איך פואד העז לחתום למען נניקשווילי?

אם אחד מכם היה נותן סטירה ברחוב אז התיק היה מתפרסם ונשאר לעולם בגוגל • אבל אם תאגיד ענק מתחמק בדרכים לא ראויות מתשלום מס - אסור שתדעו
רביב דרוקר
כ"ז סיון התשע"ד / 25.06.2014 11:19
איך פואד העז לחתום על תצהיר למען נניקשווילי? השערה שלי: הוא הניח שאף אחד לא יידע. הדיון חסוי.תחשבו על זה: האם המועמד לנשיאות, בנימין בן אליעזר (הוא כבר לפחות חמש שנים במעמד הזה), היה מעז לתת תצהיר משפטי לטובת טייקון מקומי, לו היה יודע שהמשפט פומבי? מה פתאום.אבל בישראל יש חיסיון על כל הדיון המשפטי בנושאי מיסוי, וכך יכול היה פואד בצנעה ובחשאי (יכול להיות שהוא לא הבין שרשות המיסים היא בכל זאת צד להליך, ואנשיה יסתקרנו מה פתאום שר הבטחון לשעבר כותב תצהיר למען איש עסקים?) להעיד שנניקשווילי ‘חברו הטוב’, בכלל עושה את הכנסותיו בחוץ לארץ.בשנים האחרונות יש דיון לוהט בעולם, בסיפור של חיסיון על שומות מס.בבריטניה נערך שימוע בו התגלה איך סטארבקס כמעט ולא משלמים מס, מה אמזון עשתה כדי לא לשלם כלום ואיך גוגל המציאה פתרונות יצירתיים כדי לא לשלם.

לא מעט מחוקקים בריטיים הודיעו בעקבות השימוע שיפעלו לשנות את החוק הבריטי. נייר מחקר מרתק של הכנסת הראה שיש כמה מדינות שדווקא הלכו אחורה (אחורה, בעיניי, כמובן) בסיפור הזה.

בארה”ב, מסתבר, הייתה כבר במאה ה-19 שקיפות מלאה של שומות מס. אנשים פרטיים, כמו גם חברות. היית יכול לדעת הכול ועיתונים היו מפרסמים עמודים על עמודים עם החומר. במאה ה-20 זה קצת מותן וב-1976 זה נגמר.

גם באוסטרליה וביפן החליטו להפסיק את הפרסום של שומות מס, אחרי שזה הפך לצהוב מדי, לטעמם.

זה דיון מעניין (אני נמצא בצד של מדינות סקנדינביה, כמובן, בה נהוג עשרות שנים לפרסם את כל השומות, בני אדם רגילים וחברות גדולות, בדרך כלל גם באינטרנט. האם זה מקרי שאותן ארצות ממש בדרך כלל מופיעות בטבלאות של המדינות הכי לא מושחתות בעולם?), אבל זו לא הטרוניה שלי.

בארץ לא דנים אם לפרסם את כלל ההכנסות ודיווחי המס או לא. פה אנחנו בדרגה מחמירה במיוחד של חשאיות. אסור אפילו לדעת שרשויות המס מנהלות הליכים נגד התאגידים הגדולים בישראל ובני האדם הכי חזקים.

אם רשות המיסים תובעת 4 מיליארד שקלים מהטייקון בני שטיינמץ, אז אסור לכם לדעת למה איך וכמה. מכיוון שלא תדעו, אז גם פקידי רשות המיסים יכולים להתפשר מתי שבא להם ועל מה שנוח להם. השופטים יכולים למזמז את הדיון לעד. לא תדעו.

זו לא המצאה, זו מציאות.

רשות המיסים תבעה את ‘טבע’ ו’צ’ק פוינט’ וחברות אחרות והביאה ראיות להתנהגות לא ראויה, לכאורה, של אותן חברות, אבל אף אחד מכם לא שמע על זה (אלא אם כן, ראיתם את כתבתו המצוינת של איתי רום ב’מקור’).

אם אחד מכם היה נותן סטירה ברחוב אז התיק היה מתפרסם ונשאר לעולם בגוגל. אבל אם תאגיד ענק מתחמק בדרכים לא ראויות מתשלום מס – אסור שתדעו.

בארץ, משום מה, אין אפילו מלחמת עולם סביב הדבר הזה. לא מזמן ביטל הנשיא גרוניס פסק דין נהדר וחשוב, שחייב את רשות המיסים, בעקבות עתירה של ‘גלובס’, לפחות לפרסם את הטבות המס של החברות הגדולות במשק.

השופטת מיכל אגמון גונן כתבה פסק דין לתפארת על חופש המידע והשקיפות וחייבה את רשות המיסים להעביר את המידע ולהעביר אותו מהר, כשהדיון הציבורי עוד רלוונטי.

הנשיא גרוניס, למרבה הצער, הפך את פסק הדין ועוד על רקע פרוצדורלי בעיקרו (לשופטת, קבע גרוניס, לא הייתה סמכות דיונית לדון בעתירה). גם פסק הדין השנוי במחלוקת הזה עבר מתחת לרדאר.

איכשהו, השר”פ במוקד השיח (מה אתם יודעים, אחרי שנה שחיכינו שיעל גרמן תלמד את המערכת, מתפרסם עכשיו דו”ח הוועדה), ויכוח על ייצוא הגז הלהיט את כולם, אבל החוק הזה, שהוא אחד הביטויים הכי חדים להון-שלטון, שאפשר לחשוב עליהם ולדרך בה השלטון מגונן על ההון, על זה אף אחד לא מדבר (כמעט אף אחד. שלי יחימוביץ’ הציעה משהו, אבל זנחה את זה די מהר).

מתוך האתר של רביב דרוקר: http://drucker10.net/?p=2230

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות