זה הזמן: להרחיב את הפלייליסט

 יום חמישי, שבע בערב, מרכז ירושלים. אני בדרך לבית הכנסת ‘אחדות ישראל’ של ותיקי האצ”ל והלח”י.

הרדיו ברכב מספר על הסערה סביב פרס ישראל, אבל הסערה האמיתית היא לא פרס ישראל לספרות 2015 , אלא פרס ישראל להיסטוריה 1960 . פרס ישראל שמעולם לא ניתן להיסטוריון פרופסור בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה.

חוויית הילדות הבסיסית של ביבי היא הדרה אידיאולוגית. אביו הימני היה מוקצה מחמת מיאוס באליטה האקדמית של אז. כשאני מגיעה לבית הכנסת, הנשיא רובי ריבלין כבר באמצע הנאום שלו, והכל מתחבר. זה ערב שבו אפשר לראות חילופי אליטות מול העיניים.

“כאן טמונים זיכרונות ילדותי”, אומר ריבלין לנוכחים. “קבוצות שלא מצאו את עצמן במציאות המפא”יניקית הקימו את בית הכנסת הזה וקראו לו בשם שהייתה בו גם קצת אירוניה: ‘אחדות ישראל’. כאילו אמרו: אנחנו ניתן כבוד לכל יהודי באשר הוא, מכל סוג”.

 מאות האורחים מצטופפים כאן הערב לרגל הכנסת ספר תורה, שנכתב לעילוי נשמתם של שניים: יאיר שטרן ויצחק שמיר, שני מפקדים של הלח”י. לא, הם לא היו דתיים. גם ההורים של עמי פיקובסקי, שהיו לוחמי לח”י, לא היו דתיים. אבל הוא גדל וחזר בתשובה והפך לחסיד חב”ד.

הוא לא התנתק מעברו, אלא להפך, בנה עליו עוד קומה. לאורך השנים המשיך לשמור על קשר עם כל ותיקי המחתרות. לפני שנה, באזכרה של שטרן, ראה על קברו רק זרי פרחים, וביקש לעשות משהו נצחי יותר עבורו. כך החלה כתיבתו של ספר תורה שבו זכה, איך לא, בית הכנסת של יוצאי המחתרות.

אבל בקהל יש נציגים לעוד קבוצות באוכלוסייה, לא רק חילונים בוגרי מחתרות: צעירי הציונות הדתית מהשכונה, בכיפות בנט ובעיניים בורקות, הגיעו בהמוניהם. בשנים האחרונות הם מחיים מחדש את בית הכנסת הישן הזה. והם נותנים הערב יד ללוחמי המחתרות הקשישים שנשענים עליהם, כשהם עולים יחד במדרגות התלולות של בית הכנסת. גם הרבה צעירים חרדים סקרנים הגיעו, וגם קבוצת חיילים.

מה משך אותם למקום? מה פשר הברית בין המגזרים שנקבצו כאן הערב? “לא יודע, פשוט ראיתי את המודעה ברחוב והרגשתי שאני חייב להיות פה”, אומר לי קצין צעיר.

 “יאיר שטרן היקר,” אומר פיקובסקי בנאומו מהבמה, לבנו של מפקד הלח”י שנרצח כשרעייתו הייתה בהיריון. “חשבתי עליך לפני כמה ימים בבית הכנסת כשקראו בתורה את הפסוק ‘כבד את אביך ואת אמך’. לך לא היה אבא לכבד! אף פעם לא אמרת למישהו ‘אבא’. שלושה חודשים הפרידו ביניכם, בין הרצח שלו על ידי הבריטים לבין היום שבו יצאת לעולם. היום, יאיר, היום אתה מכבד אותו”.

שטרן עולה לבמה ומברך “שהחיינו” ואחריו עולה לדבר עוד יאיר. יאיר שמיר, הבן של.

“מלצר!” הוא מכריז בפתח דבריו, “מלצר, תפסיק לחלק מנות! לא לכבודי, אלא לכבוד אבא שלי ולכבוד אבא שלו”, הוא מצביע על שטרן. דממה יורדת על המקום כששמיר אומר: “הערב מתחברים פה מעגלים רבים, כולם אנושיים וכולם קדושים. עשינו הערב משהו למען הנצח”.

פתאום פיקובסקי מבקש לקרוא לבמה לעוד מישהו. הפאזל של הקבוצות שחשו דחויות והיום הן־הן המיינסטרים, הולך ונרקם: “נמצא איתנו פה אורח יקר, רמי לוי”.

לוי, בן למשפחה מעדת האורפלים שיצא לעבוד כבר בגיל 14 , הוא היום איש עסקים, בעל רשת המרכולים הידועה הנושאת את שמו. הוא קם בהתרגשות כשהמנחה מסביר איך גם הוא משתלב: “אבא של רמי, מרדכי, משכונת נחלת ציון, היה לוחם לח”י מגיל 15, ועשה פעולות נועזות. אנחנו מאחלים לו מכאן הערב רפואה שלמה”.

 ואז עולה לבמה שולי רנד, הזמר והשחקן המוכשר שהפך לחסיד ברסלב. אחד המייצגים הבולטים של אותו דור חדש של חוזרים בתשובה שלא פורמים את החיבורים שלהם לישראליות. רנד מתחיל בניגון חסידי עתיק, ואז עובר אל שיר שכבר מהתו הראשון מרעיד רבים בקהל. “חיילים אלמונים, הננו בלי מדים/ וסביבנו אימה וצלמוות/ כולנו גויסנו לכל החיים/ משורה משחרר רק המוות”. המנון הלח”י, שכתב שטרן האב.

רנד נראה כמו ההורים של ותיקי הלח”י שבקהל. חסיד עטור כיפה וזקן ופאות. הם הרי ברחו מהיהודים שנראו ככה, ויצאו לעצב יהודי חדש. ועכשיו הוא עומד פה מולם ושר את המילים שעבורם הן שיר קודש, ומולו מתנועעים ופה ושם גם מוחים דמעה כולם, חסידים וחיילים ויאיר שמיר ורמי לוי.

מאות סלולריים נשלפו בבת אחת מול רנד, מתעדים את הרגעים האלה. “אני לא בוגר מחתרות,” הוא מסביר לקהל. “לא הייתי בלח”י ולא בהגנה, אבל התחברתי למילים. נדמה לי שהן מדברות גם על עבודת השם. על מאבקי הנפש בין היצר הטוב ליצר הרע, על המלחמה שכולנו ממשיכים להילחם”. ופתאום, זה באמת נשמע כמו המנון ללוחמים באשר הם: “ומכל עברים רבבות מכשולים/ שם גורל אכזרי על דרכנו,/ אך אויבים, מרגלים ובתי אסורים/ לא יוכלו לעצור בעדנו/ בימים אדומים של פרעות ודמים/ בלילות השחורים של ייאוש/ בערים, בכפרים את דגלנו נרים/ ועליו הגנה וכיבוש”.

 אורי אורבך ז”ל לא השתתף בערב הזה. הוא נלחם באותה שעה על חייו ב”שערי צדק”, ונפטר ביום שני השבוע.

אבל משנת חייו הייתה קשורה עד מאוד לרוח הזו, לקריאה הבלתי פוסקת לגיוון השיח התקשורתי והתרבותי. הוא לא רצה בחילופי אליטות, והקפיד על כבוד והערכה לדור מייסדי המדינה של מפא”י, אבל הוא בהחלט דרש גיוון בתוך האליטה. לא להחליף, להוסיף.

לפני כ־15 שנים הסביר לי את זה בקצרה, בשיחה אקראית במסדרונות גלי צה”ל: “נהוג לדבר על הפלייליסט של גלגלצ”, הוא אמר. “על רשימת ההשמעה המפורסמת שקובעת מה יהיו השירים שיושמעו, ובעצם מכתיבה מה יהיו הלהיטים. מדברים כל כך הרבה על פלייליסט של שירים, ולא שמים לב שיש גם פלייליסט של דעות.

“רשימת השמעה קבועה מראש של דעות שהתקשורת משמיעה. דעות שמייצגות, לכאורה, את הישראלי הסביר. לרוב הוא גבר, לרוב הוא חילוני, שמאל־ מרכזי, אשכנזי. צריך להרחיב את הפלייליסט הזה”.

הסטטוס היהודי: 

 “לשמיים מגיעים, אחרי מאה ועשרים/ גם העניים, וגם העשירים/ שם לא שואלים אם קנית בתים ורחובות/ שם העיקר שאספת מצוות” (מתוך ספר הילדים “מבטיח, בלי נדר” של אורי אורבך)

• הטור מתפרסם בדיעות אחרונות