מה ישראלי בעיניך • הטור של סיון רהב מאיר

 “חזרנו מטיול ברמת הגולן”, כתבה לי השבוע מירי וניש, “והרגשתי צורך לכתוב על התחושות שלי. שבנו מוקסמים מהשבילים שחוצים אבני בזלת, מעצי התאנה והשפע הירוק, מהכנרת שמפגינה נוכחות מכל פינה. פגשנו בדרך אנשים מחייכים, מעניינים ומתעניינים. התיישבנו במקום ששמו עין אי”ה, בריכה שהוקמה לזכרו של החייל אילון יעקב הורוביץ. יחד איתנו ישבו עשרות אנשים, מצטופפים סביב הבריכה הקטנה, אוכלים יחד (בלי לבדוק מה האחר אוכל בפסח). התערבבנו.

דיברנו על הילדים, ועל סוגיות מרתקות כמו מה עדיף, בית מלון ‘מפונפן’ או צימר צנוע בלי שירות ארוחות. אנשים הגיעו ועזבו את המקום בחיוך, כששקית פסולת בידם. בדרך עצרנו בשוליים, כדי לעיין במפה. תוך שניות עצרו שלושה נהגים והציעו לנו באדיבות את עזרתם, כי חשבו שמדובר בתקלה ברכב. בערב הגענו הביתה וראינו בטלוויזיה את הישראלים המטיילים בחול המועד. הדיווח הציג באריכות תמונות של משפחות סביב מנגלים. איזה תיוג. במשך שלושה ימי טיול בגולן לא ראיתי אפילו פעם אחת תמונת מנגלים כזו של ‘עם ישראל’.

“יש הרבה עם ישראל. יש הרבה מטיילים בחול המועד. למה להחמיץ את הדקויות והפרטים והמגוון שיש בחיינו? מי קבע מיהו ה’ישראלי’? רק זה שצורח בסרטוני השוקולד למיניהם? יש משפט שאומר: ‘אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום שבו אתה רוצה להיות’. נדמה לי שהמשפט הזה מתאים לחברה הישראלית. המחשבות שלנו נמצאות כל הזמן סביב הישראלי המכוער”.

ביקשתי ממירי רשות לפרסם את הדברים, וכתבתי לה שתכתוב קצת פרטים על עצמה. “אני מהיישוב עצמון בגליל התחתון”, היא ענתה. “עבדתי כמנהלת חטיבה בתיכון ‘משגב’. אני אלמנה, בעלי נהרג בתאונת אופניים לפני שלוש שנים, ואחרי מותו בחרתי לעזוב את בית הספר, שבו לומדים תלמידים ממשפחות מבוססות יותר, ולעבור לעבוד עם נוער בסיכון בעכו. אני מתלבטת אם לכתוב לך את זה, אבל לאור הדיון הסטריאוטיפי בחברה הישראלית אני מניחה שתביני למה אני מציינת את העובדה הבאה: אני ממוצא מרוקאי”.

 אחרי שבוע חג של מותר ואסור בתחום האוכל – מגיעה פרשת השבוע ומציגה גם היא מותר ואסור בתחום האוכל. בתום חג הפסח מגיעה פרשת “שמיני” ומזכירה שיש כללים וחוקים בתחום המזון במשך כל השנה.

הסיפור הוא לא רק חמץ, אלא כל דיני הכשרות — מהי חיה טהורה ומהי חיה טמאה, איזה דגים אוכלים ואיזה לא. “זאת החיה אשר תאכלו”, כתוב בפרשה לפני רצף ההוראות האלה שלפעמים לקורא המודרני הוא קשה לעיכול, תרתי משמע. השפה הזו של התורה שמציגה כן מוחלט מול לא מובהק — נשמעת לעתים זרה לשיח של ימינו. אנחנו מורגלים בזכויות, לא בחובות. למה שמישהו יגיד לנו מה להכניס לפה? למה הפרשה מעליבה ככה את החזיר? ואיך זה קשור לרוחניות ולמוסר?

הרב הצעיר חיים נבון מהעיר מודיעין כתב על כך לקראת חג הפסח הזה את הטקסט הבא: “אם ‘מצוות בדיקת חמץ’ הייתה מתנסחת ברוח התרבותית של ימינו, קודם כל היו מוחקים ממנה את המילה ‘מצווה’. מצווה זה כשאומרים לך מה לעשות, זה לא קול. עדיף ‘חוויה’. גם ‘בדיקה’ זה קצת תוקפני. נשמע כמו ועדת חקירה, רק בשם אחר. ואם כבר הזכרנו ‘אחר’, אז החמץ הוא ה’אחר’ של המצה, ולכן אם נמצא אותו במהלך האירוע לא נתייחס אליו באופן מנוכר, אלא נכיל אותו. ולכן, אל תאמרו מעתה ‘מצוות בדיקת חמץ’ אלא ‘חוויית הכלת חמץ'”.

 פסח. הפריים טיים של העיתונות. זו הזדמנות להצצה לסדר היום העיתונאי המקביל, זה של התקשורת החרדית.

עיתוני החג שיצאו לפני ליל הסדר (בחול המועד לא נוהגים להדפיס עיתונים חדשים) כוללים יחדיו אלפי עמודים, שבהם אתגר כפול: מצד אחד לחנך, מצד שני למכור. התוצאה היא מה שאפשר לכנות “סקופים קדושים”. ניסיון לחדש, אבל בתוך גבולות הגזרה. במקום כתבות חושפניות בנוסח “כך התגרשתי” — חשיפת יומנים סודיים של הרב עובדיה יוסף. במקום המלצות על טיולים לחו”ל — מוסף שלם על נסיעה לפראג בעקבות סיפור הגולם, ומוסף שמתחקה אחר השטייטל, העיירה היהודית של פעם.

לצד כתבות רבות על רבנים, יש גם בחירה במרואיינים מהתקשורת החילונית ומהמיינסטרים הציוני. כך, למשל, מתפרסמים ראיונות עם אלמנתו של המרגל אלי כהן, עם אהוד יערי וגם עם איתי אנגל (הכתב המסתכן מספר שם: “יש לי תפילה מיוחדת ופרטית שאני מתפלל לאלוקים בכל פעם לפני שאני נכנס לאזור סכנה”). יש גם מוסף שלם שלא מוקדש לרב אלא לרבנית — שרה שנירר, שאחראית למהפכת הקמת בתי הספר לבנות במאה הקודמת, זוכה ל־ 68 עמודים בעיתון “המודיע”. “יתד נאמן” מגיש לקוראיו מוסף עבה על חשיבות המשפחתיות. תפס אותי שם בעיקר המשפט הבא, שמובא מפיו של אחד הרבנים, “רק שניים יודעים אם אדם הוא באמת ירא שמיים — הקדוש ברוך הוא, ואשתו”.

הפרסומות מספרות על הציבור הזה לא פחות מהכתבות: רוב המודעות עוסקות בהכשרה מקצועית ובתעסוקה, בעיקר בלימודים לתארים אקדמיים. המודעות החדשות ביותר מבשרות על שלוחה חרדית של בית הספר לקולנוע “מעלה” ועל שלוחה חרדית של בית הספר לאמנות “בצלאל”. ארגון “מתנת חיים” השקיע במוסף פרסומי שלם כדי לעודד אנשים לתרום כליה, עם סיפוריהם של חמישה תורמים שהצילו חיים. זוכרים את הילד מהמעלית שמתחנן לאבא שלו שימחזר? תאגיד המחזור אל”ה משיק קמפיין תחת הכותרת “בל תשחית”, עם פסיקות הלכה שמחייבות למחזר בקבוקים.

אחד הפרויקטים המרתקים מופיע בעיתון “כפר חב”ד”: מוסף שלם על הרבי מלובביץ’ וראשי הממשלות בישראל. מהמאבק שלו מול דוד בן־גוריון על חוק “מיהו יהודי” ועד לקשרים עם גולדה מאיר ויצחק רבין )ששכח לפגישה הראשונה עם הרבי את הכיפה שהכינו לו(. הקשר המשמעותי ביותר היה עם מנחם בגין, שפתח את המכתבים אל הרבי בתואר “מורנו ורבנו”. הרבי אמר פעם שבזכות מנחם בגין המילים “ברוך ה'” ו”בעזרת ה'” הפכו שגורות בישראל. הקצין אריאל שרון, מתברר, כתב לרבי וקיבל בתגובה מכתב שלפיו עליו להמשיך בקריירה צבאית ולא לפנות בעתיד לקריירה פוליטית. המוסף מסתיים בקשר החם עם נתניהו, ששמע מהרבי כשגריר באו”ם שעליו להדליק נר אחד של אמת שיאיר את החושך בבניין האו”ם.

על המוסף עובדים כבר חודשים, וכתבה אחת נשארה לבסוף על שולחן העורך — סקירה על הקשרים החמים של בוז’י הרצוג עם הרבי וחסידות חב”ד

הסטטוס היהודי:  

 “כשם שאדם צריך להקפיד שלא להכניס לפיו מאכל לא כשר, כך עליו להקפיד שלא להוציא מפיו דיבור לא כשר” (“תורת אמת”)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות