להיות בני תורה, בנים בעולמה של חוכמת ישראל. הם מתחילים לחיות חיים של שאיפות רוחניות, של קדושה, של התרחקות משטחיות.
זה מתבטא מהר מאוד בשינוי הרגלים. בהתמדה, בניצול כל רגע. זה דבר חדש לחלוטין לבחורים צעירים בני 18 . הם באים מלימודי תיכון, ופה לראשונה זה מגיע בעוצמה ומגיע על ידי לימוד עצמי. זה כל כך שונה מהעולם שבחוץ. שינוי דרמטי. זה יוצר אצלם גם ציפיות גדולות שצריך לרסן.
בגיל צעיר אדם חושב שתוך זמן קצר הוא יגיע לשינוי רוחני גדול. תפקידנו ללמד שזה מגיע צעד־צעד, שיש סולם הדרגתי. מי שנוסק בבת אחת גם נופל, והתקדמות לא מושגת במהירות אלא בהרבה עמל ומאמץ, עם עליות וירידות. צריך השקעה בלימוד, בתפילות, וגם ביחסים בין אדם לחברו.
והעיקר עבורי בכל זה – שיעורי הגמרא. הגמרא היא אוצר. פלא. כמה העמקה וחוכמה והיסטוריה וערכים – וצריך המון ידע וגישה כדי לקרב בחור צעיר לעולם המופלא הזה.
כשאתה רואה אחרי כמה חודשים שהוא כבר בפנים, אתה מאושר. עוד מישהו נשבה בקסם. אני מזהה את זה בעיניים של בחורים שבאמת צוללים לראשונה אל תוך הלימוד”.
אני מצביעה על הסלולרי שלי על השולחן, ושואלת עד כמה החוויה שהוא מתאר אפשרית עם כל כך הרבה אינפורמציה שמחכה בווטסאפ ובפייסבוק.
הרב סבתו מחייך: “אחד האתגרים היום הוא למצוא את היחס הנכון בין השקיעה בלימוד לבין כל האמצעים המודרניים שיכולים לתרום, אבל יכולים גם להסיח את הדעת ולפזר את הריכוז ולהקשות על ההתפתחות.
ככל שמוצאים אמת בתוך עולם התורה, ככל שיש יותר עמל, מסירות, חוכמה, רגש ותפילה, כך מתעסקים פחות בהפרעות מבחוץ. צריך למצוא איזון נכון כדי שהתלמיד באמת יכיר את תורתנו לעומקה, את העולמות שמיליוני יהודים השקיעו בהם את כל חייהם במשך אלפי שנים. אני מצפה בהתרגשות לאתגר הזה”.
הסטטוס היהודי:
“מראש חודש אלול עד אחר יום הכיפורים, המה ימי רצון” (“קיצור שולחן ערוך”)
• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות
-
“הביאה לעולם בת נוצרייה”
הסיפור יכול להיות הרבה יותר קצר – נולד אדם ומימש את זכותו הבסיסית שלו לבחור ולקיים את דתו או לא לקיים שום דת. אם למדינת ישראל, בית לאומי של עם יהודי יש בעיה עם זה – זה בעיה של מדינה ו לא בעיה של אדם.
ועוד דבר חשוב – למה לך כל כך חשוב מצב הלכתי של אנשים אחרים שאת לא משתייכת להם ן לא חשוב מצב הלכתי של אנשים שאת כן משתייכת להם – מחוללי שבת ולובשות בגדי צרפת, למשל.
