שלג דאשתקד, בחירות דאשתקד

 שורות אלה נכתבות מירושלים המושלגת. הכותרת הראשית (“בחירות!”) הוחלפה לכמה ימים בכותרת ראשית אחרת (“שלג!”).

למה השלג לא כזה מרגש הפעם? ממש מאותה סיבה שהבחירות לא כל כך מרגשות הפעם. הרי רק לאחרונה היו כאן בחירות. לא חלף פרק זמן שמאפשר לנו להתבונן לאחור בנוסטלגיה, ולהיזכר איפה היינו וכמה השתנה. אין על מה להתרפק ואין הרבה מה להשוות. נתניהו, לפיד, בנט, דרעי — כולם היו כאן רק לפני רגע וביקשו את האמון שלנו. ורק לפני שנה גם היה כאן שלג. ברוב הבתים המגפיים והמעילים של הילדים עוד לא הוחלפו.

ילדים שזוכים לחוות שלג לראשונה בחייהם נלהבים הרבה יותר מילדים שמקבלים אותו שנה אחר שנה. אזרחים שהולכים לבחירות כל ארבע שנים בתום כהונה פעילים יותר מאזרחים שממשלתם התפרקה אחרי שנה ותשעה חודשים בלבד. ההבדל היחיד הוא שבמקרה של השלג זה לא תלוי בנו. במקרה של הבחירות כן.

 כמה הערות על הבית היהודי והליכוד, מה שבתוכן ומה שביניהן:

• ביום רביעי הקרוב תסתיים החגיגה הדמוקרטית והתוססת בבית היהודי, והרשימה הסופית תיקבע. הציונות הדתית נוהגת לאמץ דפוסים מהציונות החילונית, באיחור של דור. דור המתנחלים שיצא להקים יישובים ביהודה ושומרון, השלים את מה שהרגיש שהחסיר בימי “אנו באנו” ו”חומה ומגדל”.

באיחור קל, אחרי החלוצים ההם, יצאו הדתיים הלאומיים להקים יישובים. אחר כך הגיע צה”ל: אחרי שהקיבוצניקים יפי הבלורית והתואר כבשו את הסיירות ואת קורס טיס, הגיע תור הסרוגים. באיחור של כמה עשרות שנים זה הפך לאידיאל במגזר. הטובים לצה”ל. אחר כך החלה המגמה להשתלב בתקשורת.

עכשיו הגיעה הדמוקרטיה. שיטת הפריימריז כבר נחשבת למשהו עבש ומושחת במפלגות האחרות, אבל במגזר הציוני דתי מדובר כרגע בדבר הכי חם וטרנדי.

• הליכוד והבית היהודי חתמו מעין הסכם אי־לוחמה. בינתיים שתי המפלגות אכן לא תוקפות זו את זו, אבל אולי בעצם הן רוצות להחליף זו את זו. הבית היהודי רוצה להיות יותר חילוני והליכוד רוצה להיות יותר דתי.

לבנט הרי חסרים גלויי ראש בצמרת הרשימה (הוא ממש מתפלל לרשימה לא “דוסית” מדי ביום רביעי הקרוב), ולנתניהו חסרות כיפות. זה בא לידי ביטוי אפילו בניואנסים הקטנים: בכנס גדול של הבית היהודי לפני כמה שבועות המוזיקה ברקע הייתה לועזית, בפריימריז בליכוד בשבוע שעבר – פס הקול היה “שבחי ירושלים”.

בעוד בסרטונים של בנט הכיפה היחידה שמופיעה עד עכשיו היא שלו, נתניהו קרא לקובי אריאלי הדתי להנחות עבורו השבוע את השקת הקמפיין.

חבר מפלגת הליכוד הראה לי לפני כמה ימים את כל המסרונים שקיבל בתקופה האחרונה, לפני שמחק אותם. הנה דוגמה למסרון שהגיע בערב שבת: “וביום השביעי שבת וינפש. שבת שלום לך ולמשפחתך. גילה גמליאל. מספר 108 “. בנט ואנשיו לא שולחים לבוחרים פסוקים. הצחקתם אותם. הם שולחים סרטונים שמתרחשים בשדרות רוטשילד או בפאב תל־אביבי.

• אחד הסרטונים שבנט הפיץ השבוע עורר סערה מגזרית קטנה. אמרנו כבר שיו”ר הבית היהודי מכוון לחילונים, אבל הוא עשוי לאבד חלק מהדתיים בדרך. אי־אפשר כידוע לעבוד על כולם ביחד, כל הזמן. בסרטון החדש שתי נשים חילוניות תל־אביביות עושות ספורט, והעלילה מסתיימת בפאב, עם המשפטים “אפשר להזמין אותך לשתות?” ו”הוא מה־זה חתיך במציאות”.

החתיך, אגב, הוא פליט התוכנית “האח הגדול”. לא צריך להיות הרב קוק כדי לזוז באי־נוחות. האם הבית היהודי, שמרבה כל כך לדבר על ערכים ומורשת, הוא אלטרנטיבה לבית האח הגדול, או שבעצם אין הבדל גדול בין שני הבתים? ואולי לא רק הפלג התורני צריך למחות. גם החילונים מוזמנים. הסרטון מציג אותם באופן די סטריאוטיפי ומעליב.

 יריב לוין, איילת שקד ופוליטיקאים רבים נוספים בימין מדברים על מלחמה בבג”ץ ועל הצורך לשנות אותו. מה יקרה לטיעון הזה שלהם מיום חמישי הקרוב? בתאריך הזה תתמנה לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור.

בעלה, אריה נאור, היה מזכיר הממשלה הקרוב של מנחם בגין. אמא שלו, כלומר חמותה של הנשיאה החדשה, הייתה חברת כנסת של הליכוד בימים שעוד קראו לו “חרות”.

אריה נאור, שאגב מתפלל לעיתים בבית הכנסת הגדול בירושלים, הוא גם אחיינו של דוד רזיאל, מפקד האצ”ל. אבל זה לא רק ייחוס מימי העבר.

לפני שבוע, בכניסה לבנייני האומה בירושלים, בזמן ההצבעה לפריימריז בליכוד, ניגש אליי בחור צעיר בחולצה סגולה. “נעים מאוד, נפתלי נאור”, אמר. בנה של נשיאת העליון הנכנסת התמודד על מקום בליכוד.

בחומר התעמולה שחילק לי נפתלי (שלא נבחר) הוא הבטיח להמשיך את מורשת ז’בוטינסקי ואת דרך מנחם בגין, שמתברר שהיה הסנדק שלו. הסנדק של אחיו התאום, אגב, היה הרב צבי יהודה קוק. כל זה לא מעיד כמובן על הסגנון שתביא עימה נשיאת בית המשפט העליון הנכנסת, אבל יהיה קשה מאוד לח”כים בימין לטעון מעתה שבג”ץ הוא סניף של מרצ.

 ואחרי כל אלה שרוצים להנהיג, יש גם אחד שלא. משה רבנו. בפרשת השבוע, פרשת “שמות”, משה נבחר להוציא את עם ישראל ממצרים אבל מנסה, בענווה, לסרב ולקבל את התפקיד. הכי רחוק מהפריימריז. בסוף הוא מסכים. מה גורם לו להשתכנע? לא האותות והמופתים, אלא התא המשפחתי. משה מנסה להעביר את התפקיד לאהרון אחיו הבכור, אבל אלוקים מבטיח לו כך: אתה המנהיג המתאים, אהרון אחיך יעזור לך והוא לא יקנא בך כלל. “ושמח בליבו”, מספרת התורה על אהרון.

כלומר, אהרון לא סתם יפגין שמחה כלפי חוץ אלא באמת ישמח בתוך ליבו על כך שאחיו משה זכה בתפקיד.

הנקודה הזאת משמעותית במיוחד כשזוכרים, ערב יציאת מצרים, למה בכלל ירד עם ישראל למצרים. הכל הרי התחיל ממלחמת אחים. יוסף ואחיו לא הסתדרו, והמריבה בין השבטים האלה הובילה את המשפחה למשבר גדול. עכשיו, כשמתחיל סוף־סוף התיקון, משה רבנו לא רוצה לקחת על עצמו את התפקיד אם שוב תתחיל פה מלחמת אחים. אפילו אם יש חשש קל לקנאה ולשנאה בתוך המשפחה הגרעינית, הוא מעדיף לוותר.

רגע לפני שיציאת מצרים מתחילה, משה רבנו קובע שאתה לא כזה מנהיג דגול אם אתה לא מצליח קודם כל להיות מספיק רגיש כלפי אחיך. משה רבנו זה אח.

הסטטוס היהודי: 

 “משה רבנו היה בן שמונים כשהחל להנהיג והיה ‘כבד פה וכבד לשון’, כלומר מגמגם. גם גילו וגם הכושר הרטורי שלו צריכים לגרום לנו לחשוב מחדש על מהן התכונות החשובות במנהיג” (“שולחן שבת”) 

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות