החבר’ה הטובים • הטור של סיוון רהב מאיר

 ראשון צילצל שמואל קליין מאיגוד ישיבות ההסדר. “יש לנו השבוע כנס ענק עם 200 מרבני ישיבות ההסדר לסיכום מבצע צוק איתן ולפרידה מהמנכ”ל שלנו, אבל זה בטח לא יעניין את התקשורת בגלל הקמת הממשלה, נכון?” לכאורה הוא צודק.

הבחירות מחקו מהזיכרון הציבורי את צוק איתן. אפילו במהלך מערכת הבחירות הסוערת, שבה דיברו על כל כך הרבה נושאים, המבצע כמעט נשכח.

אבל השבוע, ביום שלישי, עמד על הבמה באולם של ישיבת ההסדר בקיבוץ שעלבים סמל אלעד הורוביץ והזכיר לכל הנוכחים שהלחימה ההיא בעצם טרם הסתיימה.

והוא זוכר היטב הכל. בדיוק בזמן שסדר היום הציבורי עסק בפגישת נתניהו וכחלון, הוא סיפר על סדר היום שלו: “נפצעתי לפני שמונה חודשים, בכ”ב תמוז, 19 ביולי. למדתי בישיבת ההסדר בעכו ואחר כך הייתי מ”כ בקורס מ”כים. בכניסה לעזה חטפתי ירי צלף לראש. הגעתי לבילינסון במצב אנוש והצילו לי את החיים. איבדתי את עין ימין ואת השמיעה באוזן שמאל ואני עדיין בשיקום. אני לא אשקר, הפציעה היא לא דבר קל. מלחמת השיקום היא מלחמה חדשה. אבל בזכות הפציעה אתה לומד להעריך את מה שיש לך. אתה מתחזק מזה. אם אתה חצי לא רואה וחצי לא שומע, אתה לומד לשמוח בדברים הרבה יותר קטנים.

“בבחירות האחרונות ראינו כמה שנאה וכאסח יש במדינה, אבל זה לא באמת נכון. במלחמה ראיתי סולידריות אדירה. מאות אנשים הגיעו לחדר שלי במחלקה בבית החולים לבקר ולעודד, עד כדי כך שאחי שישב בכניסה לא נתן להם להיכנס מרוב עומס. הוא שם מחוץ לחדר מחברת ואנשים פשוט כתבו וכתבו. יש לנו היום שבע מחברות של אהבה ואמונה ותפילה. ותדעו שזה לא נגמר, אל תשכחו את הפצועים. צריך להתפלל עליהם ולבקר אותם.

“אני לא זוכר הרבה דברים מהתקופה ההיא, בגלל המורפיום, אבל אני כן זוכר שפעם אחת שכבתי במיטה ופתחתי עיניים וראיתי מעליי את הרב יוסי שטרן, ראש הישיבה, ואת הרס”פ שלי ואת חברת הכנסת אורית סטרוק ואת רויטל גנץ, אשתו של הרמטכ”ל. כולם מעליי. הבנתי שכולם פה בשבילי. זה היה רגע מאוד מיוחד”.

 בהמשך השבוע פנה אליי מדריך מתנועת הנוער “האיחוד החקלאי”. לפני כחודש חברת גרעין של התנועה, ליטל סאטוצ’נה, חשבה על יוזמה: בכל פעם שיורדים מנסיעה ברכבת, משאירים למי שבא אחרינו חטיף קטן ופתק אופטימי. זו התשובה של הצעירים האלה, מתנדבי שנת שירות, לסרטוני השוקולד. ישראלים שלא דורשים שוקולד בצעקות אלא נותנים אותו לאחר בחיוך. “מחווה קטנה כזאת יכולה לשנות למישהו את היום ולשנות גם את הדרך שבה הוא מסתכל על העולם. הרעיון הוא: תעביר את זה הלאה. שינוי גדול מתחיל במעשים קטנים”, הוא הסביר.

היוזמה התפשטה לא רק ברכבות אלא גם בפייסבוק. אנשים שעלו לנסיעה ומצאו הפתעות כאלה החלו לצלם ולשתף. אחד הסטטוסים, של נוסעת מתחנת נשר שהתרגשה מחטיף טעמי עם פתק מקסים שהשאיר לה החניך נתנאל בר, הפך קצת ויראלי השבוע, אבל המדריך רצה ללמוד את חוקי הרשת התקשורתיים כדי להפוך לתופעה של ממש: “החניכים שלי חושבים שזה יכול להיות טרנד סוחף ולא יודעים איך לפרוץ עם זה לתודעה. יש סיכוי לפרסם משהו חיובי כזה?”

באותו יום גם אברהם חיון החל לגלגל יוזמה אינטרנטית חדשה – “עצמאות עם משמעות”. חיון, מנהל תוכנית לנוער בפריפריה, הוזמן ביום העצמאות שעבר לכמה חגיגות מנגל והרגיש פתאום שיש פה פספוס. “צריך להכניס תוכן ליום הזה. זה יום עם פוטנציאל אדיר. חייבים למתג אותו מחדש. לא יכול להיות שקיבלנו אחרי אלפיים שנה מדינה יהודית דמוקרטית רק עבור יום מנגל. אז פתחתי עם חברים דף פייסבוק, ‘עצמאות עם משמעות’, והתחלנו לגבש תכנים. איך עושים את זה פופולרי ומדובר?”

 הפנייה הבאה ברוח זו השבוע הייתה מירח טוקר, שעובד ביום־יום כדוברו של חבר הכנסת משה גפני: “אני יודע שכל הכותרות עכשיו הן רק על פוליטיקה, אבל אני מתקשר בגלל משהו אחר. אני גם הדובר של אירוע ענק וחשוב שיתקיים ביד אליהו. לא היה דבר כזה בעולם החרדי. ערב חינוכי, היסטורי, עוצמתי, חבל”ז”.

רבבות השתתפו בכנס הזה פיזית ועוד רבבות צפו בו בשידור חי דרך אתרי האינטרנט החרדיים. הסתכלתי. בדרך כלל משחקים באולם הזה כדורסל, ביום שלישי השבוע שיחקו שם משחק נשמה אחר.

העילה הרשמית לאירוע הייתה סיום מחזור הלימוד של פרויקט “הדף היומי בהלכה”. בפועל, פשוט באו להצדיע שם לתורה. אחד־אחד נכנסו אל האולם רבנים ואדמו”רים, חסידים וליטאים, ספרדים ואשכנזים, כשמקהלת ענק מקדמת אותם בניגונים, וההתרגשות ביציעים הלכה וגברה.

כמה שונה האידיאל שהתגלה שם מכל הקשקשת שראינו בחודשים האחרונים – לא סרטונים, לא תחפושות ולא גימיקים. ציבור שלם, כולל ילדים ובני נוער, שמצדיעים למילה הכתובה, לזקני הדור, לאתוס הכי בסיסי ועתיק בעם ישראל.

“אני לא מבין למה זה לא אייטם תקשורתי לוהט”, אמר לי טוקר אחרי האירוע. “עשרות אלפי יהודים באים להגיד שהלימוד זה העיקר עבורם. ילדים נטולי סמארטפונים, שבמקום זה מחזיקים ביד ספרי לימוד. מול כל העולם וכל הפיתויים שבו, זאת התרבות האלטרנטיבית האמיתית שלנו, של עם הספר, ואלה הגיבורים של התרבות הזאת, ואנחנו גאים בכך. הם לא צעירים ויפים ומגניבים, אלא קשישים ומלאי חוכמה”.

לוחמי ישיבות ההסדר, בני הנוער מ”האיחוד החקלאי”, הצעירים שחושבים מחדש על יום העצמאות, הלמדנים החרדים וילדיהם – מי קבע שהם לא הכותרת הראשית של מדינת ישראל? יש לי מה לומר על המשא ומתן הקואליציוני, אבל העדפתי לנצל השבוע את המקום הזה כדי לחשוף אותם.

 זוהי השבת האחרונה לפני פסח ובשבת הבאה – ליל הסדר. 3,327 שנים יושב העם היהודי מדי שנה ביחד ולומד וקורא ושר ומספר ואוכל ומדבר – על יציאה מעבדות לחירות, על הפסקת השעבוד, על גלות וגאולה. בעצם גם זאת חתיכת כותרת ראשית.

הסטטוס היהודי: 

 “כל אדם כולל בתוכו את כל ארבעת הבנים מההגדה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול” (רבי ישראל סלנטר)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות