10 ישראלים מתמודדים עם אתגר

 נפתח בסקופ: חג שבועות אינו חג הגבינה (למרות הקמפיינים של “תנובה” ו”שטראוס”) וגם לא חג המים. הוא חג מתן תורה. עם ישראל התייצב מתחת להר סיני וקיבל את עשרת הדיברות, עשר מצוות שהפכו מאז לטקסט בסיסי ויסודי בעולם הדתי, התרבותי והמוסרי.

לפני כמה שבועות פנה אליי ארגון “קרוב ללב” עם בקשה מקורית: לכתוב טקסט משלי שיפרש את אחד מעשרת הציוויים האלה. הסכמתי בתנאי שייתנו לי להציץ קודם במה שכתבו אחרים. כך נשאבתי לגמרי לתוך הספר החדש הזה שיצא לקראת שבועות, ובו מנסים עשרה ישראלים להתמודד עם האתגר.

אז לקראת החג, שבו קוראים בבתי הכנסת את עשרת הדיברות, הנה הצצה אל עשר הפרשנויות האלה. הזדמנות להיזכר כמה הטקסט העתיק הזה רלוונטי, וכמה אפשר עוד לחדש בו.

 הרב זאב קרוב נדרש להתמודד עם הדיבר הראשון: “אנוכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”. הרב קרוב הוא אביו של אהרון קרוב, פצוע צה”ל הקשה ביותר במבצע “עופרת יצוקה”. אהרון, שיצא למבצע ישר מחתונתו, השתקם באורח פלאי. אביו, איש חינוך, כותב כי הדיבר הזה ליווה את המשפחה לאורך הטיפולים והניתוחים. “המשפט הקצר וההיסטורי של הדיבר הראשון מכיל את כל עוצמות החיים שלנו, גם של עם ישראל וגם של כל יחיד ויחיד. בורא עולם מתערב בהיסטוריה, אכפת לו מאיתנו, והוא לא מפסיק לרצות שנצא כל הזמן מארץ מצרים, מבית עבדים.

שנתקדם, שנילחם, שלא נתייאש. כשהרופאים אמרו לנו שנותרו לאהרון רק שעות מועטות לחיות, לא חשבתי על הפסוק הזה כעל אמירה פילוסופית. קיוויתי לראות את זה מול עינינו, וזכיתי. הדיבר הראשון הוא היחיד שלא מנוסח בלשון של ציווי. הוא לא אומר לנו לעשות משהו, רק להאמין בכך שיש לנו כוחות גדולים ופוטנציאל גדול ואסור להתעלם מהם”.

 הכדורסלן דורון שפר כותב על הדיבר השני: “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי”. מי שהגיע לפסגת הכדורסל התחרותי ופרש לטובת חיים ביישוב אמירים, מסביר שהספורט עלול להפוך ל”אלוהים אחרים”. “אנחנו רק חושבים שהתקדמנו מהעולם הפרימיטיבי ושאנחנו לא עובדי עבודה זרה”, הוא כותב, “אך זה לא נכון. רבים מאיתנו משועבדים — עובדים את הכסף, את הקנאה שלנו, את התאווה. העולם המערבי עדיין לא השתחרר מעבודת האלילים”.

הזמר דוד ד’אור כתב על הדיבר הבא: “לא תישא את שם ה’ אלוקיך לשווא”. לדבריו, כאומן ויוצר, ההוראה הזאת מזכירה לו שיש לתת חשיבות לכל מילה שיוצאת מפינו: “חיים ומוות ביד הלשון. אין דרך לקחת בחזרה מילה שנאמרה, וצריך לשים לב לעוצמה האדירה הזו שבפינו. זוהי אזהרה לא להכניס את שמו של האל לתוך המלל היומיומי, לא להישבע בשמו, לא לחלל את שמו ובעצם גם את שמנו”.

 הדיבר שהוטל עליי לכתוב עליו הוא הרביעי: “זכור את יום השבת לקדשו”. הצעתי להתייחס אל שמירת השבת לא רק כמשהו ששייך לעבר, למסורת, אלא גם כאמירה רלוונטית להווה, ובעיקר לעתיד.

בעולם שהופך טכנולוגי ודיגיטלי, השבת היא לא רק “זכר ליציאת מצרים” אלא גם תרופה לוורקוהוליזם ולשעבוד שלנו לסלולרי. היא לא רק יום מנוחה לעבד שסובל פיזית כל השבוע, אלא גם יום ניתוק לעבדי הסמרטפונים. אנחנו מתגאים בכך שישראל היא אומת הסטארט־אפ, אבל היא יכולה להציע לעולם עוד סטארט־אפ מהפכני: יממה שתהיה אי של שפיות, ריכוז וקשר האנושי.

בגלל סיפור חייה, בחרה מגישת הטלוויזיה עדן הראל בדיבר החמישי: “כבד את אביך ואת אמך”. כבת להורים גרושים שגדלה בפנימיות היה לה קשה עם הציווי הזה. הקשר עם ההורים לא היה משהו. בשנים האחרונות שמעה שיעור על כיבוד הורים, והחליטה לשנות את המצב: “עברנו מהפך משפחתי. לראשונה יש לי משפחה שלמה. חידשתי את הקשר עם ההורים, והרווחתי מחדש את אמא. הבנתי שאנחנו כולנו חלק משרשרת ארוכה ואי־אפשר להתנתק ממנה ולברוח”.

הפרשן לענייני ערבים צבי יחזקאלי כותב על “לא תרצח”. לא מפתיע. “זה המשפט שאני שומע בתוכי בכל פעם שמגיע אליי עוד סרטון אכזרי של דאעש”, הוא מספר. “הדיבר ‘לא תרצח’ מלמד אותנו שרצח הוא הפרה של הברית שלנו עם יוצר העולם, כי רצח לא פוגע רק באדם — אלא גם במי שברא אותו. הציווי ‘לא תרצח’ מבשר על ברית של חיים, והפרה שלו קוטעת את החיים, פוגעת בחיות ובהמשכיות, ופוגעת גם בקדוש ברוך הוא עצמו. לכן אסור לאדם גם לרצוח את עצמו. כל רצח הוא רצח כפול, כאן בעולם שלנו וגם בעולמות העליונים”.

 הרבנית ימימה מזרחי התמודדה עם הדיבר “לא תנאף”: “עולם של זיפזופ הוא עולם של ניאוף. התורה יוצאת נגד תרבות שבה מאבדים תמיד עניין במה שיש, וקופצים לדבר הבא. המבחן האמיתי בכל קשר של אהבה הוא דווקא בהתמודדות עם הימים הקשים, ביכולת להישאר גם כשפחות נוח. רק כך מוצאים אמת, לא בדילוג ממקום למקום”.

הרב יובל אשרוב ניסה להסביר שהדיבר “לא תגנוב” לא נאמר רק לעבריינים בפוטנציה: “המטרה של הבריאה היא נתינה. האדם נברא כדי לתת ולהעניק. לכן גניבה היא הדבר המנוגד ביותר לתכלית שלנו. לא מדובר רק על גניבת כסף, קל לנו להתרחק מזה. ‘לא תגנוב’ זה דבר הרבה יותר רחב: מדובר גם על גזילת זמנו של האחר, או הפרעה לשינה שלו, או סתם לקיחת הפסקת קפה יותר ארוכה רק כי המעסיק לא רואה. גם זו גניבה”.

 בת גלים שער, אחת משלוש האמהות המפורסמות של הנערים שנחטפו ונרצחו לפני שנה, כותבת על “לא תענה ברעך עד שקר”. עדות שקר ביחס לחבר מעידה, לדבריה, על עולם שלא מבוסס על אמת. “מי שמעיד עדות שקר, ממוטט את יסודותיה של החברה. היחס שלו לחברו פסול. בימי החטיפה הרגשנו בדיוק להפך — חיבוק תמידי כלפינו והרעפת טוב, אכפתיות ודאגה”.

יהורם גאון ביקש לכתוב על הדיבר העשירי, “לא תחמוד”: “איך אפשר לא לחמוד? האם זה אפשרי בכלל? לדעתי, לא סתם זהו הדיבר האחרון. אלוקים מכניס לסוף הרשימה ציווי שיזכיר לנו כמה אנחנו מוגבלים וקטנים. לא נוכל להתגאות כמה קל לנו לקיים ולשמור את הכל. תמיד יחכה לנו בסוף ‘לא תחמוד’, להזכיר לנו שאנחנו רק בני אנוש, ושעלינו להמשיך ולהשתדל”.

הסטטוס היהודי:  

 “את התורה צריך לקרוא כמו מכתב אהבה. למה כאן כתוב פסיק, למה פה כתובות שלוש נקודות, מדוע מופיעה פתאום הפסקה. צריך להתעמק ולדקדק במכתב האהבה הזה שקיבלנו” (פרופ’ נחמה ליבוביץ)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות