לפיד, בנט וישי על הבמה

 יום ראשון שעבר, שמונה בערב, סינמה סיטי, ירושלים. בין השלטים הצבעוניים של סרטי הקולנוע מבצבץ שלט עם פרצופו של יאיר לפיד.

כמה מאות ירושלמים נכנסים לסרט הזה.

“תודה רבה שבאתם”, הוא פותח. “באמת. תודה שקמתם ויצאתם מהבית ביום שאתם הירושלמים מכנים סגרירי. אתם יודעים, אצלנו בתל־אביב זה נקרא קר”, הקהל צוחק.

נימוס והומור הם שתיים מהתכונות הלפידיות המובהקות, שיחזרו שוב ושוב לאורך הערב. “את סיפור האספרסו כבר שמעתם?” הוא שואל, “טוב, גם נתניהו מדבר כל הזמן על איראן ואף אחד לא אומר לו ‘שמענו כבר'”.

ואז הוא מספר בכישרון איך פוטר על ידי נתניהו בטלפון, בעודו יושב בבית קפה. “הזמנתי את הקפה כשר אוצר וקיבלתי אותו כשר אוצר לשעבר”, הוא אמר שם למלצרית.

זה המודל של הערב: סיפורי פואנטה פשוטים ועגולים, עם פאנצ’ים מעולים בסוף. לפיד, מאז ימי ריקי כהן מחדרה, עדיין פריק של שמות פרטיים. עובר מעינת המלצרית, אל הזוג יהודית וליאון שרוצים לקנות דירה, ומהם ליענקל’ה, שהוא כמובן השר יעקב פרי. הכל מוגש היטב, כאילו כבר מוכן לפרסום בטור או בתוכנית רדיו.

לפעמים ממש חיכיתי שייכנס שיר מתאים כשלפיד סיים רפליקה.

מנהיג “יש עתיד”, או יותר נכון הפרזנטור של “יש עתיד”, עומד ככה ערב־ערב על במות, יורה טקסט יצירתי ושנון שיש בו רק בעיה אחת: אף כלכלן או כתב פוליטי לא יסכים איתו.

הגישה שלו היא סוג של “זה או אנחנו או הם”: מה שהיה טוב בממשלה הקודמת – זה אנחנו, ומה שלא היה טוב – זה הם. האוויר באולם הקולנוע של הסינמה סיטי סובל הכל. האיש באמת מצליח, בביטחון עצמי עצום ובשכנוע פנימי עמוק, להציג כישלון כהצלחה.

לא רק הטקסט, גם ההפקה מתוקתקת. יש קבלת פנים נעימה בכניסה, המון מאמץ לשמור על קשר (מאז נרשמתי לכנס כבר קיבלתי שני מסרונים ושני מיילים) ויש פעיל זריז שרץ עם המיקרופון ביד בין השואלים.

והשאלות, אחרי הנאום המתוסרט, הן ספציפיות עד כאב. אף שאלה לא עוסקת בביטחון או אפילו בדיור. השאלה הראשונה, למשל, היא על תנאי ההתמחות בתואר שני בפסיכולוגיה, השנייה על קיצוץ בפרויקט מיכא”ל והשלישית של גבר גרוש על זכויות על ילדיו.

אחר כך מצביע אדם שמדבר על מחאה נגד השופרסל בקריית יובל, וחייל בודד דורש לדעת למה הפסיק לקבל קצבה.

לפיד נדרש שוב לכישוריו כמנחה טלוויזיה, הפעם כדי להפסיק אותם בחן ולהתקדם.

אולי זה מה שבאמת מעניין את הבוחר הישראלי, הקשיים הפרטיים והיומיומיים שלו. זה אפילו לא “מעמד הביניים” או “יוקר המחיה”. אם צריך לתת כותרת אחת לכל הבעיות, הכותרת תהיה “ביורוקרטיה”. המצוקות המתסכלות מול המנגנון. במצב כזה התוכנית “יהיה בסדר” יכולה לרוץ לראשות ממשלה.

  יום שני, 12 בצהריים, “כנס ירושלים” של עיתון הימין “בשבע”. האולם נראה כאילו אין לכאן כניסה בלי כיפה סרוגה. נפתלי בנט עולה לבמה. לפני שנתיים וקצת הוא הגיע לכנס הזה כהבטחה, כמשיח של הציונות הדתית.

לפני שנה הגיע בשיא הברית עם לפיד. השנה הוא כבר מגיע כדי לבקש שוב אמון. הוא נותן נאום מוצלח מאוד ופנים־מגזרי מאוד. מתחיל בחטא המרגלים ועובר לחטא אלי אוחנה. המילים “ציונות דתית”, “תורה” ו”הלכה” נשמעות שוב ושוב. אין ספק, בנט חוזר הביתה, לבסיס.

מאז פרשת אוחנה הוא הפסיק לרדוף אחרי התל־אביבים ורוצה לבצר את עצמו קודם כל בקרב הקהל הטבעי. סרטונים מגניבים ועלק־חילוניים – אאוט. רבנים – אין.

הוא תוקף חופשי את לפיד (“תקע את הממשלה עם סיסמאות, הגחמה הלא מקצועית סביב מע”מ אפס היא נושא שמבקר המדינה צריך לבדוק בדו”ח הדיור שלו”) ואת נתניהו (“זה יפה שהוא מגיע לבקר בחברון ובעלי, יהיה נחמד אם זה יקרה לא רק ערב בחירות”).

בזמן שהוא מלהיב את הקהל לוחש לי אחד מעוזריו בקהל: “נפתלי משתמש בימים אלה, כרגיל, בדימוי מהצבא. הוא אומר לנו שרק אם היתד של האוהל תקועה עמוק, אפשר למשוך את החבלים של האוהל רחוק. עכשיו אנחנו צריכים קודם כל להעמיק את היתד בתוך הציונות הדתית”.

אחריו עולה לנאום אלי ישי. אם בנט מתכנס פנימה, ישי פורץ החוצה. אם בנט חוזר לקהל הביתי, ישי מפליג ממנו. הוא עולה לבמה בלי מגבעת, ואפילו שפת הגוף שלו נראית שונה, זורמת. “זה חלום שחלמתי הרבה שנים, אבל לא בשלו התנאים”, הוא אומר על מפלגתו, “יחד”. “עכשיו אפשר סוף סוף לקום ולאחד דתיים ולא־דתיים, כיפות סרוגות וכיפות שחורות, ספרדים ואשכנזים”.

האם יו”ר ש”ס לשעבר ממציא את עצמו מחדש?

אני מסקרת אותו שנים, אבל אף פעם לא ראיתי אותו ככה. עם ברק בעיניים הוא מסביר לקהל כמה חשוב החיבור בין הציונות הדתית והחרדים. הוא מדבר בלי סוף על מספר 2 שלו, יוני שטבון, ועל הצל”ש שלו במלחמת לבנון השנייה, ומתעלם לחלוטין מחבר רשימתו ברוך מרזל (“זה חיבור טכני בלבד”, אמר בעבר).

ישי מניף פתאום את ידיו, לא כשהוא מדבר על הקמת ישיבות חדשות, אלא כשהוא מתגאה במהפכת האקדמיה החרדית: “עשרת אלפים חרדים סיימו תואר ראשון! ברור שהתורה היא בראש, אבל מי שלא לומד תורה באמת –צריך לצאת לצבא, לתעסוקה, לאקדמיה”.

אחד מדובריו כותב לי מסרון, תוך כדי הנאום: “שימי לב, בש”ס מתפתלים הבוקר כדי להסביר שההמנון הוא לא שיר מטומטם. אלי כבר במקום אחר לגמרי”.

 פרשת השבוע היא פרשת “תצווה”. היא מתארת בפירוט את בגדיו של הכהן הגדול. מעיל, כתונת, מצנפת, מכנסיים ועוד. הכל מדויק ומדוקדק.

פרשנים רבים לאורך הדורות קראו את הפרשה הזאת והסיקו כמה הביגוד משפיע גם על הדרך שבה האדם תופס את עצמו, וגם על האופן שבו הוא נתפס על ידי אחרים.

הבגדים המיוחדים הופכים את הכהן הגדול למודע לעבודתו ולתפקידו, ובמקביל גורמים לעם להתבונן עליו באופן מכובד ומרומם יותר. גם כשמדברים על רוחניות ופנימיות, יש חשיבות לטקסיות ולחיצוניות. מנהיג שלובש פיג’מה יתנהג אחרת, וגם ייתפס אחרת על ידי הציבור.

ראיתי את זה במו עיניי השבוע, בחתונה משפחתית. קנינו לילדים, גם לקטנים, חליפה ועניבה. אחת הילדות אפילו הלכה במיוחד לספרית. התוצאה הייתה מדהימה. הם פשוט נכנסו לתפקיד והפכו באחת לבוגרים יותר, והאמת היא שגם אני הסתכלתי עליהם קצת אחרת בלוק הזה.

לא רק הבגדים הפכו חגיגיים, גם הילדים. הבגד עושה את האדם, מהכהן הגדול ועד לילד קטן עם חליפה.

 הסטטוס היהודי: 

 “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים” (מתוך הקריאה בתורה 18 בשבת, “שבת זכור”)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות