שתיקה שווה זהב: מדוע קיבל חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי את התפקיד

1.

יש שבועות בהן אתה שמח שעיתון ‘יום ליום’ עדיין חי וקיים.

שלוש שנים לפטירתו של הגר”ע יוסף זצ”ל, ובעיתונות היומית וגם בשבועונים האירוע כמעט ואינו מוזכר. הבחירות בארה”ב נמרחות על השערים, ב’יתד’ זה ‘הקרב על הבית’, ומי זוכר שלפני שלוש שנים כבה אורו של מנהיג שהיה הרבה מעבר למנהיג הציבור הספרדי. מנהיג, שעם לכתו נפתחה מלחמת עולם פנימית ביהדות הספרדית, מלחמה שקורעת את ש”ס מבפנים וכל ניסיון להשלים בין הפלגים אינו עולה יפה.

זה עצוב, כי ש”ס אינה רק מפלגה פוליטית. היא גם ובעיקר תנועה שהשיבה עטרה ליושנה, דאגה שבדור הצעיר הספרדי יהיו בני תורה – גם כשהאבא היה סנדלר או מוסכניק.

לכן כל-כך אהבתי את כותרות הענק של ‘יום ליום’. “שלוש שנים להסתלקות מרן אביר הרועים רבינו עובדיה יוסף זיע”א, זוכרים ומתגעגעים”. ועוד גיליון נושא מיוחד שכותרתו: “מרא דארעא דישראל”.

ב’משפחה’, למשל, הסתפקו בראיון בודד עם החתן – הרב אהרן בוטבול, תוך שהם מקדישים למרן זצ”ל את תמונת השער של המגזין.

אז נכון ששלוש שנים אינם בדיוק תאריך ‘עגול’, כפי שאוהבים העורכים. אבל כשאתה כתב ביום ליום, אתה עצוב בכל שנה מחדש. ליבי, הפעם הזו, עם יום ליום.

2.

והיה עוד אזכור קטן לנושא ב’משפחה’.

“אך סמלי הדבר שבשבוע שבו מציין עם ישראל את הסתלקותו של נשיא מועצת חכמי התורה, מרן הגר”ע יוסף זצ”ל, חסרונו בהנהגה הרוחנית של ש”ס ניכר היטב בשטח”, כותבת שרה פרדס. “את השבר, שעדיין לא התאחה ניתן לראות היטב לא רק בריבוי עצרות האזכרה, ההילולות והמיזמים השונים שנערכים לעילוי נשמתו על ידי כל רב, ארגון או גוף בציבור החרדי, אלא אפילו בהתנהלות הפנימית בתוך התנועה ואף במועצת החכמים”.

פרדס מתייחסת לדבריו של הגאון רבי משה מאיה “המכהן בעצמו כחבר מועצת החכמים”, שתועד אומר: “אין מועצת חכמים, היא לא מתכנסת, וכולם עושים מה שהם רוצים” – אמירה חריפה, לכשלעצמה.

לדברי פרדס, מדובר בסערה “בכוס מים בלבד”. היא מצטטת את הרב מאיה האומר: “הקליטו אותי בשיעור בלי ידיעתי בכלל”. עם ידיעת הרב או בלי – האמירה חמורה.

אלא שחמורה יותר אמירתו של “גורם בכיר המעורב בפרטים”, אותו מצטטת פרדס: “גם כשמרן הגר”ע היה חי, הוא טיפל לבדו בתשעים אחוזים מהנושאים… בסך הכול הוא החליט לבדו. כשחברי ה’מועצת’ התכנסו היה זה לעתים נדירות ממש”.

ובעיקר, שימו לב למשפט הבא: “היו מקרים רבים שבהם החליטו גדולי התורה נגד דעתו של דרעי. כך היה למשל בנושא רדיו ‘קול ברמה’, שדרעי ביקש לנתק את הקשר איתו לחלוטין אבל הגר”ש בעדני לא הסכים לכך, מכיוון שמדובר בערוץ תקשורת שעוסק בזיכוי הרבים. דרעי, כמי שעומד בראש המפלגה ומנהל אותה בצורה אבסולוטית ממש, מקבל את מלוא הזכות להציג את עצמו, דעת יחיד בדרך כלל. במקרים רבים דעתו מתקבלת אבל היו מקרים רבים שהוא לא קיבל את מבוקשו”.

רק נזכיר, שבמקרה הזה – של ‘קול ברמה’ – דעתו של דרעי אולי לא התקבלה, אלא שהוא המשיך לעשות כרצונו וכדעתו. על אף דעתו של חבר המועצת הגר”ש בעדני.

קול ברמה, למי שאינו מעודכן, עדיין מוחרם על ידי ש”ס ודרעי, “כמי שעומד בראש המפלגה ומנהל אותה בצורה אבסולוטית ממש…”

3.

לפני כשש שנים מכרו המו”לים הוותיקים של בקהילה, מאיר הירשמן וחיים יצחק דרקסלר, את השבועון ללייבל פפר, חסיד גור ההולך בדרכה של ברסלב.

מאותו יום ואילך פתח העיתון בהליך התנתקות מהעובדים ‘לשעבר’ – ואל העיתון הגיעו עובדים חדשים, חסידי גור ברובם.

מה שהחל בקול תרועה רמה על הפיכת העיתון ל’כמו משפחה’, תוך שינוי פני המגזין מנייר עיתון לכרומו, פלוס הוספת מוספי נשים וילדים – שניהם כרומו (כחיקוי ל’משפחה’ הוותיק), הפך עד מהרה לקול ענות חלושה. הפער בין מה שהיו פעם שני מתחרים הלך והתרחב. פה ושם, בעיקר בעיתוני חגים, גובר ‘בקהילה’ על האח הגדול בתכנים מרתקים יותר או ב’גיליונות נושא’ טובים יותר, אבל ביום-יום נדיר שזה קורה.

לפני כארבע שנים נרשם מפץ נוסף בעיתון: העורך הוותיק בנימין ליפקין, ארז אף הוא את החבילות, ונטש לטובת ‘המבשר’. אברהם דוב גרינבוים, מי שצעד עם פפר עוד קודם לכן במיזמי הוצאה לאור, הפך לעורך הראשי במקומו.

השבוע נרשם ב’בקהילה’ פרק נוסף: גרינבוים, האיש השייך לגווארדיה החדשה של העיתון – נטש.

מה זה אומר לגבי העתיד של העיתון? רק ימים יגידו.

בטור הפרידה שלו כתב גרינבוים: “לאחר 7 שנים אינטנסיביות בעריכת עיתון ‘בקהילה’ החלטתי לקחת פסק זמן. אני מביט לאחור בסיפוק רב: השתדלתי, עמלתי ויגעתי בסייעתא דשמיא לשרת נאמנה את שולחיי ולהוות פה ושפה לציבור ההארד קור, המיינסטרים והקונצנזוס החרד לדבר השם. כתבתי את מה שאני מאמין והאמנתי במה שאני כותב… לכל דבר יש סוף, ויש סוף ללא דבר”.

סוף.

4.

הסכמתי ולא הסכמתי עם טורו של הפרשן יעקב ריבלין מבקהילה על “ח”כ נולד”.

למה הסכמתי? כי הוא צודק בהסבר אודות הסיבה – אחת הסיבות לפחות – מדוע קיבל הח”כ החדש, מיכאל מלכיאלי, את התפקיד.

“‘את הידיעה הראשונה’, כך מלכיאלי לכותב השורות, ‘על המינוי שלי קראתי אצלך לפני מספר חודשים, אחרי שנעדרתי מההצבעה על מתחם התחנה בירושלים. כתבת שאם אמשיך לשמור על שתיקה בשאלה מי נתן לי את ההוראה לכך, אהיה חבר כנסת, והנה זה קרה’.

“תזכורת למי ששכח: לפני שנה התקיימה בוועדת התכנון והבנייה של ירושלים הצבעה על מתן רישוי חורג למתחם הבילוי החילוני בדרום העיר, רישוי, שמאפשר לו, בין היתר, להיות פתוח בשבת. מלכיאלי שהיה אז בבניין המועצה, אסף את רגליו עשר דקות לפני ההצבעה ונעלם. בידיעה שפרסמנו לאחר ההיעדרות נטען שאת ההוראה להיעדר הוא קיבל מיזמי נדל”ן המקורבים לחלונות הגבוהים. בדברי הפרשנות שצורפו נטען שאם יוודע מי נתן את ההוראה ירעדו אמות הסיפים בתנועה הקדושה”.

ניתוח מעניין, צריך להודות. שמעון בריטקוף במשפחה ניסח זאת כך: “מלכיאלי, שמשפחת דרעי המורחבת חבה לו לא מעט, נכנס לכנסת…”

פחות הסכמתי עם ההסבר מדוע שר הדתות דוד אזולאי לא יכול היה להיות זה שוויתר את תפקיד למען האיש והנדל”ן.

הנה ההסבר שמציע ריבלין:

“אזולאי לא שש להקריב את מקומו בכנסת לטובת אחד המקומות הבאים ברשימה. כמובן שהוא לא יסרב להוראה חד משמעית של מועצת החכמים, אם זו תינתן, אפס, כי הוראה כזאת לא תצא בלי להעניק לו פיצוי נאות.

“יש לזכור שאזולאי היה בשעתו איש מחנה אלי ישי, ובתמורה לכך שלא יצטרף עם המנדט שלו לרשימת ‘יחד’ הובטח לו מקום בכנסת הנוכחית. הפרת ההבטחה תהיה קלף חזק בידיו של ישי, שיוכל להסביר מכאן ואילך מדוע סירב להצעה שקיבל בשעתו להיות מספר 2 בש”ס ולקבל את התפקיד השני .ראו מה עשו לאזולאי ותבינו למה סירבתי – יאמר ישי בסדרת ראיונות לתקשורת. דרעי לא ייתן לו את התענוג הזה”.

בהקשר הזה, צריך להזכיר לריבלין שגם ח”כ לשעבר ניסים זאב היה בטוח שאיש לא יעז לסלקו מעל כיסאו. הרי גם הוא היה איש מחנה אלי ישי בש”ס, גם הוא לא ערק עם המנדט, וגם הוא קיבל הבטחה שמקומו מובטח.

מה זו הבטחה? גם הודעת סמס ששוגרה אליו שעות אחדות קודם לסילוקו המהדהד מהרשימה. וכן, ב’יחד’ ניצלו את הצעד הזה, לא פעם, כדי להציג “מי זה דרעי”.

זה עזר להם? תלוי את מי שואלים.

הם הגיעו כמעט עד לקשקש של המנדט הרביעי, ראו את הארץ המובטחת מרחוק – אך לא זכו להיכנס אל תוכה.

5.

את הבחירות בארה”ב מסקרים העיתונאים על פי נהמת לבם ודעתם האישית.

הנה ,למשל, יצחק קקון ביום ליום כותב: “שניהם אינם אהודים במיוחד על הבוחרים” וההצבעה עבורם היא “בין הרע יותר לרע פחות”. או: “מי שמצביע טראמפ או קלינטון סותם את האף ומצביע”.

מילות ה’שבח’ שלו על טראמפ: “טראמפ אינו חושב פעמיים, פחד לחשוב מה יהיה לנו כאן. למשל, בנאום באו”ם, חוטף את הג’ננה, כלשון העם, ומתחיל להכות בפיו ככל העולה על רוחו. בהחלט יש לו את זה…”

מילות ה’שבח’ שלו על קלינטון: “גם על קלינטון אין מילים טובות לומר. חוסר אחריות, אי שמירת מידע מסווג, מיילים חשובים פרוצים, ולך תדע לאלו ידיים הגיעו. יש שמועות על כמה מיילים שתוכנם הגיע לידיים זרות העשויים להרעיד את אמריקה. עכשיו לך תבחר לך נשיאה שכזאת…”

ויש גם המלצה: “ההצבעה עבורם היא בין הרע יותר לרע פחות”.  והרע יותר הוא הפחד מפני חוסר האחריות של קלינטון.

לעומתו, אברהם דוב גרינבוים מבקהילה סבור אחרת. אחרי שמונה את ‘מעלותיהם’ של השניים (קלינטון: “שברירית וחולה. גם קצת מושחתת. אולי גם הרבה”… טראמפ: “חולה הנפש”) – הוא מכריע: “אם מסתכלים לגופו של איש, טראמפ צריך ללכת הביתה”.

למי מהשניים יקשיבו המצביעים?

6.

הגדיל לעשות יתד נאמן ששרבב את הביקורת המרומזת שלו על טראמפ כבר בעמוד השער.”טראמפולינה של סקרים”, הייתה הכותרת (המבריקה, אגב).

הנה כותרת המשנה, בעמוד השער: “עד הרגע האחרון טראמפ עולה, יורד, עולה. כיצד יגיב האספסוף שלו כשיוודעו תוצאות הבחירות?”

האספסוף שלו.

מעניין איך יגיב האספסוף של יתד נאמן על המשפט הזה…

7.

כאם לבן שהחל לפני כשבוע את השטייגען של זמן חורף, אהבתי כל מילה בקטע הבא מטורו של יעקב ב’ פרידמן:

“מבחנו האמיתי של חוסן ישיבתי אינו נערך בין ליל ‘זכור ברית’ ל’ונתנה תוקף’. הוא נערך בבוקר חשווני אפרורי, 7 בבוקר, אתה מכורבל מתחת לשמיכת פוך רכה; דפיקות ההשכמה המעצבנות מתערבלות עם נקישות יורה מקדים על החלון המטונף של הפנימיה החדשה.

“הנקישות  מעוררות את התסכולים הקטנים מהשיעור העמום אתמול. לקום לשחרית? להתרכבל עמוק יותר בין השמיכות? ‘זמן’ ארוך של חורף משופע רגעי מבחן כאלו! שם ברגעים הקטנים היומיומיים, נוצקת האישיות. נבנה חוט-שדרה. התגברות רציפה על לחצי היומיום תעניק לך בטחון,שמחת חיים, זקיפות קומה!”

כל מילה, פנינה.

8.

מה זה אומר על יתד נאמן וקשריו עם נציגיו בכנסת, כשהטור הפוליטי של אריה זיסמן מקדיש את פרק ההערכות הפוליטיות דווקא לחבר הכנסת השלישי ברשימת דגל התורה, ח”כ יעקב אשר, ומתעלם מהערכה של ח”כ משה גפני, זקן הח”כים, למשל?

“התחושה שלי לפי כל הסימנים הפוליטיים, שהמושב הזה יסתיים כפי שהחל”, אומר ח”כ אשר, “יהיו מריבות, יהיו חילוקי דעות, יהיו כותרות, אבל לא יהיו עזיבות. הקואליציה הזו תמלא את ימיה והממשלה תחזיק עד מועד הבחירות הקבוע בחוק, מקסימום קצת לפני”.

מילה של ח”כ אשר. בלי מה שיש ליו”ר גפני לומר.

אני הייתי מעדיפה לשלב בטור פותח מושב, הערכה של ח”כ שמכהן בכנסת כבר מתשמ”ט, ולא מח”כ שמכהן בכנסת פחות מחמש שנים…

נקודה למחשבה.

9.

שני ניתוחים מעניינים מצאתי במשפחה – שניהם על היחס לתקשורת. באחד – יחסה של התקשורת אל בנימין נתניהו; בשניה – יחסו של יו”ר ש”ס, אריה דרעי, אל התקשורת.

שני הניתוחים מרתקים.

קבלו את יוסי אליטוב: “כזה בדיוק הוא נתניהו בעיני שונאיו: אין שטיק, תעלול, מזימה או האשמה שלא נרקחה כנגדו. כבר פלשו לביתו, השחירו את רעייתו, נברו בסל הכביסות המשפחתי שלו, מדדו את מי הבריכה באחוזתו, בחנו את רהיטי הגן בחצרו, הציצו בדרכוניהם של בניו. אפילו ל’שווער’ המנוח שמואל בן ארצי ע”ה נטפלה התקשורת כשהאשימה אותו כי העז לסעוד על שולחן המשפחה במימונם של אזרחי ישראל. חוצפה שכזו. וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ, רבב לא דבק בו.

“הוא מתחזק מבחירות לבחירות, מוסיף לשלוט, ולעשות ככל העולה על רוחו. ולא נתקררה דעתו עד שהחליט לפרק להם את המעוז. את מדורת השבט של המתנגדים – מבלי למצמץ. ספק אם אפילו אריק שרון בימיו הגדולים היה מעז לצאת למלחמה כזו. בידיים חשופות, מבלי לספור את צמרת הפרשנים והכתבים הבכירים בישראל”.

שמעון בריטקוף: “היחסים של דרעי עם התקשורת אמביווולטנטיים. מצד אחד, הוא אחד מאנשי הציבור שהכי מתמסרים לכלי התקשורת. ביתו פתוח לרווחה, הוא השתתף בתוכניות הכי אישיות, והיה למרואיין הכי מתראיין בכל המדיות באשר הן.

“מצד שני, הוא לא מתחבר מי יודע מה לביקורת. דרעי בטוח כי מאחורי כל ביקורת – תהא הביקורת הכי לגיטימית בעולם – מסתתרת מזימה אפלה להפיל את ש”ס והעומד בראשה. מצד שלישי, הוא בטוח שאם היה מחזיק בכלי תקשורת משלו, אף אחד לא היה מתעסק איתו. ההיסטוריה הקרובה והרחוקה הוכיחה הפוך, אבל זה לא מפחית מהדחף של ש”ס והעומדים בראשה להחזיק באחד כזה”.

שני הניתוחים,מבריקים וקולעים. לטעמי, לפחות.