או סקנדל או פסטיגל • טורה של סיון רהב מאיר

 איזו סתירה הייתה כאן השבוע בין הקריאה בתורה לבין הקריאה בעיתון: בשמחת תורה נפרדנו מספר דברים, שבו משה רבנו רואה את ישראל מנגד — אבל לא זוכה לבוא בשעריה.

בשבת הזאת נתחיל מבראשית, בפרשת “בראשית”. כבר בפירוש על הפסוק הראשון בתורה, “בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ”, מזכיר רש”י את הקשר ההדוק בין עם ישראל לארץ ישראל. אבל סדר היום הציבורי, במקביל, עסק דווקא במי שרואים מנגד את גרמניה — ומתים להיכנס אליה. זה קמפיין של ממש להגר מכאן, ודווקא לארץ זבת דם ומילקי.

חשוב לנהל דיון על יוקר המחיה בישראל, רק שבשבועיים האחרונים לא הסכמנו לתת לעובדות לבלבל אותנו. על פי כל נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המגמה הפוכה לחלוטין מזו שתוארה: הירידה מישראל נמצאת בשפל היסטורי, בעוד העלייה מאירופה לישראל נמצאת בשיא.

והישראלים שכבר כן מהגרים — עוברים בכלל לארצות־הברית ולקנדה דוברות האנגלית, ולא לברלין הזרה. והנה עוד עובדה בהקשר הזה (עובדה, לא טרנד מאורגן): מספר העולים מאירופה, בעיקר מצרפת, צפוי להכפיל את עצמו השנה. אלפים מהם עוברים לישראל, וזו נחשבת עלייה צעירה, משכילה ומבוססת. הרוב, מתברר, מזדהה עם אותה תחושה עתיקה של משה רבנו, שזו זכות לחיות כאן.

 והנה מחאה חשובה לא פחות מזו נגד יוקר המחיה: זו שעוסקת באיכות התרבות. עצומת ההורים החדשה נגד פסטיגל 2014 הזכירה השבוע שאפשר להיאבק גם נגד הזבל שמאכילים אותנו המפרסמים והחברות הגדולות.

“שיר הסלפי” המטופש שהוצג כהמנון הפסטיגל השנה, ובו הפזמון “מת על עצמי, אני מת על עצמי, וואלק אחי, אני מת על עצמי” היה כנראה השיא שגרם לרבים לקרוא להחרמת האירוע. אם אכפת לנו מאיכות המזון שנכנסת לגופם של ילדינו, הם הסבירו, צריך להיות אכפת לנו גם מאיכות המזון התרבותי שנכנס למוחם. זה אפילו חשוב יותר מעוד שקל על קוטג’ או מילקי.

  סוכות ופסח הם הפריים־טיים של העיתונות הכתובה החרדית. במגזר שבו למילה המודפסת עדיין שמורה זכות הבכורה, כל עיתון מתהדר במאות עמודים, ובדרך כלל גם דיסק עם שירי חג מצורף למארז. זו הזדמנות לבדוק מה הדופק במגזר הזה, דרך עיתוני החג.

בראש, כמובן, ניצבים הרבנים. עיתון “משפחה” מציץ לסדר יומו של הרב אהרון שטיינמן, עיתון ש”ס “יום ליום” מתרפק בשלל מוספים על הרב עובדיה יוסף, וב”יתד נאמן” מתארים מבפנים את בתיהם הסגפניים של גדולי ישראל. ויש גם רבניות: העיתון “כל ישראל” מקדיש כתבה נרחבת ליהודית יוסף, כלתו של הרב עובדיה יוסף, שהפכה השנה לאישיות משפיעה ומאז שנפטר, חרשה את הארץ והעולם בהרצאות.

שניים בחשיבותם — הפוליטיקאים. הנשיא הנכנס ראובן ריבלין מעניק ראיון ל”משפחה”, הנשיא היוצא שמעון פרס בוחר ב”בקהילה”. ריבלין חובש לראשו כיפה ומסיר אותה לא פחות מחמש פעמים במהלך הריאיון, כשהוא מצטט בפני המראיינים טקסטים מן המקורות. כותרת הריאיון עם ריבלין: “שנאת החרדים היא אנטישמיות פנימית בתוכנו”. פרס, במשרדו החדש בתל־אביב, מתגעגע לרב עובדיה יוסף ומגלה: “הוא נתן לי גם בשנותיו האחרונות הבטחה שאם תהיה הכרעה על הסכם שלום מלא בינינו לבין הערבים, הוא יתמוך בזה”.

מה עוד בתפריט? מוספים שלמים על חינוך ילדים, על שנת השמיטה ועל תפילה, לצד שורת הישגים עיתונאיים וסקופים: בנו של המוסלמי שרצח את הרב מאיר כהנא תוקף את האיסלאם הקיצוני וקורא למתינות בין הדתות. חמישה כתבים של התקשורת הזרה כותבים על יחסי חרדים־חילונים בישראל מנקודת מבטם. מוסף על יהודים בודדים שחיים בארצות מוסלמיות ומסוכנות (למשל: על היהודים הספורים במצרים ועל כמה עשרות יהודים בדמשק שבסוריה).

ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי מספר לראשונה על הייחוס שלו, דור חמישי לראש ישיבת וולוז’ין המפורסמת, ועל הקשר העמוק שלו ליהדות. ובמוספי הנשים: ראיונות עם נשות קריירה חרדיות שהחליטו לוותר על המשרה הבכירה בחוץ ולחזור להיות עקרות בית, וגם פאנל סטנדאפיסטיות חרדיות.

הפרסומות מלמדות לא פחות מאשר הכתבות. לצד מודעות על שטריימלים או ארבעת המינים, יש תחושה של רעב אמיתי להכשרה מקצועית ולצרכנות: אינספור פרסומים של מוסדות לימוד, תעסוקה, אקדמיה, נדל”ן, השקעות, כלי רכב, מוצרי מזון ומסעדות.

לסיכום, מה שהתקשורת החרדית מספרת על קוראיה הרבה יותר מגוון ומורכב ממה שהתקשורת החילונית מספרת עליהם.

 השבוע צוין יום השנה ה־204 לפטירת רבי נחמן מברסלב. הרב שחסידיו כונו “חסידים מתים” כי לא הכתירו לו יורש — חי מאי פעם. בימים אלה יצאה לראשונה מהדורה מדעית של כל סיפורי רבי נחמן, בעריכת פרופ’ צבי מרק. כבר מאוחר מדי להמליץ על ספרים כמתנה לחג, אבל הספר הזה הוא חתיכת מתנה לכל המתעניינים בתחום.

רבי נחמן טען שבדרך כלל מספרים סיפורים לפני השינה, כדי להרדים, אבל הוא מספר סיפורים כדי לעורר. כל מעשייה שלו — גם ההרפתקנית והנועזת ביותר — היא בעצם משל על נפש האדם ועל החיפוש התמידי שכולנו נמצאים בו. פרופ’ מרק מנסה להיות מדויק כמה שיותר, בלי תוספות של ניסים ונפלאות, אבל התגליות שלו מפליאות אולי יותר מהרבה אגדות חסידיות: במבוא המקיף לספר הוא טוען שהספרות העברית המודרנית החלה למעשה במעשיות האלה.

כלומר, דווקא הרב החסידי שהחל לספר סיפורים הוא שגירה יהודים משכילים באותה תקופה להשיב לו ולהציג סיפורים נגדיים. הוא מגלה גם איך רבי נחמן היה זה שהשיב את המתבולל זלמן שוקן ליהדותו. מי שייסד את הוצאת שוקן, היה לבעלים של עיתון “הארץ” והפך לפטרון של ש”י עגנון — לא היה מתחבר כך לתרבות העברית אלמלא נתקל במעשיות של רבי נחמן. אינטלקטואלים רבים, מתאר פרופ’ מרק, לא מצאו עצמם ביהדות הממוסדת אלא דווקא באופציה הדוקרנית והאנרכיסטית שרבי נחמן הציע.

מרק חושף סיפורים רבים שהיו גנוזים וסודיים, אבל מבין 162 המעשיות בספר, במסגרת קצרה זו נצטט רק את הסיפור המפורסם “האוצר תחת הגשר”: פעם אחת חלם איש אחד שמתחת לגשר בווינה יש אוצר. הוא נסע לחפשו, פגש שם שומר ששאל למעשיו, וסיפר לו על החלום. ענה השומר: יהודי שוטה, גם אני חלמתי שבמחסן כזה וכזה, בעיר כזו וכזו, מחכה לי אוצר. האם אסע לשם? היהודי נדהם. הייתה זו הכתובת המדויקת שלו עצמו. הוא נסע לביתו, חפר במחסן ומצא אוצר.

הנמשל: כל אחד ואחד, אם יחפש היטב, ימצא שאוצר גדול נמצא אצלו.

הסטטוס היהודי: 

“השבת שבה קוראים את פרשת בראשית מכונה ‘שבת בראשית’. נהוג להוסיף בה בענייני שמחה ובענייני מצוות יותר משאר השבתות, ודרך ההתנהגות בשבת זו — משפיעה על כל השנה כולה” (הרבי מלובביץ’)

• טורה של סיון רהב מאיר מתפרסם בידיעות אחרונות