אומת הפוליטקלי קורקט

 ברכבת התחתית, בדרך לגראונד זירו, ראיתי את העמוד הראשון של העיתונים של ניו־יורק. בדיוק בבוקר שבו הכותרות הראשיות בישרו על “יממה מכריעה” בשיחות עם איראן, יצא לי להגיע לביקור ראשון באתר לזכר אסון התאומים.

חשבתי שזה סיור היסטורי, אבל הוא התברר כאקטואלי. המקום המושקע הזה הוא דרך טובה להבין איך האמריקאים מספרים לעצמם את הסיפור, איך הם מעבירים הלאה את המאבק של האומה שלהם מול האיסלאם הקיצוני.

ביקור באתר מתחיל ב”וואו”. בלב האנדרטה נמצאות שתי בריכות ענק מרובעות, חופפות לשטח שעליו ניצבו שני המגדלים שקרסו. פעם התנשאו שם התאומים כלפי מעלה, ואנשים הרימו את ראשם אל השמיים, ועכשיו צריך להוריד את הראש, להתכופף. המים זורמים שם תמידית למטה, לתוך האדמה, כשמסביב חרוטים כל שמות החללים.

אלפי שמות, שמסודרים לפי יחסי הקרבה ביניהם: קרובי משפחה, חברים לעבודה ונוסעים באותה טיסה נרשמו אחד ליד השני, הכל אחרי תחקיר מפורט ובהתאם לבקשת המשפחות השכולות.

מהמיצג המרשים הזה נכנסנו למוזיאון. אחרי שעה ומשהו יצאנו משם, גם בתחושת “וואו”, אבל “וואו” בלבד. יש שם סרטוני הנצחה מרגשים, מוזיקה דרמטית, חלקים מקוריים של המטוסים שהתרסקו וגם המון חבילות טישו. בפינה של כל חדר הוצבה חבילה כזאת, לטובת המבקרים, כדי לנגב את הדמעות. חלק מהקהל, נראה לי שבעיקר האמריקאים, באמת הזדקק לכך.

הביקור אכן מותיר אותך עצוב, אבל גם מתוסכל: רגע, מי עולל לאומה האמריקאית זוועה כזו? האם הייתה זו סופה פתאומית? רעידת אדמה? איזה סוג של אסון טבע גרם לטראומה הנוראה? צריך ממש לכפור בנרטיב של המקום כדי לשאול שם שאלות אחרות: האם אפשר לתעל לכיוון מסוים את הבכי והכאב? למה האיסלאם הקיצוני לא מוזכר ככתובת? לאן נעלם ההסבר על שורשי הטירוף והטרור, על התשתית הרעיונית שהביאה לפיגוע הגדול ביותר על אדמת אמריקה? האם זה היה אירוע נקודתי או חלק מתפיסת עולם שלמה שיש להיאבק בה עד חורמה, גם היום?

בעמדת המודיעין, אחת מני רבות שפזורות במתחם המטופח והמאובטח הזה, אין בדיוק את מי לשאול. הרוח של המקום ברורה. “האם תרצו סיור משפחתי מיוחד שייערך על ידי עד ראייה לפיגוע?” שואל אותי הפקיד ומתחיל לפרט את המחיר, ואז מציע שלל מזכרות: סרטי די־וי־די שהופקו, עשרות ספרים ואלבומי תמונות (כולל אחד על “הכלבים הגיבורים של ה־ 11/9 “), מרצ’נדייז של בובות דובי עם מדי הכבאים של ניו־יורק וגם המון הצעות להישאר בקשר ולהתעדכן דרך הפייסבוק, הטוויטר והאינסטגרם של המקום. אין מה לומר, האמריקאים יודעים להנציח, לשמר, לרגש.

בשעות שבהן ישבו בווינה נציגי ארצות־הברית ואיראן, הסתכלתי על המקום שבו מרוב פוליטיקלי קורקט, שכחו מי הטוב ומי הרע. על רקע שתי בריכות הענק בזירת הפיגוע, מקומיים ותיירים הביעו את תמצית רוח המערב: עשו סלפי.

 “אל תלכו לבית הכנסת הזה”, לחשה לי האישה ולקחה עוד קרקר עם סלמון.

שבת בבוקר באחד מבתי הכנסת הגדולים של מנהטן. אחרי תפילת שחרית יש קידוש לכל הקהילה, עם כיבוד ועם מינגלינג, והנושא המרכזי הוא איראן. טוב, זה היה גם הנושא המרכזי בדרשות ובהודעות של הגבאי בזמן התפילה. זמן איראן עכשיו.

למה לא ללכת לבית הכנסת ההוא, אני שואלת את האמריקאית שלצידי. בסך הכל שיתפתי אותה בתוכניות שלנו להמשך השבת ולמקום שבו חשבנו ללכת להתפלל אחר הצהריים.

“אל תלכו לשם, הם ליברליים מדי, יש שם תומכים של אובמה”, היא ממתיקה סוד, ומוסיפה: “ויש שם אפילו תומכים של ההסכם”.

דווקא הלכנו לשם, והאמריקאית מהבוקר יכולה להירגע: לא מצאנו שם תומכים. גם שם דיברו על הסכנות בכניעה לדרישות האיראניות, גם שם חילקו אחרי התפילה עלונים ופרסומים נגד מדיניות הממשל, גם שם הזמינו את כולם להפגנה גדולה בקרוב בטיימס סקוור תחת הכותרת “לעצור את איראן עכשיו”.

נראה שהפעם לא רק היהודים הימנים והשמרנים מתנגדים, גם השמאל הליברלי היהודי די סקפטי, ובוודאי לא מתלהב. בכלל, לא נוח להם בימים האלה. על הבימה בכמה מבתי הכנסת שבהם התארחנו מוצבים דגל ישראל ודגל ארצות־הברית. אחרי קריאת התורה הם נושאים תפילה לשלומה של אמריקה, ואז תפילה לשלום מדינת ישראל. כך שדי ברור שהם מרגישים בימים אלה כאילו אבא ואמא רבים.

 “איראן? זאת הבעיה המרכזית שלנו?” צוחק אחד מראשי הקהילה איתו דיברתי. “איראן? זה תירוץ לברוח מהבעיות האמיתיות שלנו”. והבעיה האמיתית, לדבריו, היא זהות יהודית. מעולם לא היה קל כל כך להיות יהודי בניו־ יורק, ומעולם לא היה קל כל כך להפסיק להיות יהודי.

זה קשור כנראה לשפע הזה, לנוחות, לשובע. יש באמריקה כמעט אפס אנטישמיות, היהודים הם אליטה כלכלית ותרבותית, ויש להם אינספור מוסדות וארגונים ובתי ספר. במנהטן נחשפתי, למשל, לאפליקציה ” kosher near me “, שמאתרת בכל נקודה את המסעדות הכשרות בקרבת מקום.

לרוב, בכל שדרה ורחוב בעיר מצאנו סביבנו כ־20 מסעדות כאלה. יותר מאשר ברוב המקומות בארץ. היינו צריכים רק לבחור בין המטבח האיטלקי, הצרפתי והישראלי. ובכל זאת, אחוזי ההתבוללות גבוהים, והדור הצעיר לא תמיד ממשיך להעביר את הלפיד הלאה.

באמריקה כמו אמריקה, גם את הדת כנראה צריך למכור. היהדות היא מוצר צריכה על המדף, ויש לשווק אותה היטב כדי שיקנו. בשני מרכזי קהילה שבהם ביקרנו ראינו איך עושים זאת טוב. טוב מדי. בקיצור, אמריקאי. הכול נגיש ושקוף, חביב וזמין.

הנה יוזמה יפה שמופעלת שם, שלא ראיתי כמותה בישראל: בשני המקומות, הג’ואיש סנטר ולינקולן סקוור, מפעילים “מניין למתחילים”, מיזם חינוכי שכבש קהילות רבות. צעירים ומבוגרים שלא יודעים מתי עומדים ויושבים בבית הכנסת ומאיזה צד בכלל לפתוח את סידור התפילה, מגיעים ללמוד מההתחלה את הבסיס.

בשבת בצהריים ישבה שם קבוצה נלהבת מול מדריך צעיר והתקדמה איתו לאט, עמוד אחרי עמוד: “אתם יודעים מה זה ‘שמע ישראל’?” הוא שאל אותם וענה: “אנחנו נשים עכשיו יד על שתי העיניים, נכבה את כל הרעשים מבחוץ ונתרכז לרגע של שקט, ככה אומרים ‘שמע ישראל'”.

לפעמים הוא עצר ושר חלקים בתפילה, בהתחלה לבד אבל בפעם השלישית והרביעית שבה חזר על קטע, הם כבר הצטרפו.

על הקיר כתובים כללי המקום: “לא להתבייש לשאול, כי רק כך לומדים”, “להילחם יחד בבורות כי היא האויב הגדול של היהדות בדורנו” וגם “לא רק אתם לא יודעים, כולנו חלק משרשרת של לומדים שבה כולנו עדיין לא יודעים הכל”.

הסטטוס היהודי:  

 “משנכנס אב ממעטין בשמחה” (מסכת תענית, על חודש אב שהחל השבוע)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות