שלושה רגעים לערב יום כיפור

 ימים ראשונים של שנה חדשה. הנה שלושה רגעים שהתרחשו בימים האלה, בתפר שבין אלול לתשרי, ומסמלים כולם רצון להתחדש, לשפר, לתקן.

נתחיל ביפו, ברחוב ניצנה, בשעת לילה מאוחרת.

“חטאנו לפניך, רחם עלינו”, מתחילה השירה, והמוזיקה נשפכת החוצה, מתוך היכל בית הכנסת הקטן, אל בתי הקפה הסמוכים.

זהו ערב שעורך בית כנסת “זכרון ברוך” לזכר איש התקשורת אדם ברוך, שנהג להתפלל שם. בתוך בית הכנסת צעירים רבים, דתיים וחילוניים, “מתחזקים ומתחלשים”, כמו שהגדיר באוזניי אחד מהם.

על הבמה – עידו רוזנבלום, בכיפה לבנה של בר־מצווה. כנראה יותר קל לדבר מול מאות־אלפים בערוץ 2 מאשר מול כמאה איש בבית כנסת. ניכר שהוא קצת נבוך מהמעמד.

“אבא שלי אהב את בית הכנסת הזה בגלל הקהילתיות הזו שאנחנו רואים הערב”, הוא אומר, “הוא בא להתפלל פה כי זה היה מניין של פועלים, של אנשים שעבדו פה באזור, ועצרו הכל באמצע היום כדי לבוא לתפילת מנחה. זה דיבר אליו”.

שלי מלכה, מהדור הצעיר של מחדשי בית הכנסת, מספר לעידו שאחרי פטירת אביו סגר בית הכנסת את שעריו. “הייתי עובר פה כל יום ברחוב ומתבייש בבית הכנסת. החלטנו לפתוח אותו מחדש. את רוב החבר’ה אספתי בים, כשיצאתי לגלוש. לאט־לאט נבנה מניין, נבנתה קהילה. זה ממש מתוק להחיות בית כנסת סגור. עידו, אתה מוזמן כל שבת בבוקר, לקידוש”.

הדוברת הבאה היא עמליה רוזנבלום, בתו של אדם ברוך, שקצת מפרה את האווירה המפויסת.

במונולוג קצר ונוקב היא אומרת מה אבא שלה היה אומר היום לחברה ישראלית: “אבא לא רצה יהדות של ניו-אייג’. הוא לא דיבר על פלורליזם ועל קבלת כל עמדה. הוא לא היה ‘צו פיוס’. האמירה שלו הייתה אחרת, והיא הייתה חדה מאוד: בעיניו, חילוני ישראלי שחי עם התפיסה של האדם החדש, הציוני, הלא-דתי, מפספס משהו עצום. הוא ילד מאומץ, שאומץ על ידי משפחה אחרת.

“זו משפחה נפלאה ונהדרת, הכי טובה שיכולה להיות, אבל האימוץ הזה יציק לו וירדוף אותו לנצח. הוא תמיד ירצה לדעת מאיפה הגיע ומה מורשתו. לא תהיה לו תקנה. ומצד שני, אבא תבע תביעה גם מהיהודי הדתי. הוא אמר שעד שלא תחייב את עצמך לסטנדרטים הגבוהים ביותר של הדמוקרטיה, של היחס לשונה ולזר ולמי שאתה לא מסכים איתו – לא תהיה יהודי טוב. זה לא שלא תהיה אדם טוב. אתה לא תהיה יהודי טוב”.

הדברים מהדהדים בחלל בית הכנסת, ואחר כך אחד הנגנים לוקח שוב גיטרה ומתחיל לשיר “אבינו מלכנו, חטאנו לפניך”.

 האולם הגדול של בנייני האומה מלא. אלפי נשים מחכות. הנהגת של הרבנית ימימה מזרחי מכניסה אותה לחדר האמנים, מאחורי הקלעים.

לפני כרבע שעה היא סיימה שיעור, והלו”ז שלה להערב עוד עמוס. כמעט כל יום בחודש אלול היא משתתפת בשניים-שלושה כנסים כאלה, של נשים מכל המגזרים ומכל הארץ שמבקשות לשמוע את הגישה היהודית המקורית שלה.

בזמן שלאה שבת עוד שרה על הבמה, אני מבקשת מהנהגת להציץ ללו”ז המגוון של הרבנית: אקדמאיות, עממיות, עולות חדשות, קיבוצניקיות, אמהות שכולות, פנסיונריות, תלמידות תיכון.

ואז מגיע תורה לעלות לבמה, לקול התשואות. הנה אחד הרעיונות, מתוך שואו של שעה.

“בנות”, היא שואלת, “שמתן לב מה המוזיקה עשתה לנו השנה? החילונים שרים שירים של דוסים, והדוסים שרים שירים ישראליים, איזה יופי. אז מה הקשר בין הניגונים האלה לבין האחדות, לבין הביחד שלנו? רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו שרק כאשר יש יחד אמיתי, באים לעולם שירים וניגונים מופלאים.

“כשבוחרים שליח ציבור, חזן, להוביל את התפילה בחגים, צריך לבחור אדם שרואה בכל אחד נקודה טובה, ועוד נקודה טובה, ועוד אחת, כי מזה נעשים ניגונים מופלאים. מה הקשר בין ניגונים לבין ראיית טוב בכל אדם באשר הוא?

“הנה ההסבר: ניגון מורכב מתווים. אי־אפשר להגיד על ‘דו’ שהוא תו מכוער, ועל ‘רה’ שהוא מתועב ועל ‘סול’ שהוא איכסה. תו לא יכול להיות מכוער. הוא יכול להיות לא במקומו הנכון, ואז שומעים זיוף. רבי נחמן מסביר ששליח ציבור אמיתי מבין שהבס הנמוך מבליט בנוכחותו את הטנור הגבוה. שליח ציבור כזה יודע לשים כל אחד במקום שלו, כדי ליצור הרמוניה מוזיקלית מופלאה.

“אין אדם מיותר. אין דבר כזה. אנשים הם לא רעים, הם אולי לא ממוקמים נכון, ואז נשמעים זיופים. לדון לכף זכות זה לשים כל אחד במקומו הנכון, כדי שיעלה מאיתנו יחד ניגון מופלא. כל אחד מאיתנו נחוץ. האחר שמפריע לנו אולי לא ממוקם נכון, אבל הוא חלילה לא מיותר”.

 יום שני בבוקר, ראש השנה, בית כנסת “קהילת בני תורה” בשכונת הר-נוף בירושלים.

עוד מעט יתקעו בשופר, אבל ברגעים שלפני המצווה המרכזית של היום נהוג לשאת דרשה. הרב יצחק מרדכי רובין, רב הקהילה, ניגש לדבר לפני הקהל הגדול. לפני כעשרה חודשים, במהלך תפילת שחרית, נרצחו כאן, בחלל בית הכנסת, חמישה בני אדם. הרב רובין דיבר עליהם, ובעצם על כל הנרצחים בגלל יהדותם בכל הדורות. המתפללים לא ידעו בבוקר החג שאמש, טרור האבנים גבה גם את חייו של אלכסנדר לבלוביץ’.

“מצוות היום היא תקיעה בשופר”, פותח הרב רובין, “וזו מצווה שבה אנו מזכירים לפני הקדוש ברוך הוא את עקידת יצחק. אברהם אבינו נדרש לשחוט את בנו יחידו אחרי שחיכה ללידתו עשרות שנים.

“מה בעצם אנחנו מבקשים לזכור? את התמימות, את האמונה של אברהם. אנחנו, בני הקהילה, באים בתקיעת השופר הזו ואומרים: זכור לנו את עקידת הקדושים שנעקדו כאן בבית המדרש, ואת חברנו חיים רוטמן היקר שאנחנו עדיין מתחננים ומבקשים את רפואתו.

“זכור בורא עולם שהיינו יכולים לשאול שאלות: למה דווקא בבית המדרש? למה דווקא עם טלית ותפילין? למה בשעת תפילת שמונה עשרה? למה דווקא את המיוחדים והמובחרים שבקהל? אף אחד לא שאל שום שאלה.

“לא האלמנות השבורות, לא היתומים הרכים, ולא כל הקהל הקדוש הזה. מול נהרות הדם על רצפת בית המדרש ומראות הזוועה שלא יישכחו, כולנו כאיש אחד – ממשיכים להאמין. ואנו מבקשים, תדון את כולנו במידת הרחמים, תרפא את הנפשות השבורות של האלמנות והיתומים והפצועים, את הלבבות השבורים של בני הקהילה, ותגזור על הקהל הקדוש הזה ועל כל עמך בית ישראל שנה טובה ומתוקה”.

הסטטוס היהודי:  

“יום כיפור הוא היום השמח בשנה. יום בו מזכירים לאדם את העיקר: את הבחירה החופשית שיש לו בין טוב לרע” (הרב שלמה וולבה)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות