בהינף טאצ’ עבר הצילום למכורים

רבות נכתב אודות אנשי ההצלה, המתנדבים בארגונים למיניהם. דומה שמסירות הנפש שלהם, ראויה לכל שבח, ולא רק בפן המעשי. הנוכחות שלהם בשטח, לעיתים תחת סיכון אישי ברור, כמו גם הזמינות סביב השעון, בכל עת ובכל שעה, ערב ובוקר, צהריים ולילה, שבתות ימי חול ומועדים, מעמידה בצבעים חיוורים את כל מעשי החסד הסטנדרטים שאנו עושים ביום יום.

עצם ההתנדבות בארגוני ההצלה והנכונות לשעבד עצמך בכל רגע נתון, כבר מעידה על אנושיות יוצאת דופן ועל מסירות חריגה ומופלאה.

איש לא עומד על גביהם, הם אינם מחויבים על פי חוק למעשיהם, ובכל זאת, הם מקריבים את עצמם להיות הראשונים, ברגעים הקשים ביותר עלי אדמות.

לעיתים, הרגעים המצמררים הללו, לא נשארים בזירה. הם מלווים את איש ההצלה לכל חייו, בימים ובלילות. המראות והזעקות, לעולם לא יהפכו לשגרה שניתן להתרגל אליה.

יד כרותה ודם טרי שפוך, הם זוועות שעין אנושית מנועה מלהתרגל אליהם, אלא אם כן לאביך קוראים עשיו או ישמעאל – ואבינו הוא אברהם.

אנשי ההצלה הם קונצנזוס. הם מקובלים בכל מקום והם רשאים להיות נוכחים גם ברגעים דיסקרטיים ומאופלים תקשורתית. איש לא עומד בפניהם.

הפאות, הכיפה והזקן, הם רקעים קבועים וידועים בכל תמונת פיגוע או אירוע רב נפגעים אחר.

הפנים היפות של היהדות החרדית, נמצאות תמיד, לצערנו, בתמונות הזוועה מאירועים טרגיים.

גם הציניקן הגדול שבאנשי החולין, מרכין את ראשו בכבוד, מול רצף התמונות שבהם נראים אנשי ההצלה החרדיים כשכפפות לידיהם ופאות על לחייהם, מנקים כתמי דם ואוספים שאריות אדם ברגישות.

הם עושים לנו כבוד, אנשי ההצלה. אין ספק.

•

אבל יש עוד משהו ‘מגניב’ בלהיות איש הצלה. בפרט אם אתה חרדי.

הנגישות הבלתי מוגבלת, והיתרי השהות במקומות הללו, המוגדרים כמעט תמיד כזירה סגורה, גורמים לא אחת, ליצר המציצנות לחדור לזירה.

אם פעם, היו המראות הקשים נצרבים ונחרטים בתודעתו של איש ההצלה, הרי שהיום עם התפתחות הטכנולוגיה, ניתן פשוט ‘לשתף’ עוד מישהו בכאב, בבחינת ‘צרת רבים חצי נחמה’.

אל זירת האירוע מגיע המתנדב בידיים מלאות. ערכת עזרה ראשונה באחת, וסמארטפון מתקדם בשנית.

אני מרשה לעצמי להניח, ולו מפני כבודם, שהם מטפלים קודם כל, בפצועים ובזקוקים לעזרתם, ורק אחר כך הם מתפנים למלאכת הקודש שבצילום. קשה להאמין שהתמונה חשובה יותר מחיי אדם. ואם במקרה ראיתם תמונה כזאת, שבה שוכב פצוע על הכביש, נסו ללמד זכות שמא מדובר במצלמת קסדה, העומדת על הראש כפנס ומצלמת באופן אוטומטי, כשהידיים פנויות להגשת עזרה.

אין הסבר אחר.

קבוצות ווטסאפ ‘נחשבות’ מתהדרות תמיד בחברותם של אנשי הצלה בקבוצה, ולא במקרה. זמינותם של אלו במקומות הסגורים לקהל כשמצלמה לראשם (רק לראשם), מעניקה לקבוצה הנחשבת את התמונות הכי עדכניות והכי מזעזעות שיש.

רק כך שומרת הקבוצה על מעמדה הנחשק בקרב מחזיקי הטומאה המכורים.

הגדילו לעשות אותם צלמי זוועות עלובים, ביום שישי האחרון.

בלילה שבין חמישי לשישי בשבוע שעבר, אירע פיגוע מחריד במעלה אדומים. שעת האירוע, כמו גם רמת פציעתו של היהודי המוכה, היו גורמות מן הסתם לסיפור לרדת מהחדשות כבר באותו היום, לצערנו.

אלא שצילום סרטון האבטחה, שהודלף כבר באותו הלילה בקבוצות ‘הנחשבות’, טרף את כל הקלפים.

לא ראיתי את הסרטון ולעולם לא אצפה בו, אך התיאורים העולים ממנו, מלמדים על זוועות חדשות ואיומות שאפילו על הכתב לא ניתן לתאר. דמיינו חוטב עצים, כעת דמיינו אדם שרוע במקומם של העצים. זה הסרטון.

ההתלהבות שבראשונית, העבירה את המסריט מדעתו, ובהינף טאצ’ הועבר הצילום לרבבות מכורים ברשת הווטס-אפ.

גם בן אחיו של הנפגע, ילד בן שמונה (!) צפה בסרטון. הוא, אגב, זקוק עדיין לטיפולים רפואיים ונפשיים, מעצם הצפייה.

הקטע המוזר ביותר, ארע דווקא בהודעת ההתנצלות של אחד ‘המעתביקים’. לאחר שנקרא בבהילות לחקירה משטרתית והוזהר על מעשיו, שלח האיש המפוחד הודעה שבה הוא מבכה ומצר על כך שלא ידע על ‘צו איסור הפרסום’ של המקרה.

כלומר, אין לו בעיה בעצם הפצת הזוועה, אלו דברים שבשגרה, כואב לו הפרת צו איסור הפרסום. נעבך.

אני מעדיף להיות נאיבי, ולהמשיך לחשוב באמונה שלימה, שאין מציאות כזאת, שבה פלוני אלמוני התנדב לאחד מארגוני ההצלה, רק בשביל להיחשף ראשון למראות, הוא ומצלמתו, הוא וקבוצת הוואטס-אפ שבו הוא חבר.

חברים, שמרו על כבוד החיים, לא רק על כבודם של הפצועים והמתים.

הבהרה: הדברים נכתבו על השוליים שבשוליים שבחברי הארגונים השונים, אין להוציא מכאן קריאת תיגר על רוב רובם של המתנדבים המופלאים, ויהי חלקי עמהם בזה ובבא.

• מנחם מן הוא עיתונאי ופובליציסט חרדי: [email protected]