נו, שויין. את חב”דניקית, מיסיונרית
כאשר הרמטכ”ל מכריז שהוא עומד לבא לסקור את גדודיו, כמובן שהוא מאפשר להם להתכונן. לצחצח נעליים, לגהץ מדים. לשפצר ציודים ולמלא חוסרים.
אבל אם יהיה שם חייל אחד בלבד שלא יתכונן כראוי, דבר שיעורר את כעסו של המפקד העליון, הוא לא יכעס על החייל הבודד. הוא יכעס על מפקדיו של אותו חייל.
כך בדיוק עלינו לראות את עצמנו.
אנו המפקדים של אותן חייל. אנו – כל יהודי ויהודי – אחראיים במידה רבה למצבם הרוחני של יהודים שעדיין לא שומרים תורה ומצוות ולא חיים את חייהם בהתאם להוראות התורה. למרות שאנחנו כלל לא מכירים אותם…
אם יש ביכולתנו לעשות משהו ולו הקטן ביותר, על מנת לקרב לבו של יהודי אחד לאבינו שבשמיים, אסור לנו לנוח על זרי הדפנה ולומר “מה אכפת לי. כל עוד אני בסדר, אני לא צריכה לדאוג”.
אסור! בדור הזה בו כל אחת מאיתנו באה במגע עם אנשים שיודעים יהדות פחות ממנה, עלינו לקחת אחריות. חובתנו לקחת אחריות על אחיותינו.
לא תמיד מדובר בפעולה אקטיבית. לעיתים די ברושם שאנו יוצרים סביבנו. אם נותיר רושם חיובי על אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, נפעל קידוש השם ונעורר בקרבם את הנקודה היהודית.
משום שיהודי לא יכול ולא רוצה להיות נפרד מאלוקות.
לצאת ממצרים!
באותם ימים רחוקים היה העם המצרי המתקדם שבאומות. כל מי שביקר בפירמידות, בוודאי עמד נדהם לנוכח פרויקט הבנייה הזה שמוגדר “פלא עולם”. כיצד בנו את המונומנטים הענקיים האלה ללא טכנולוגיה מתקדמת. שימור המומיות במשך אלפי שנים ללא גישה לכימיקאלים וידע רפואי חדיש, מעורר עד היום את סקרנותם של חוקרים רבים.
מעל כל אלה בלטה חשיבתו האנטי אמונית (במילא אנטי יהודית) של פרעה. “מי ה’ אשר אשמע בקולו”. אני, השליט על הממלכה המתקדמת ביותר בעולם, לא מכיר בבורא עולם ומנהיגו ולא אשמע בקולו.
אותה קליפת מצריים קיימת ביתר שאת בדורנו האגוצנטרי, המרוכז בעצמו.
מה אומר פרעה למשה ואהרון? – “לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם”. זו חשיבה גויית, חשיבה מצרית. רוצים ללמוד תורה? בבקשה. לכו ללמוד אך אל תפריעו לאחרים להיות משועבדים.
רוצים להיות דתיים, חרדיים ויראי שמים, בכייף. לכו לסבלותיכם,. ו”אל תפריעו את העם ממעשיו”. תנו לו לנהות אחרי ההבל בטלוויזיה, אחרי הנאות העולם הזה. תנו לו להמשיך להיות משועבד ליצר הרע, לגלות האיומה שהתנחלה בלבבות.
הגישה הזו, הפילוסופיה הזאת, היא כפרנית ביסודה. היא היא קליפת מצרים.
ולעשות תשובה!
טבעי היה שאכתוב על מנהיגותו של אבי הנביאים, של משה רבנו, המגמגם, המאומץ. טבעי היה שאכתוב על עידוד הילודה בשבוע בו נזכרות יוכבד ומרים, שתי המיילדות ש”לֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם”. טבעי שאכתוב על מרים הנביאה שהטיפה מוסר לאביה: “פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא לעולם הזה ואתה גזרת לעוה”ז ולעולם הבא”.
אבל במקום לכתוב על הדברים האלה, מצאתי קו מחבר בין כל האירועים האלה ובין חיינו היום. בכל המקרים אנו עדים לגישה יהודיות, להשקפה ייחודית ש”אכפת לה”. להשקפה שיוצאת נגד הנורמות החברתיות והולכת עם האמת.
יודעות מה, גם אני זוכה לקבל לעיתים בתיבת המייל ביקורת כאשר אני מציגה את הגישה היהודית, את היהדות השורשית. יש גם מי שכינה אותי “מיסיונרית” שמנסה לעשות נפשות לרעיון שכל בני ישראל ערבים זה לזה.
לפי ההשקפה היהודית הטהורה, מוות רוחני חמור יותר ממוות גשמי. עדיין יש מקום להסביר מדוע עלינו לעשות הכל על מנת להציל את אחינו ממוות רוחני? הרי חיינו הגשמים הם ברי חלוף. היום אנחנו פה ומחר כבר לא.
אבל אהבת היהודי לרעהו, המצווה עליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה, צריכה להניע אותו להתעניין ברווחתו ובהצלחתו של יהודי אחר.
בשבוע שעבר הבאתי כאן טקסט שכתבתי כתרגיל בכיתת לימוד בה אני לומדת. בין יתר התגובות החיוביות, המעודדות, הייתה גם התגובה הזאת: “עלייך להחביא את המסר בסאב-טקסט. אבל, שוין, הרי את חב”דניקית ובתור שכזו את מיסיונרית…”
אז זהו ש”אכפת לי”.
כן. זו אחריות שלי כמו גם שהיא אחריות של כל מי ששומרת תורה ומצוות. זה ענייני. כי הלל הזקן אמר לאותו גוי שרצה להתגייר שאהבת ישראל היא כל התורה כולה. מה טעם בכל התורה והמצוות שלי, אם אני לא דואגת לחיים הרוחניים של יהודייה אחרת?
קראתי פעם שהמגיד ממעזריטש אמר על רבו ומורו, מורנו הבעל-שם-טוב הקדוש, ש”הלוואי היו נושקים את ספר התורה באותה אהבה שהיה מורי מנשק את הילדים בהוליכו אותם לחיידר”.
הבעש”ט לימד אותנו לאהוב יהודי, לא בגלל פיקחותו ולא בזכות למדנותו, ובטח לא תודות לעשירותו.
איך אוכל להיות שלווה כל עוד יהודייה אחרת נמצאת במקום הרוחני בו היא נמצאת? תפקידי לנסות להעלותה למדרגה גבוהה יותר. זו האחריות שלי והחובה שלי.
מה גם, שבינינו, יוצא לי מזה משהו. שהרי אם אני מעלה אותה, אני מעלה גם את עצמי. כך שיש לי תירוץ אפילו לנפש הבהמית שלי.
אם אנחנו לא לוקחים אחריות ועוזרים לעוד יהודי להתקרב לאביו-אבינו שבשמיים, אנחנו מסכנים את כולנו. מסכנים את גאולת עם ישראל כולו שהרי כבר הובטחנו “אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין”.
• הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לתגובות: [email protected]
תגובות
אין תגובות