נסו לענות: על איזו פונקציה אחת בסלולארי שבידכם הייתם מוותרים?
לעיתים, בשיחות פנימיות עם בני נוער, מתגלים בפניך אפיקים חדשים, שבהם אתה מגלה מחדש את העולם, שאותו חשבת במקרה למוכר.
המבט, התמים משהו, של בני הנוער על העולם, הוא הקרוב ביותר לאמת. שכן הם, בשונה מאדם מחוספס ורב תהפוכות, שחווה דבר אחד או שניים במשך חייו, אינם מושפעים מהחוויות הגלובליות ומהסביבה הטורפת.
הם חווים סדרת חיים משל עצמם, נקייה מדעות קדומות וממחשבות ‘מה יגידו’. הם חיים את החיים כפשוטם. וכמו שאומר הפייטן: “העולם שייך לצעירים”.
דווקא בשל כך, אני מתייחס ברצינות רבה עד תהומית לשיחותיי עם בני נוער מתבגרים. לעיתים ברצינות רבה יותר משיחה עם אנשי שיבה ומטה. התובנות שיוצאות משיחות כאלו, הן מדהימות.
השבוע, יצאתי משיחה כזו, נפעם ומחוזק, עמוס עד לעייפה בהגדרות חדשות ומגוונות.
•
המפגש היה בנושא התמכרויות וגמילה, והמשתתפים היו בני נוער בשנות העשרה, לא בהכרח שומרי מצוות.
את תפקיד הממכר לקח כמובן ‘הסמארט-פון’, הטלפון החכם. המשתתפים כולם היו בצד השני, של המכורים המבקשים להיגמל.
הרעיון שעמד מאחורי המפגש היה בנוי בסגנון ‘רב שיח’ שבו הנערים הם אלו ששואלים את השאלות, אך גם עונים את התשובות, לפי מה שהם חושבים, ממקומם העכשווי ברמת ההתמכרות.
האינטראקציה שפיתחו הנערים בינם לבין עצמם, כדאי שתילמד בבתי הספר לנועם הליכות ולאנושיות. התובנות שיצאו משם, אף הם, כוחם להיכתב בספר הזיכרון לדורות.
אחד הבחורים, שמקורו ממשפחה חרדית, בחר לדבר דווקא על הטלפונים הכשרים, שלדעתו הם אלו שמחזיקים את הציבור החרדי ומעניקים לו חיות בים הסוער והטורף. כולם הסכימו איתו. הבעיה החלה, כשהציוויליזציה נכנסה לתמונה.
ההתפתחות הטכנולוגית, לטענתם, תמנע את התענוג הגדול שבניתוק. האופציה הזאת, להישאר כמה דורות אחורה ולהתנתק מהקדמה הטכנולוגית, תהייה בלתי אפשרית בשנים הקרובות, כשהעולם כולו יעבור לפעילות מקוונת בלבד.
“כבר עתה”, הוסיף אחד המשתתפים, “בצרפת ובשאר מדינות אירופה, לא ניתן להגיש מסמכים במוסדות ממשלתיים על ידי פקיד אנושי וללא מערכת מקוונת”.
במדינות רבות בעולם, מסתבר, החליפו את נותני השירות בנציגים וירטואליים, וכמעט שאין אפשרות לבצע פעולות סטנדרטיות ללא רשת האינטרנט.
הטענה הזאת, היא “שהתירה” בעיניהם של הנערים את צריכת הטלפונים החכמים, והעדפתם על פני הטלפונים הכשרים, שאין בהם כלום מלבד האופציה לשיחות פשוטות.
•
כאן נכנסתי אני לתמונה, והצגתי לכולם שאלה מעניינת.
ביקשתי מהם לחשוב כדקה ורק אחר כך לענות.
לו הייתה עומדת בפניכם הברירה, שאלתי, לוותר על פונקציה אחת במכשיר הסלולארי שבידכם, אחת בלבד מכל המבחר הגדול, על מה הייתם מוותרים?
האופציות היו רבות, משרותי ההודעות עד רבבות האפליקציות, היה עליהם לוותר על מימוש אחד מנתוני המכשיר שבידיהם.
הדגשתי כי התשובה צריכה להיות דיסקרטית, ועליהם להגישה בפניי בכתב בלבד. רציתי למנוע את תסמונת העדר שבה תינטל כח הבחירה מחלק מהמשיבים.
עשרים וחמישה קרעי דפים היו בידי, יותר משבעים אחוז ענו את אותה התשובה.
לעולם לא תנחשו מה היא.
האופציה המיותרת ביותר במכשיר הטלפון החכם, מבחינתם של בני הנוער, היא האפשרות לבצע שיחות. לאמור; הדבר המיותר ביותר בסמארט-פון, הוא הטלפון.
לא פחות ולא יותר.
•
כשחשפתי לפניהם את הנתונים, הם בלעו את לשונם.
הייתה דממה, ולאחרי סערה של ממש. הם פחות התפעלו מהתוצאה, הם היו עסוקים בשאלה ‘מי העתיק ממי’. הם היו בטוחים כל כך בהיותם ‘יצירתיים’ בתשובה, עד שלא האמינו כי עוד מישהו, במצבם, חשב בדיוק כמותם.
בשוך הסערה, הם נתנו את ליבם אל התשובה, והיו אחוזי הלם ותדהמה.
התברר, כי השאלה מעיקרא איננה.
מעולם לא היה דיון, אם כן, על טלפון כשר מול סמארט-פון. אין שום קשר ושייכות בין סמארט-פון לטלפון.
האייפון ודומיו אינו אלא מחשב מקוון שהוקטן לממדי כיס, ושרק במקרה נותן גם שירותיה טלפוניה מיותרים להחריד.
הצורך באינטרנט בעתיד הקרוב, אולי ייצור בעיה ובוודאי יימצא לו פתרון הולם, אך מכאן ועד לתלות את הצורך הזה בנשיאת מכשיר טלפון טרף, הוא אבסורד של ממש.
אין שום שייכות בין הטלפון כטלפון, לאינטרנט.
השאלה היא אחרת לחלוטין. האם ראוי להכניס את המחשב המקוון לכיס המכנסיים ולהתייחד עמו שלא לצורך במשך כל שעות היממה?
התשובה היא פשוטה:
לא.
• מנחם מן הוא עיתונאי ופובליציסט חרדי: [email protected]
-
התפעלתי
