הבחורים קורסים תחת משטר קפדני: המרד הגדול בחברון חוזר?

בעוד עולם הישיבות נאנק תחת ‘מתווה הקפסולות’, לצד הדבקה נרחבת שהתפתחה בחלק מהישיבות למרות ההשתדלות לשמור על הנהלים, יש ישיבות בודדות שהצליחו לשמור על הבחורים מפני נגיף הקורונה.

“יש אצלנו אפס הדבקה בישיבה”, מספרים בחורים מישיבת חברון-גבעת מרדכי בשיחה עם חרדים 10.

אלא שבחלוף הימים מתברר שהמחיר אותו הם משלמים גבוה מדי. “אנחנו לא יכולים עוד לשאת זאת”, הם אומרים ומתכוונים להתנהלותו של אחד מראשי הישיבה, הרב יוסף חברוני.

מאז כ”ו באב, עוד לפני תום ‘בין הזמנים’, התייצבו כ-1,200 תלמידים בישיבה, הסתדרו לפי קפסולות, ורק בחלוף שבועיים קובצו יחד לוועדים.

ההורים היו מגיעים, מתבוננים בילדיהם מבעד לחומות והגדרות, מעבירים את מה שהביאו עמם מהבית באמצעות צינורות ענק מיוחדים שנבנו מחביות פלסטיק שחורות צמודות זו לזו או באמצעות חבלים. “זה היה קשה, אבל בהתחלה עוד נסבל”.

ואז החלה, לדבריהם, ההקפדה הנוקשה על הסדרים: “שום הקלה, מתוך הבנה שאנחנו סגורים ומסוגרים, אין יוצא ואין בא. בחורים בשידוכים לא יכולים לצאת לפגישות, אין יציאה לשמחות משפחתיות – לא פשוט. בפרט בישיבת חברון, בה מעולם המשטר לא היה קפדני מדי, קשה לבחורים להתרגל לסטנדרטים החדשים”.

הבחורים ניסו לבקש הקלות, שיבואו לקראתם, איש לא שמע להם.

באחת מהשבתות התכוון הרב יוסף חברוני, מגיד שיעור והמנהל הגשמי של הישיבה, לנאום בפני הבחורים בסעודה שלישית. “זה דבר שלא קרה פה מעולם”, אומרים הבחורים. “הוא לא ראש ישיבה, הגאון רבי דוד כהן הוא ראש הישיבה”.

הבחורים התארגנו, העבירו מכתב ביניהם בו נקבע: לא נכנסים לסעודה שלישית. המסר הובן, הסנקציות בהתאם.

אף אחד לא הסביר לבחורי הישיבה למה והאם יש קשר, אבל בין לילה החלו המזגנים לדומם מנועים בשעה 3 לפנות בוקר. עכשיו תמשיך לישון, כשאתה נוטף זעה…

“גם במהלך היום קיצצו בשעות בהן דולק המזגן בחדרים, דבר שלא היה פה מעולם”, הם מציינים.

בצר להם, היו בחורים שפנו בבקשת סיוע מהרבנים הגאונים רבי דב לנדו ורבי משה הלל הירש, ראשי ישיבת סלבודקה בבני ברק. אך גם אלו לא הצליחו לעזור להם.

“צריך להבין, שלישיבה יש עוצמה גדולה. לומדים פה נכדים של שר בממשלה וח”כ בכיר, בן של עוד ח”כ, בן של רב מפורסם – בקיצור, כל הסלתה והשמנה, מי ינסה להתערב  – ואז יפגעו להם ביקרים מכל. כך מצאנו את עצמנו נואשים”, אומרים הבחורים.

מאז תחילת הסגר, בערב ראש השנה, ההורים אינם יכולים עוד להגיע (“מה תגיד לשוטר? אני בדרך להביא אוכל לבן שלי שלומד בישיבה? הורים חוששים”). בעקבות כך, הבחורים נאלצים להסתפק באוכל של מטבח הישיבה, בלי ה”פינוק שהאמא נוהגת לצייד אותנו בו ולו רק בשביל ההרגשה הטובה. תחשבו שאין שום אופציה לצאת לקנות משהו, איזה חטיף, פיצוחים לשבת – שום כלום, אין יוצא ואין בא, עם שמירה קפדנית שאין כמוה בשום ישיבה בארץ”.

“היו בחורים”, הם מספרים, “שהחליטו לעזוב, לא לצמיתות אלא במה שמקובל עזיבה לשם ‘חיזוק’ בישיבה אחרת, לתקופה בלבד. ‘עד יעבור זעם קורונה’. אלא שמהר מאוד, כך טוענים בחורים בישיבה,  הובהר להם ולהוריהם על ידי הרב חברוני, שאין לכך אישור, וכי מי שעוזב לא יוכל לשוב וללמוד בישיבה.

“מניסיון העבר אנחנו מבינים את המשמעות”, הם אומרים ומתכוונים למרידות קודמות שהתרחשו לפני שש וחצי שנים וכשנתיים, אז רוססו כתובות גרפיטי בשטח הישיבה ופוזרו מודעות הקוראות להתפטרותו לצד החרמת שיעורים וצעדי מחאה נוספים.

“כמה שנים חלפו מאז המרד הקודם בישיבה. עד היום, כל בן משפחה של בחור ש’מרד’ אז, לא יכול להתקבל לישיבה. לא אח, לא בן דוד – כל המשפחה מסומנת ב’איקס'”, הם טוענים. “אז למה לנו להסתבך ולעזוב? למרות, שיכולנו למצוא לעצמנו ישיבות שמקלות יותר בימי הקורונה, אפילו כאלו שיש בהן הדבקה, עדיף לנו להידבק בקורונה, מאשר הסבל אותו אנחנו עוברים בימים אלו בין כתלי הישיבה, שהפכה לבית כלא עבורינו”.

השבוע הרגישו הבחורים שהם אינם יכולים עוד, וכ-900 מתוך 1,200 תלמידי הישיבה חתמו על מכתב ‘מרד’. הוא אמנם נוסח בזהירות המתבקשת, תוך מתן כבוד הולם, ועדיין, יש בעצם שיגורו אמירה מהדהדת.

“אם המכתב לא יפעל את פעולתו, אנחנו מתכננים לפתוח בצעדי הפגנה. בחורים לא יכנסו לבית המדרש ועוד אי אלו צעדים”, מספרים הבחורים.

את תגובת הנהלת ישיבת חברון לא הצלחנו להשיג.