ביום שלישי אעשה תעמולה בקלפי

נכון שבחרתי. בחרתי לא לעסוק בפוליטיקה ולא להביע עמדה או דעה.

בשונה מהתפיסה הנפוצה לפיה “אסור לי לקרוא עיתון חילוני” או “סי פאסט נישט” (זה לא מתאים), אני בחרתי לא לקנות ‘ידיעות אחרונות’, ‘מעריב’ או כל דבר דומה ולא לראות טלוויזיה, למרות שאני מופיעה בה הרבה.

אך מה לעשות, גם אם בחרתי ואני בוחרת בכל יום מחדש לא להיות חלק מהעולם הזה – הוא מוצא את דרכו אליי. הדלת סגורה. אבל הוא מגיע למכולת. לעזרת הנשים בבית הכנסת. לשיעורי נשים – ולכל מקום. הוא פשוט שם.

העולם הזה, רווי השנאה והשקרים, רווי המחלוקות והיצרים – קיים גם קיים. גם אצלנו בעיתונות החרדית, הנחשבת “נקייה”.

זאת הסיבה שכאשר הגעתי למשרדו של בעלי שיחי’ (מנכ”ל של חברה מפורסמת בענף המזון) נדהמתי לראות בשער של העיתון הכלכלי ‘גלובס’, הפנייה לכתבה שנשאה את הכותרת “משיח כן בא” ועסקה בקמפיין של ‘סלקום’ בכיכובו של משיח. קמפיין שנבחר ל”קמפיין החודש”.

לרגע רציתי לראות את הסרטון מתוך הקמפיין הזה, אבל מהר מאוד ויתרתי. אני את הבחירות שלי כבר עשיתי. לא רוצה לבזבז על זה זמן. גם כך בזבזתי לא מעט זמן על סרטוני הבחירות של גאוני יחד, יהדות התורה ושותפיהן. לא נשאר לי זמן לשרוף על המשיח של סלקום.

אבל שמחתי שיש מי שמתעסק במשיח כאילו אין מחר… בחירות או מישהו שצריך להפיל.

ובאותה הזדמנות החלטתי שוב, שממש לא מעניין אותי להתעסק ברפש שהמפלגות זורקות אחת על השנייה. במיוחד לא ברפש של אלו המכנות את עצמן חרדיות. הזבל מתוצרת עצמית הרי מגעיל הרבה יותר. מצטערת. תמשיכו לריב ולהכות אחד את השני עד זוב מנדטים.

ככל שמתקרב יום הבוחר, הרפש הולך ומצחין את האווירה. אבל כולם יודעים שיום אחרי הבחירות תתחבקו ותשתפו פעולה.

רק אנחנו נישאר עם הגועל הזה.

אז לא, תודה.

כלל ופרט וכלל

לפחות בשלוש תכניות אליהן הוזמנתי לדבר אודות האישה החרדית ביום האישה הבינלאומי, מצאתי את עצמי עובדת קשה מאוד על מנת להפוך את השיח משיח על הדרה, מחלוקת, שנאה, קיפוח וחולשה, לדיון שעוסק במעמדה של האישה ביהדות.

תגידו, לא קוראים לזה שכינה? שכינה זה בזכר או נקבה?

אני בכלל לא מבינה את זה. יש להן יום אחד בשנה? זהו?! אצלנו כל יום הוא יום האישה. אבל אני שמחה ומאושרת שנפלה בחלקי הזכות להציג ברבים את הזכות הגדולה שנפלה בחלקה של האישה היהודית – לחנך ולגדל את הדור הבא שהוא שדרת הישרדותו של העם היהודי.

אני שמחה שאני מוצאת את עצמי מציגה, פעם אחר פעם, את המצוות המיוחדות לנשים הרמוזות בשם “חנ”ה”.

באחת התכניות מצאתי את עצמי מול התקפה של המנחה (אברי גלעד), בקובעו כי “ברור לכולם שמצב הנשים החרדיות הוא בכי רע. הן מדוכאות, מושפלות, חבוטות ורמוסות”.

נו, אז כנראה שיש לי עוד המון עבודה. ואם יש לי הרבה עבודה, זה אומר שמשיח עדיין לא בא. טוב.

אצא לחפש אותו בפרשת השבוע…

לא דיברנו על אהבה. אולי כדאי שנדבר עליה לנוכח צמד הפרשיות שנקרא השבת שצמידותן אינה מקרית. נשיאת ההפכים המגולמת בשמן ואף בתוכנן, מייצרת תובנה עמוקה ומחייבת.

ויקהל מגלמת בשמה את הכלל. את ההמון. את הציבור. להמחשה: מספר המנדטים בכנסת.

ואילו פקודי עוסקת בתיעוד סיזיפי, פרטני וכמעט טרחני של תרומת המשכן ללא עיגולי פינות. היא מגלמת את הפרט. הבודד. להמחשה: את כל בוחר ובוחר. כל פתק בקלפי.

שתיהן יחדיו יוצרות את השלמות היהודית. את התובנה שעל מנת להתחבר עם הקב”ה. על מנת ליצור את “כנסת ישראל”, יש צורך בחיבור כל הפרטים הקטנים. יש צורך בעבודתו של כל יחיד ויחיד בתוך הציבור הגדול. יש לחבר את “פקודי” עם “ויקהל”. רק אז מקבלים את הכוח של “חזק. חזק” ובמילא “נתחזק” ויכולים לברך את חודש ניסן – חודש הגאולה בו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להיגאל תיכף ומיד ממש.

חב”ד הולכת לקלפי!

ועל כל אלה, יש להוסיף את עניינה של פרשת פרה המצטרפת גם היא ל”חגיגה”. פרשה זו מסמלת את הנקודה הנמוכה ביותר ממנה כל שנותר לנו הוא רק לזנק אל רום המעלה. הרי הפרה באה לנקות ולטהר אותנו באמצעות אפרה מהטומאה החמורה ביותר – מאבי אבות הטומאה – טומאת מת.

דווקא בנקודה בה אנו בשפל הגדול ביותר, מול המוות והחידלון המטמא, ה’ נותן לנו את המצווה הנעלית ביותר שאין לה טעם ודעת עד שאפילו החכם מכל אדם לא הצליח לרדת לפשרה. ללמדנו שאת האור האלוקי הגבוה ביותר אפשר לקבל אחרי שנמצאים בשפל הנמוך ביותר.

ויש גם מסר מעשי: הפרה עושה פעולה כפולה. היא “מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים”. הלימוד שלנו ממנה הוא שכדי לעזור ליהודי אחר להתקרב אל ה’ – להיטהר, עלינו להיות מוכנים גם לרדת אליו מדרגה אחת – להיטמא לא-עלינו כדי שהוא – היהודי השני – יטהר.

או-אז אנו זוכים לדרגה הרוחנית הנעלית ביותר הגלומה במצווה שנעשית ללא כל הבנה שכלית, אלא נטו מצד קבלת עול מלכות שמים. “חוקה חקקתי וגזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה”.

לעיתים אני מוצאת את עצמי מול השאלה הזו: האם עליי לרדת כה נמוך אל מישהי שמצבה הרוחני כל-כך ירוד. אבל השבוע אין לי שאלה: אני בוחרת. כן. ביום הבחירות תמצאו אותי בקלפי. אחרי שאקיים את מצוות היום כפי שהורנו גדולי ישראל עליהם השלום ואלה שייבדלו לחיים טובים וארוכים, אעמוד שם, ליד הקלפי ואעסוק בתעמולת בחירות.

במסגרת הקמפיין ‘חב”ד הולכת לקלפי’, אעשה הכל על מנת להשפיע על יהודיות לממש את זכותן (וחובתן) היהודית והדמוקרטית – להתחבר אל אביהן שבשמים.

אספר להן על שלושת המצוות ה”נשיות” הגלומות במילה חנ”ה, מצוות ששמרו עלינו לאורך כל הדורות וליכדו את המשפחה היהודית מתוך בריאות גשמית ורוחנית. נ – הדלקת נרות. ח – חלה, כשרות המזון. ה – טהרת הבית היהודי.

בסופו של יום, אחרי כל הבחירות, אחרי שינקו את כל הזוהמה שנוצרה פה, אנחנו נשב בליל הסדר כמשפחה אחת – כל הבנים – גם הבן הזה שאנחנו מעדיפים לקרוא לו “רשע” (וגם הוא קורא לנו באותו כינוי).

נשב כולנו ונזכור ש”עבדים היינו למצרים” וש”אכתי עבדי אחשוורוש אנן”, אנו עדיין נמצאים בגלות ומצפים לגאולה האמיתית והשלמה שאין אחריה גלות בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש – “ולא עיכבן המקום אפילו כהרף עין”.

 •חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש | הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | לתגובות: [email protected]