שמוליק קרסיק, ימני מגיל שנה, יצא לסיבוב מסוכן בכנס של השמאל הישראלי

אחת השאלות בכנס 'ישראל עכשיו' הייתה: "למה לא הגיעו הרבה אנשים שחושבים אחרת. לא עצבנתם אותם מספיק - או שעצבנתם אותם יותר מידי?" • ואל תשאלו איך ח"כ איימן עודה נתן לאשכנזים עם נבוט בראש, ולמה פניו של אחמד טיבי האדימו
י' אב התשע"ה / 26.07.2015 19:34

אחת מן השאלות שניסיתי לשאול ולא הספקתי את יריב אופנהיימר במהלך כנס ‘ישראל עכשיו’, הכנס השנתי של ‘שלום עכשיו’, הייתה: למה לא הגיעו הרבה אנשים שחושבים אחרת. האם לא עצבנתם אותם מספיק – או שמא עצבנתם אותם יותר מידי?

מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, כי אדם שמגיע לכנס שכל מהותו הוא חפירה, מן הדין שהכעס יביא אותו לשם; הכעס פנימה או הכעס החוצה. אבל הכעס.

והנה, כנס לא קטן עם פרסום גדול – וכאשר יועז הנדל שואל האם יש ימניים בקהל, אני היחיד שמרים את היד. טוב, הוא גם לא שם לב שהרמתי, אבל זה כבר עניין אחר.

הגעתי לכנס בגני התערוכה בתל אביב, באמצעות הודעה שקיבלתי בווטאסאפ. מישהו כעס על כך שעו”ד דב הלברטל מגיע לשם וחשב שאני כתובת לזעם טיפשי. כך גיליתי שעשרות ח”כים יגיעו לחור קטן בתל אביב, וביחד עם עוד מאות שמאלנים יחזרו, שוב ושוב, על הסיבות בגללן הפסיד השמאל את השלטון.

ראשון הדוברים – וגם העמוק שבהם, באמת, היה דווקא סטנדאפיסט. תום אהרון, ילד בן 26, שירד על השמאל במשך דקות ארוכות. בנאום קולח ומגלגל מצחוק הוא תהה מדוע השמאל לא מצליח לחדור לאוכלוסיות החלשות, והסביר מיד ש”תמשיכו לקרוא להם ‘אוכלוסיה’ ולעולם לא תגיעו אליהם. מישהו פעם קרא לכם ‘אוכלוסיה’?

“ובוז’י הרצוג לא מגיע לכנס, כי הוא לא מגיע לאירועים של האופוזיציה, ו…רגע, איציק שמולי פה? אז מי צועק עכשיו על ערבים בכנסת?”

  אחריו עלתה אחת מעובדות ‘שלום עכשיו’ שחשפה קמפיין חדש, תקווה חדשה של הארגון לשכנע את הימין שהם ציונים. סתם.

יש כאן ערבים?

בפאנל הראשון והמרכזי, השתתפו ארבעה ח”כים: זהבה גלאון, איימן עודה, שלי יחימוביץ’ ואמנון אברמוביץ’. האחרון אמנם לא מקבל משכורת מכיסנו, אבל הוא דיבר כמו כל ח”כ שמאלני אחר. 

זהבה גלאון שטפה את המוח על כך שמערכת החינוך והתקשורת שוטפים את המוח לציונים, נגד השמאל ובעד הימין.

ואז ניתנה רשות הדיבור ליו”ר הרשימה המשותפת, ח”כ איימן עודה.

עודה החל לתקוף. קודם כל הוא ביקש מכל הערבים בקהל שיקומו. רק שניים. דממה באולם.

בשניה אחת הועבר המסר, השמאל פונה לאשכנזים נאורים בלבד.

עודה לא ויתר, הוא בא להילחם. “שמעתי את יריב אופנהיימר אומר שצריך שתי מדינות כדי שתהיה מדינה יהודית, ציונית,.זו גזענות! זאת הסיבה שאין פה ערבים”.

לכל אורך הערב אשמע איך הח”כים הערבים מאשימים את השמאל בגזענות יותר מאשר הימין. “את הכיבוש עשה השמאל”, אמר עודה. “במשחקים של בית”ר צועקים מוות לערבים, אבחל האשכנזים הם שהרגו אותנו”.

 

  ואז נגמר הפאנל בדרך זו או אחרת, ויריב אופנהיימר עולה ומודיע שהבדיחה שתום אהרון סיפר קודם על הרצוג, זכתה להכחשה רשמית של הרצוג. “התחייבויות קודמות”. התחייבויות לבית ברחוב בלפור?

ואז פאנלים.

אני בחרתי את ‘עם לבדד ישכון’ – דיון על החרם על ישראל.

בין הדוברים: עו”ד מיכאל ספרד, אחד מן העדים בעד הפלסטינים במשפט שמנהלים משפחות נפגעי טרור בארה”ב; אחמד טיבי; עיסאווי פריג’; גדעון לוי; ומחברת דו”ח המאחזים טליה ששון. ממש ייצוג הולם של כל שדרות העם – מהשמאל ועד לשמאל הקיצוני.

 

 

תוך כדי דיבורים על החרם, מתפרץ אחמד טיבי לדיון ובהומור הוא עוקץ, שבדיון על החרם מביאים מים של ‘מי עדן’ (מי עדן ממוקמים בקצרין שברמת הגולן הכבושה). רק סיים וגדעון לוי העביר לו בקבוק ‘עין גדי’, והמנחה מיהרה לברר האם גזל של אוצר טבע מערבים שווה חרם, בעוד גזל של אוצר טבע מאזרחי ישראל הוא קביל…

 

אחרי הדיון ניגשתי אל ח”כ טיבי ושאלתי האם יבוא להפגין. מסתבר שהוא כבר הספיק לקרוא את הציוץ בטוויטר והחל לענות. לפתע הגיעה אישה מבוגרת, נמוכת קומה, ואומרת: “אחמד, אני זוכרת אותך מ’הדסה’ ואתה נתת לי מכות”.

ח”כ טיבי האדים טיפה והיא המשיכה: “אתה היית סטודנט לרפואה, השומר ביקש ממך לפתוח את התיק ואתה סירבת, ואז התחילו מכות והרבצת לשומר ולי”.

האמת, ראיתי פתאום כעס ישן עולה בעיניו של הח”כ. “הוא קרא לי מחבל”, הפטיר בזעם. “הוא ירק עליי”.

“אבל אתה הרבצת גם לי”, התעקשה הזקנה.

טיבי התנצל, וחזר להסביר שבקלנסואה אין תב”אות, זה אמנם לא חוקי אבל זה מוסרי, ועוד מלא קשקשת – שקצת לא סביר לשמוע בשם רוממות שלטון החוק. מצד שני, טוב לדעת שיש ח”כים ערבים שדואגים גם לערביי ישראל.

קעקוע ילדותי וקריאות ביניים

היה זה אמצע הפאנל הראשון, נראה לי שזאת הייתה שלי יחימוביץ שאמרה משהו לא מספיק שמאלני, כאשר שמעתי צעקה מאחורי; על הקיר נשענה בחורה, אני זוכר את המבט המוזר בעיניה ואת הקעקוע המוזר, ילדותי-משהו, על ידה השמאלית – והסתובבתי חזרה.

לפני הפאנל האחרון והמסכם, פאנל בכייני למדי בו ארגוני השמאל אמורים להסביר את עצמם לעצמם (וליועז הנדל), אני רואה אותה שוב, על הבמה, מסתבר שה’מבט מוזר בעיניה עם הקעקוע’ היא מנכ”לית ‘שוברים שתיקה’.

ואז יועז הנדל השווה את שוברים שתיקה ללה-פמילייה של ביתר ירושלים וזכה לקריאות בוז, ו”זאתי מ-V15″ דיברה (הכי מנומק ויפה, לא פלא שהם היו קרובים כל-כך), ואז הגיע הזמן ללכת, כי שבת, ואני נותרתי עם דרך של שעה הביתה וים של מחשבות.

חשבתי כל הדרך על מה שאני מבין עכשיו יותר מקודם, ועל מה שאני פחות מבין. חשבתי על זה שכרגע השמאלנים מתחלקים אצלי בראש לשלושה: המקצועיים, הנאיביים והמאמינים.

אלו שחיים מזה, אלו שמאמינים בזה ואלו שחיים בזה.

חשבתי על זה שסוף-סוף אני מבין למה אופנהיימר הוא הדובר של השמאל הקיצוני, למה הוא חכם מהם, למה הוא מקצועי מהם.

חשבתי על זה שהנה שוב, ימין ושמאל בארץ, שוב זה לא כלכלי אלא מדיני, שוב זה עמוס כל כך, טעון כל כך, שוב אין סיכוי – כמו קודם, שמישהו בארץ הזאת יזוז מדעתו, רק המילים על הסקאלה מתחלפות, המיקום נקרא כך או אחרת, זה הופך לימין קיצוני והאחר לשמאל ציוני.

חשבתי שבעצם לא כעסתי אפילו פעם אחת במהלך היום הזה, אני רגיל בדיוק לזה בתקשורת. כולל הימני מחמד, בדיוק אותו ימני מחמד.

חשבתי שאני יודע עכשיו דבר אחד:

תגיות

, , , , ,
הדפס כתבה

כתבות שאולי יעניינו אותך

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות