על החיים ועל המוות • הטור של סיון רהב מאיר

 זכיתי להביא בימים אלה חיים לעולם, כשמסביב כל כך הרבה חיים נגדעו.

באתי לביקורת אחרונה לפני הלידה ב”שערי צדק” קצת אחרי שיהודה גליק נורה והובהל לשם. בחוץ עמדו צוותי תקשורת, מחכים לעדכון על מצבו. הפקידה בעמדת הקבלה הייתה ערבייה ממזרח העיר. זו הייתה הפעם הראשונה שבה חשבתי מה עובר לה בראש, מתחת לרעלה. כי ידעתי מה עובר לי.

הגעתי ללדת כמה ימים אחר כך, דקות לפני שבת. הרדיו בדרך סיפר על מסע הלוויה של שלום בעדני בן ה־ 17 , שנהרג בפיגוע הדריסה ונקבר באותו בוקר. הצוות המקסים של המיילדות כלל יהודיות וערביות, וגם היולדות היו כאלה וכאלה. הרבה רעלות, הרבה כיסויי ראש של מתנחלות, הרבה פאות, הרבה חילוניות. הרבה עברית באוויר וגם הרבה ערבית. מה מרגישה מיילדת יהודייה שמביאה עכשיו לעולם תינוק ערבי? מה מרגישה ערבייה שמיילדת מתנחל טרי? מה חושבים זה על זה הבעלים הנרגשים? אף אחד לא מדבר על זה. באוויר נשמעות רק הוראות רפואיות, צעקות של יולדות והמון “מזל טוב, מזל טוב!”

למחרת, כשאני שואלת על כך את אחד הרופאים היהודים, הוא עונה: “אנחנו מאוד זהירים, נמנעים בכוח מלדבר על המצב, בעיקר מאז הסיפור של הרופא בבית החולים ברזילי שברח לדאעש. את הדעות כל אחד משאיר בבית, או לפחות בלב”. אחת האחיות הערביות מספרת שהפסיקה להיות פעילה ברשתות החברתיות: “אני כבר לא יודעת מי יתייג אותי או יגיב בסמיילי על איזה פיגוע, ואני רוצה לשמור על מקום העבודה שלי. לא רוצה לפחד שאיזה צילום מסך ירגיז פתאום את היהודים”.

במוצאי שבת, הכותרת הראשית באתר האינטרנט שמול הפקידה בקבלה כבר עסקה באירוע בכפר כנא. צעיר חמוש התנפל על שוטרים והם הרגו אותו. “אמהות, נא לבוא לקחת את התינוקות להאכלה”. ביום שני נדקר החייל אלמוג שילוני בתחנת הרכבת בתל־אביב, ממש בשניות שבהן השתחררתי הביתה ויצאנו מהקומפלקס הענק של “שערי צדק”.

בחוץ ערבים הורגים יהודים, ובפנים ערבים ויהודים מנסים ביחד לרפא.

 ביום שני השבוע אחמד הגיע אלינו הביתה, לכמהשיפוצים דחופים. הוא בא מהבית בשועפאט. הוא סיפר על חברים שלו, ההורים של מוחמד אבו־ח’דיר, ועל המחבל הדורס מהשבוע שעבר, שכן שלו. אנחנו שואלים לאן כל זה הולך לדעתו, והוא מתרגז: “תפסיקו לעלות להר הבית! כל היום מראים באל־ג’זירה איך היהודים משתלטים על ההר. והבוקר יהודים גם הרגו נהג אוטובוס. מה, לא שמעתם?”

אנחנו מופתעים שגם הוא חושב ככה, אבל לא עונים. להתחיל ויכוח על ריבונות? על מי הצד האלים פה ומי הצד שמבליג?

למחרת, בשבע בבוקר, גל של סירנות. אני תוהה אם נתניהו נוסע מוקדם למשרד בגלל המשבר בקואליציה, אבל הקולות לא פוסקים, והשיירה של ביבי הרי לא כזאת ארוכה. תוך כדי הכנת סנדוויצ’ים לילדים, אני פותחת את הרדיו, ואז סוגרת.

למה שישמעו על פיגוע גרזנים? ועוד שני רחובות ליד בית הספר שלהם בשכונת הר נוף? לגדולים אני מספרת בפרטים כלליים מה קרה, והם אומרים תהילים תוך כדי הכנת הילקוט. הקטנים מבינים רק ש”יש פקקים” וצוהלים בתחושה שהם הולכים להפסיד קצת לימודים היום. לקראת שמונה, הגדולה נלחצת מכך שהיא הולכת לאחר.

אחרי הרבה פתקים על איחורים שכתבתי בחיי, אני מוצאת את עצמי כותבת לה על פתק ש”איחרה בגלל הפיגוע”.

 אלמוג שילוני, חייל ממודיעין. דליה למקוס, מתנחלת מתקוע. חיה ברון, תינוקת בת שלושה חודשים. ימימה מוסקרה, גיורת מדרום אמריקה. ג’דעאן אסעד, דרוזי מבית ג’אן. כמה שונים זה מזה הנרצחים האחרונים. כאילו מלמדים אותנו שזה לא נגד המתנחלים ולא נגד החילונים ולא נגד הציונים, זה נגד העם היהודי וכל מי ששותף לו.

והנה עכשיו, מגזר חדש, סמוי בדרך כלל, נחשף לעין המצלמה: ארבעה חרדים בעלי אזרחות אמריקאית ובריטית נקברו השבוע באדמת ירושלים. בעגה החרדית הם מכונים “חוצניקים”. עולים ארצה, אבל מביאים איתם הרבה מהזרות והתרבות. הפעם תורם. הספדים רבים נישאו בהר נוף באנגלית מושלמת, או בעברית במבטא כבד.

והפעם זה גם תורה של ירושלים. רק לפני שלושה חודשים היא הייתה כמעט שווייץ של המזרח התיכון. קרובי משפחה מהדרום והמרכז הגיעו להתארח אצל הירושלמים במהלך “צוק איתן”. אורחים שגרו בביתנו טיילו אז בשוק מחנה יהודה ובמדרחוב ברחוב יפו, וחזרו בתחושה של כמעט חו”ל. ופתאום זה בירושלים, וכבר לא רק בקו התפר אלא באחת השכונות השקטות.

הר נוף, כשמה כן היא: הר ונוף. עד לפני שנה, כשראו שם ניידת שידור, ידעו שהיא בדרך לבית המפורסם ברחוב הקבלן. מאז נפטר הרב עובדיה יוסף, לא היה לתקשורת שום דבר לחפש שם, עד השבוע.

מומחים חמורי סבר אומרים באולפנים שאסור להפוך את הסכסוך הזה ל”סכסוך דתי”. אבל האם זו החלטה שלנו, איך לקרוא לאיבה כלפינו? מה היה הסכסוך הזה עד עכשיו? הוא לא נגע בשורשים העמוקים של הקיום שלנו ושל המוסלמים? ומי אמר שכל מה ש”דתי” הוא רע? אולי יש פה דת שמקדשת מוות, ומולה דת שמקדשת חיים?

בהלוויה המשולשת בהר נוף, למשל, לא נשמעו קריאות נקמה. הרטוריקה החרדית היא אחרת לגמרי. לפעמים אפילו קשה להבנה. במקום להביע רגשות שנאה, שאלו עצמם האלפים במה הם עצמם חטאו. בשעה שבה הח”כים בימין, גם החרדים, התחרו זה בזה בעוצמת התגובה הצבאית שהציעו, הנרטיב ששורטט בהלוויה היה של תיקון עצמי.

הרב יצחק רובין, רב בית כנסת שבו אירע הפיגוע, לא שאל אם זה סכסוך דתי (ברור!) ולא תהה מה המסקנה (להשתפר!). הוא גם לא צריך היה לומר שהוא מדבר על פרשת השבוע, פרשת “תולדות”. כל הקהל ידע שהרב מדבר על הקרב שעליו קוראים השבוע בתורה, המאבק על הבכורה בין יעקב לבין עשיו.

“זו המלחמה הנצחית בין עשיו ליעקב”, אמר לקהל בדמעות. “על עשיו, האויב, נאמר בתורה ‘על חרבך תחיה’ ועל יעקב נאמר ‘איש תם יושב אהלים’. זה המצב עד היום. ומה צריך לעשות בשעה הזאת? הכי קל לעשות את חשבונו של עולם, במקום לעשות את חשבון נפשנו. אנחנו לא צריכים להגיד לאחרים מה לעשות, אלא לעשות בעצמנו. כל אחד יודע מה הוא צריך לשפר בנפשו, בהתנהגותו, ובתוך ביתו. כל אחד יודע מה הוא צריך לתקן”.

הסטטוס היהודי: 

 “על יעקב אבינו נאמר בתורה שהיה ‘איש תם’. תמימות אינה דבר פשוט כלל. מי שזוכה ללכת בדרכי התמימות, חי חיים אמיתיים” (רבי נחמן מברסלב)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות