העיר שסופרה לה יחדיו

 יום ירושלים יצוין ביום ראשון, וכבר אפשר לנחש מראש את הלך הרוח הציבורי־תקשורתי: יום ירושלים הפך ליום שבו מקטרים על ירושלים. מספרים על בעיותיה. מוזר, את זה אפשר לעשות 364 ימים בשנה, וביום האחד שנותר לחגוג, לדבר על הטוב שבה, על הזכות לחיות בה אחרי אלפי שנים.

זה מה שעשה לאחרונה הסופר חיים באר. באר היה אורח הכבוד בסעודה חגיגית שערך הרב אריה שטרן, הרב החדש של ירושלים.

“אני רוצה לספר שלושה סיפורים ירושלמיים”, אמר אחד ממספרי הסיפורים הטובים שמסתובבים בינינו, ובמשך כמה דקות סחף את הקהל אל ירושלים של מטה וירושלים של מעלה.

“לאמא שלי הייתה חנות ברחוב מלכי ישראל”, פתח באר. “החנות הייתה נפתחת כל יום בשעת בוקר מוקדמת, בחמש. הספקים של תנובה היו מניחים כדי חלב בכניסה, על המדרכה. באותן שנים אני הייתי בצבא, ואמא הייתה צריכה לגרור את הכדים פנימה, לבד, בחוסר כוח.

“לא רחוק מאיתנו התגורר אז האדמו”ר מגור, הרב ישראל אלתר, שכונה ה’בית ישראל’. הרבי מגור היה יוצא לצעדת בוקר, בעצת הרופאים, והחסידים המתינו ברחוב כדי לצוד את מבטו ולקבל ברכה.

“יום אחד הוא עבר וראה אישה לא צעירה גוררת כדי חלב. באינסטינקט טבעי הוא רץ לעזור לה. כל החסידים הבינו את הרמז, ומאותו רגע ועד שאמא סגרה את דלתות החנות, חסידי גור היו מכניסים עבורה את החלב פנימה בכל בוקר. זה סיפור שמלמד אותנו קודם כל על תפקידו של רב: להוות דוגמה. בדברים גדולים וקטנים”.

 “הסיפור השני שאני רוצה לחלוק אתכם הוא על הרב אריה לוין”. אצל חלק מהנוכחים, עצם העלאת השם הזה כבר מעלה אור על הפנים. הרב לוין נחשב לצדיק ירושלמי מפורסם, שכונה גם “אבי האסירים” בגלל הקשר החם שלו עם אסירי המחתרות בשנים שלפני קום המדינה.

באר ממשיך: “פעם, כשהייתי ילד, לא התאפקתי ושאלתי את ר’ אריה: זה נכון שאתה אחד מל”ו צדיקים? הוא חייך ואמר: לפעמים. איזו תשובה נפלאה ונכונה. הרי על פי המסורת העולם מתקיים בזכות 36 צדיקים, ל”ו צדיקים נסתרים, שבכל דור ודור. ר’ אריה אמר לי בעצם שזה לא משרה ותפקיד לכל החיים, אלא זה תקן מתחלף. העולם מתקיים בזכות ל”ו צדיקים, ובכל פעם שאתה עושה מעשה ראוי — אתה נחשב לאחד מהם, ואחר כך אתה מפנה את המקום לזה אחריך שעושה מעשה ראוי.

“בילדותי, הייתה בירושלים חנות ספרים אחת במאה שערים שניהל אברהם רובינשטיין. בערב סוכות הוא גם מכר שם אתרוגים.

“פעם אחת ר’ אריה נכנס ושאל: ‘איפה האתרוג שלי?’ רובינשטיין נתן לו אתרוג, הרב הציץ, לקח את האתרוג והלך משם. רצתי אחריו. הוא הלך לכיוון קו 11 , ואמרתי לו שם בתחנה: ‘למה לא בדקת את האתרוג הרבה זמן כמו כולם?’

“הוא אמר לי: ‘תראה, יש שתי מצוות שצריך בהן הידור: פרי עץ הדר (אתרוג) והדרת פני זקן. על שתי המצוות האלה התורה משתמשת במילה הדר, כלומר צריך להדר בהן.

“אני רץ עכשיו מהר לבית אבות, להביא שיניים תותבות לזקן אחד שהתקלקלו לו השיניים. צריך שהוא יאכל ארוחת ערב כמו שצריך. אם השיניים לא יגיעו בזמן, הוא שוב יאכל לחם טבול בחלב. זה חשוב מאוד, גם זה הידור'”.

 ואז עבר באר לסיפור השלישי. בקהל הקשיבו בדממה רבנים, שופטים, רופאים ועוד מגוון ירושלמים, שרבה של העיר זימן לאירוע. הרב שטרן, הרב האשכנזי של העיר, החל לכהן בתפקיד רק לפני כמה חודשים, לצד הרב שלמה עמר, הרב הספרדי. עשר שנים התפקידים לא אוישו. רק שיתוף פעולה בין הציונות הדתית לש”ס, יחד עם עידוד נמרץ של ראש העיר ניר ברקת, הובילו להכרזה על בחירות לתפקיד.

הרב שטרן הציג במהלך הערב שלל תכניות ורפורמות לכהונה שלו. אחת מהן הייתה קיום עוד מפגשים כאלה, בין המגזרים השונים.

“הסיפור השלישי הוא על הרב שלמה קוק”, אמר באר. “הייתי בחור צעיר שמחכה לשחרור מהצבא כשהרב קוק, שהיה גם רב צבאי, פגש אותנו במחנה שנלר. הוא סיפר לי שם סיפור שמלווה אותי כל החיים, סיפור על הרב ראובן בנגיס שהיה מגדולי הרבנים בירושלים.

“הרב בנגיס היה מסיים פעם בכמה שנים ללמוד את כל הש”ס, את כל התלמוד הבבלי, והיה עושה אז סעודה חגיגית. פעם אחת, כמה חודשים אחרי סעודה כזאת, הוא קרא לקהילתו לסעודה נוספת. הציבור לא הבין מה קרה, איך הוא שוב למד הכל כל כך מהר? הרי בדרך כלל זה לוקח כמה שנים.

“אמר להם הרב בנגיס: זה לימוד אחר לגמרי. יש לי את הלימוד הסדיר, ויש את הלימוד שאני לומד רק בזמני המתנה. כשאני יושב בתחנת אוטובוס, כשאני בתור לרופא. כל פעם אני לומד קצת, מנצל את הזמן הזה, בלי קשר ללימוד הרגיל. והנה, גם בדקות הלימוד הספורות האלה, כל פעם קצת, סיימתי את כל הש”ס. הרב קוק סיים את הסיפור, הסתכל עליי, החייל הצעיר שמולו, ואמר לי: אם תנצל את הזמן, גם אתה תוכל לעשות סיום כזה. תנצל כל רגע בחיים, אל תבזבז.

“זו הייתה ירושלים של ילדותי, וכזאת היא צריכה להיות. עיר שבה ראית תלמידי חכמים הולכים ברחוב. הייתי רואה את הרב צבי יהודה קוק הולך ברגל לישיבה עם ספרים ביד ואנשים עצרו אותו בדרך. הרב אברהם שפירא היה נכנס אלינו לחנות לקנות לחם, וכך גם הרב יהודה עמיטל.

האנשים הגדולים האלה היו מסתובבים, כך סתם, ברחובות ילדותי. לכן באתי לכאן הערב, כדי לספר את כל זה, ולכן אני שמח על מינוי רב חדש לעיר הבירה. אני מברך אותו שיאריך ימים בבריאות ובשכל טוב ובחכמה ובאהבה על כס הרבנות בירושלים, תפקיד שהוא באמת, באמת, רם ונישא”.

הסטטוס היהודי:  

“זוהי עירי שבה מתמלאים כלי חלומותי, כמו מכלי חמצן של צוללים לצלול” (יהודה עמיחי על ירושלים)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות