על ההר ועל הבית • הטור של סיון רהב מאיר

 לא מדברים מספיק על הר הבית. כלומר, מדברים עליו כל הזמן, אבל לא על העמדות השונות ביחס אליו בתוך העולם היהודי. כשחברי כנסת מוסלמים מכריזים שמעולם לא היה שם בית מקדש, כשאבו־מאזן טוען שהרגליים של הישראלים מטנפות את אל־אקצא, וכשצעירים מוסתים חושבים שישראל תהרוס את המסגד שם ויוצאים לפיגועים — זה מקומם. קל להתאחד נגדם.

אבל בעצם, הציבור הדתי ממש לא מאוחד סביב שאלת הר הבית. רובו ככולו לא עולה להר.

למעשה, להר עולים רק כמה אלפי יהודים בשנה. אם נתניהו יסתכל סביב שולחן הממשלה, הוא יגלה שהקואליציה שלו חלוקה עמוקות בנקודה הזאת.

בגדול ניתן לקבוע שכל החרדים מתנגדים לכניסה לשם, מסיבה הלכתית: לא כי ההר אינו קדוש, אלא כי הוא קדוש מדי. בית המקדש והגאולה עדיין לא כאן, ואנחנו לא ראויים עדיין לבוא בשערי המקום.

בציבור הציוני־דתי יש המתנגדים לעלייה להר, ויש הסבורים כי ניתן ואף צריך לעלות אליו, כדי להתפלל ולהפגין ריבונות. אורי אריאל פירסם בימים האחרונים מכתב מרבנים בכירים בציונות הדתית שבירכו אותו על עליותיו למקום, שמתבצעות “בטהרה ולמקומות המותרים” (כלומר, אחרי טבילה במקווה, ורק לאזורים שרחוקים מהמקום שבו שכן בית המקדש).

ב”יהדות התורה” לא מרבים להתבטא בעניין. מדי פעם מפטיר משה גפני כי העליות של אורי אריאל להר “מיותרות”. בש”ס, לעומת זאת, הוחלט בימים האחרונים לחדד מסרים. “אנחנו לא יהודה גליק, והגיע הזמן להבהיר שרוב שומרי המצוות לא עולים להר”, אומרים גורמים במפלגה. “זה חשוב מבחינה הלכתית וגם מבחינה מדינית. נכון שהאלימות המוסלמית החמורה לא מתרחשת רק בגלל העלייה להר, אבל לא צריך לתת להם תירוצים”.

הנה דברים שאמר סגן שר האוצר איציק כהן לעיתון החרדי ‘כל ישראל’: “מה שקורה בירושלים הוא תוצאה של תסיסה מיותרת. זה גם אסור וגם מסוכן. שמעתי שמציבים עכשיו בירושלים צלפים על הגגות, לשמור על הביטחון. במקום לשלוח צלפים לגגות, שיורידו את המשוגעים מההר. אורי אריאל והאחרים שעושים כך גורמים לסיכון תושבי ירושלים. זה חמור מכל בחינה. צריך לעשות תהליכים שיכולים להרגיע. תהליך מדיני הוא אופציה להרגעת הרוחות ולא רק צלפים ותגבור כוחות”.

וראש המפלגה שלו, אריה דרעי, היה השבוע חריף עוד יותר: “העניין הזה של עלייה להר הולך ונפרץ, וזה מסוכן. הרב עובדיה יוסף התנגד לעלייה כזאת להר, ובמצב הנוכחי זוהי פזיזות והתגרות. הציבור הרחב לא מבין. בשבילנו לעלות להר זה כמו לאכול ביום כיפור”.

 יום שלישי, שמונה בערב, מוזיאון “היכל שלמה” בירושלים. כשנכנסים לאולם, לא יודעים על מה להסתכל קודם.

היצירות מעניינות, אבל גם הקהל: חילונים, דתיים וחרדים שעוברים יחד בין מיצגי אמנות, מתבוננים, משוחחים. תערוכת “אמא עילאה”, שזהו ערב הפתיחה שלה, עוסקת כולה באימהות, והיא חלק מהביאנלה לאמנות יהודית עכשווית שהחלה בימים אלה בבירה. מבין כל האירועים בביאנלה, זו התערוכה היחידה שכל יוזמיה הם חרדים. מצד אחד זו פעילות מגזרית, ומצד שני, הבחירה היא כאמור בנושא הכי אוניברסלי וחוצה מגזרים שיש — אימהות.

רבקה ורדי, מנהלת השלוחה החרדית של ‘בצלאל’, לא מנסה אפילו להסתיר את התרגשותה.

“מי היה מאמין? תערוכת אמנות שאפשר לבוא אליה עם הבעל והילדים”, היא אומרת לי, בין עבודת וידיאו ארט לבין ציור שמן. “לא צריך לחשוש מעבודות בוטות, לא צריך להרגיש לא רצויים. יש לנו כבר 80 סטודנטים חרדים במסלול החרדי של ‘בצלאל’, ועכשיו הם יודעים שיהיה להם גם איפה להציג. התחום הזה עוד יפרח”.

את העין תופסת קודם כל ביצה ענקית שניצבת במרכז החדר. זו עבודת ברזל במשקל חצי טון, שיצרו יחד אילנה רובין ודודו גרשטיין. הצופים מוזמנים להיכנס פנימה, הורה עם ילד, לשתי דקות שקטות.

“המטרה היא לחזור לרחם, להסתכל בעיניים, להתכנס”, אומר גרשטיין, אחד האמנים המוכרים בארץ, שנהנה מאוד מהאכסניה החדשה הזאת. “אני אוהב חיבורים בין יהדות לבין אסתטיקה. זה ערב חשוב בעיניי”.

אפרופו חיבורים, אחיו התאום של דודו, יוני גרשטיין, חזר בתשובה והוא אחד הציירים המפורסמים בציבור החרדי.

האמנית מיכל ורטש הציבה בפינת המוזיאון יצירה מקורית: ערימת כביסה ענקית, שמתחילה מהרצפה ומגיעה עד לתקרה. “המלאכה הזו לא זוכה להכרה כלשהי”, היא מסבירה. “זו עבודה אינסופית שמסמלת את המעבר מלכלוך אל הניקיון, עבודה שעושה סדר בתוך הכאוס”. זו לא היצירה היחידה שעוסקת בבגדים: יש שם בגדי תינוקות וילדים, שתי עבודות שמשתמשות במדי צה”ל, וגם עבודה של האמנית קן גולדמן עם בגד קרוע לאות אבל (“זו חולצת הפשתן המקורית שקרעתי באבלות על אמי”).

היצירה של רות שרייבר מציגה באופן יצירתי את הברכה שההורים מברכים את ילדיהם בכל ליל שבת. “יברכך ה’ וישמרך, יאר ה’ פניו אליך ויחונך, יישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום”. ביצירה למעלה מעשרים אלף גיליונות נייר שעליהם פסוקי הברכה האלה, חתוכים בצורת ידיים, מייצגים דורות על גבי דורות של ברכות כאלה, שנאמרו מעל ראשם של בנים ובנות.

הצלם החרדי עזרא לנדאו קלט על חוף ימה של תל־אביב שתי נשים, אחת לוקחת לטיול בכיסא גלגלים סבתא קשישה, ואחת מובילה עגלת תינוק. “זריחה ושקיעה”, הוא קרא ליצירה, שגרמה לבני כל המגזרים והגילים שבאולם לעצור לידה, ולהרהר.

 מזל טוב. מתחילים מבראשית. השבת הקרובה מכונה “שבת בראשית” וקוראים בה את הפרשה הראשונה בתורה, פרשת בראשית, שבה הכל נברא: העולם, השמש והירח, בעלי החיים, האדם וגם יום המנוחה השבועי — השבת.

נעמה הנקין ז”ל, שנרצחה בשבוע שעבר בפיגוע עם בעלה איתם, ניהלה סטודיו לעיצוב וגם כתבה שירה. הנה שיר אחד פרי עטה, ששמו “נס”. הוא מתאר את הרגעים המופלאים האלה שבהם יורדת השבת על העולם, רגעים שמתוארים לראשונה בפרשת השבוע, ומאז חוזרים על עצמם בכל שבוע מחדש:

“ותמיד בסופו של דבר / תסתלק החמה מראשי האילנות / והחשיכה יורדת, ובאורח פלא מגלגלת אור גדול / תמצא אותנו, עדר של ילדים אבודים לפעמים / נעמדים בתור, לקבל מנה של נשמה יתרה.

ותמיד בסופו של דבר / תגיע שבת / ותאסוף אותנו אל חיקה / כל אחד מהמקום שהגיע עדיו בששת ימי המעשה / להבדיל בין קודש לחול”.

הסטטוס היהודי:  

“השבת המכונה ‘שבת בראשית’ משפיעה על כל השנה כולה. כל ימי השנה, ימי החול והשבתות והחגים, וגם האירועים הפרטיים בחייו של היחיד ומאורעותיו, כולם מקבלים אור וחיות משבת בראשית” (הרב יוסף יצחק שניאורסון)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות