אפילו מהדפים של יתד נאמן נשבו ניואנסים ימניים
היה זה שבוע האבל של העיתונות החרדית. עמודי העיתונים כוסו בצבעי דם לצד שחור משחור – זועקות את זעקת הנקמה.
“נקמת דם עבדיך”, “נלקחו בחטף”, “ארץ אל תכסי דמם”, “קול דמי האחים זועקים”.
אבל לצד הזעקה הגדולה, היו גם השאלות-תהיות. על ה”שיחה שלא נענתה”, אותה שיחה מצמררת שהעז לבצע גיל-עד שעאר הי”ד ברגעיו האחרונים, שיחה שטופלה ברשלנות. התקשורת הפעם לא דילגה על אף מחדל – מאותה שיחה, עבור דרך ההקלטות שהושמעו להורים (עוותו בכוונה כדי שתשמענה לא ברורות?) וכלה באשליה אליה הוכנסה מדינה שלמה, למרות שגורמים צבאיים כבר ידעו את שידעו.
הצבא חיפש, האזרחים מצאו – הייתה גולת הכותרת. בעמודי החדשות של יומוני יום שישי, אלו המעודכנים יותר, כבר סיפרו על הרקטות בדרום, על ההסלמה, ועל האולטימטום של נתניהו. “ישראל במסר תקיף”, היו המילים, שעל רקע ההיסוס הישראלי מול ירי הטילים המתמשך, כולל אל בירת הנגב – נראו מעט מצחיקות.
גם הצד הפוליטי לא נפקד. התקשורת החרדית די איזנה את הביקורת על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כשהיא מזכירה את שני הצדדים – מחד, הוא שקול, אחראי, לא מתלהם; מאידך, אומרים אנשי הימין – הוא חושש, הוא הססן, הוא מעולם לא יצא למבצע נרחב, הוא גדול רק בהבטחות בומבסטיות.
הפעם הייתה כמעט-הסכמה בין העיתונאים. כך גם לגבי העובדה כי נפתלי בנט מסלים את אמירותיו משיקולים פוליטיים, וכי אביגדור ליברמן – חזק בעיקר במילים ‘בחוץ’, כאשר בתוך חדר הקבינט הוא די שותק, עד מופנם.
וכן, הייתה גם ההבנה, חוצת גיליונות ועיתונים, לגבי העובדה שהבחירות – או-טו-טו מתקרבות. לצד שלל ההוכחות לכך, הוויכוח נסב רק סביב התאריך – החורף הקרוב – או זה שלאחריו. התקציב הקרוב ייצור את הבעיות הגדולות, או זה הבא אחריו.
עבור החרדים, למי שטרם הבין, הציפייה לבחירות הבאות מאוד דרוכה. זו משאת נפש שהולכת ומתגברת מיום ליום. למעשה, כבר מהיום בו הוקמה הממשלה – ממשלת הצרות החרדית.
מה שיפה ב’יתד נאמן’ (או לא, תלוי את מי שואלים, שכן יש מי שלא מחפשים בעיתון ספר השקפה) הוא ההקשר הרוחני שהם מצליחים ליצור לכל אירוע ואירוע.
אירוע החטיפה, רק לדוגמה.
לצד כתבה ממצה את התגובות (צביעות אחת גדולה) בעולם, במאמר המערכת מסביר הכותב איך מדינת אירופה התנכרו לסבל האמהות, שהרי רק לפני זמן לא רב קראו לאזרחיהן שלא לקיים כל קשר עם ההתנחלויות ומוצריהם.
“לפני יותר משבועיים עצר השעון מלכת בשלושה בתים, והחיים התחלקו שם ללפני ואחרי. זה לא העביר אפילו רטט בגיוום של הדיפלומטים המעונבים של המועצה לזכויות האדם של האו”ם”.
ולמה? תשמעו את ההסבר.
העם היהודי הוא “עם לבדד ישכון”, ו”ממשלת הזדון שנטלה את הגה השלטון בארץ אינה מבינה.. הממשלה שתבלול רוחני מכסה את עיניה, שפגעה ב’מה טובו אוהליך יעקב’ ועדיין מנסה למעט לומדי תורה ולפגוע בקמח, צועדת בבטחה לזרועות האסון”.
כל מילה, אגב, בסלע. האם זה מתאים לעיתוי של שבוע האבל והאבלות? זו עוד שאלה. אגב, גם את הכתבה המסבירה ש “ירושלים לא למכירה”, תוך איזכור מעלליו של הרב אריה שטרן, הייתי שומרת למועד מאוחר יותר. קצת רגישות לא תזיק…
העיתונים כולם השקיעו מאמץ רב במתן תחושת האבל. זה היה בולט וגם סוחף. אולי דווקא משום כך התאכזבתי מהשער האנמי של עיתון בקהילה – “חבית נפץ מתגלגלת” – כאילו זהו הנושא השבוע. רק בקטן יותר, בצד ממש, הופיעו המילים “ה’ יקום דמם” עם תמונות השלושה.
להשוות עם עיתון ‘משפחה’, ובהחלט להתאכזב מ’בקהילה’.
במשפחה מרחו בענק את “נקמת דם עבדיך”, אדום שחור על לבן, כולל כמה וכמה כתבות מצמררות בקונטרס החדשות, לצד כתבת-שטח מרטיטת לב במגזין.
בעמוד השער של המגזין, על כל העמוד, הופיעו המילים הנוגעות ללב: “פתאום נשמעה צווחה – אהרל’ה גילה גוף אדם וליבנו החסיר פעימה – עדיין לא חשבנו שמדובר בנורא מכל. אבל אז גילינו את שאר ההרוגים. המחזה היה נורא. הבנו שהגענו לסוף הסיפור”.
מה שהפריע לי מאד, היה הפרסום בתחתית עמוד השער הכל-כך נוגע ללב של חדשות משפחה: פרסום על “המתכון לחופשה חלומית”. קצת רגישות אי-אפשר לגלות בשבוע כל-כך קשה?
בקונטרס החדשות של בקהילה לפחות הסתפקו בתמונה של גדעון סער. לא שפוליטיקה בתחתית עמוד ‘שער אבל’ היא רגישות במיטבה, אבל סער לפחות אינו מתכון לחופשה חלומית…
העיתונות החרדית, ברובה הגורף, שיחקה בצידו הימני של המגרש. אחרי הכול, אין זה סוד שבסתם יום של חול עיתונים כמו המודיע או המבשר נוטים ימינה – בעוד יתד נוטה שמאלה. כך היה מאז ומתמיד. תנועת ‘דגל התורה’ נטתה שמאלה. יש עוד מי שזוכרים את חוברת ‘מסמך השלום’ שהפיק מספר אחת בתנועה, הרב אברהם רביץ ז”ל, יחד עם… יוסי ביילין.
למען האמת, גם תנועת ש”ס הייתה מאז ומתמיד עם נטייה שמאלה. זו הייתה דעת התורה של הגר”ע יוסף זצ”ל, אלא שהאירועים במהלך השנים האחרונות שינו את תפיסת עולמו בנושא. סביר להניח שתחת הנהגת אריה דרעי תשוב המפלגה אל נטייתה השמאלית, ואל תתרשמו מביקורים כאלו ואחרים באוהל חב”ד לרגל 20 שנה לפטירת הרבי זצ”ל.
ואולי דווקא משום כל זה, הופתעתי לגלות כמה וכמה משפטים ימניים מובהקים בכתבת השטח של ‘יתד’ השבוע. ראשית, אבהיר, כי אני מעריצה מושבעת של כתבות השטח אותן החל העיתון לשלב במוסף ‘יתד השבוע’. בהחלט שינוי מרענן, ואף החמאתי על כך לא פעם. אלא שהפעם הופתעתי מהניואנסים הימניים שנשבו מהדפים.
קראו – והתרשמו בעצמכם:
“החל משעה זו ולמשך הימים הקרובים ידאגו לפרסם קבל עם ועדה כי תחת רצח אכזרי שכזה תבוא תגובה בדמות הקמת מאחז חדש”.
“שניים שכאלו כבר הפכו לעובדה מוגמרת – עד להודעה חדשה, או עד לרגע זעקת ה’חמ(א)ס’ שתצא מפיהם של יפי הנפש מן הצד השמאלי של המפה”.
“הלאה מכאן, בגבעה שמעל, מרחק של כמה מאות מטרים מן הצומת, במקום שיקרא החל משעה זו בשם ‘גבעת עוז וגאו”ן (על שמם של השלושה – גלעד, איל ונפתלי) הולכת ונכבשת בדקות אלו ממש חלקת קרקע, שמן הסתם – כך חזקה על אותם משתפי הפעולה מן הצד השמאלי, ידאגו שעם תום השבעה יהדהד העניין בכל כלי התקשורת”.
“מה שהתחיל כאן לפני מספר שעות כאקט של אבל ובכי, יהפוך בימים הקרובים למאחז”.
ינסו נא מבקריו הרוחניים של העיתון לסור אל מעונו של הגראי”ל שטיינמן ויספרו לו על אותם מאחזים שנבנו כתשובה לרצח החטופים. אחר-כך שיספרו לכולנו מה הייתה תגובתו. ניחוש קטן: רחוקה מהערצה שעולה מהכתבה.
מה שאומר, שגם כתבת שטח, צריכה עיון.
אהבתי את כתבת השטח של ‘בקהילה’, אשר שיגר כתב אל ירדן כדי לסקר את החממות שהוקמו שם לקראת שנת השמיטה הקרובה, כדי לספק ירקות סטייל גוש-קטיף.
אלא מאי? שכתבה דומה הופיעה בחלק גדול מאד מהעיתונות החרדית כבר לפני חודש ימים. אז מה הטעם?
ושמא יטענו, כפי שטענה השבוע גברת ‘מנויה מהפלס’ בשיחה עם חברה לשיווק מאווררים: אצלנו מכניסים הביתה רק הפלס, לא נכנס שום עיתון אחר.
האם סבורים ב’בקהילה’ כי יש בתים אליהם לא נכנס “שום עיתון אחר זולת בקהילה’, כך שהללו לא יכלו להיחשף לחממות בירדן? לעורכיו, פתרונים.
אהבתי מאוד את תחקיר משפחה על הקייטנות לקיץ. כמה זה עולה, כמה תשלם משפחה עם כך וכך ילדים וילדות, התשלום לקייטנות פרטיות, לעומת אלו הממוסדות.
אבל הפואנטה המעניינת ביותר הייתה דווקא בסוף. לשאלת הכתבת את דוברות משרד החינוך מדוע אין פיקוח על המחירים – נענתה בזו התשובה:
“משרד החינוך קורא לכל בתי הספר בחינוך שאינו רשמי להצטרף לבתי הספר הממלכתיים וליהנות מתכניות ‘בתי הספר של החופש הגדול’ אשר מקלות משמעותית את הנטל הכספי”…
אתם הבנתם? – אני התקשיתי.
חרדים אנו, חרדים לחינוך ילדינו אנו, רצוננו בחינוך ‘שלנו’, על טהרת הקודש, בלי איומים של השפעה של ‘ידידות’ כזו או אחרת – ולמרות זאת, כמשלמי מיסים וכאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל רצוננו לקבל קייטנות לילדינו, כי דמם אינו אדום פחות מילדי השכנים בעיר השכנה.
לתשומת לב דוברי משרד החינוך.
-
לכתוב ביקורת על כך שבתחתית עמוד האבל הייתה פרסומת של “חופשה חלומית”?
