•
לפתע נכנס אדם כפוף גב, זקן לבן מעטר את פניו, סל של פעם פעם בידיו, חיוך רחב על פניו, והא מביט בעובדים ואומר להם במנגינה תימנית עסיסית:"תתנו לי מס הכנסה. ולא תתנו להם לעולם מס הכנסה". בתוך דקות, כל שאריות הפיתות והכדורים נארזו בשקית יפה - שהוגשה לידו. נתתי את הביס האחרון, בירכתי, ורצתי אחריו. וכך בצעידה איטית קבועה ומדודה, הוא הלך חנות-חנות, אסף את שיירי הלחם, הפיתות, הבאגטים והלחמניות, כשבכל חנות הוא אומר רק משפט אחד: "תתנו לי מס הכנסה, ולא תתנו להם לעולם מס הכנסה". כעת התחלתי להבין את חלקו הראשון של המשפט הכי מעצבן ביקום. כשנגשתי לשאול אותו על כך, הוא חייך ואמר לי: "אתה רוצה לתת לי שקל למס הכנסה? או שאתה מעדיף שהם ייקחו ממך שני שקלים". נתתי לו את שלושת וחצי השקלים האחרונים שהיו בכיסי, אמרתי לעצמי שאלך ברגל ולא אסע הפעם הביתה באוטובוס. אבל הוא שמר על שתיקה, חייך ואמר תודה.•
One morning, years later, I woke up early to pray at the Western Wall. I had never woken up so early. After the prayer, when I went out to the upper plaza, I saw him standing with the basket. I was shocked. I couldn't believe he was still alive. Hundreds of pigeons were flying around him and he was standing, breaking bread for them and feeding them with all sorts of goodies. Not a single pigeon was afraid of him, and he, smiling, scattered it from side to side until he finished everything that was in the basket, and whispered: "ומשביע לכל חי רצון, שיהיה לכולם פרנסה טובה". המתנתי בצד, מאושר על הסוד שפצחתי. ניגשתי אליו אחרי שסיים והחל לצעוד לעבר היציאה מרחבת הכותל, ואמרתי לו בחיוך של אושר: אז לכאן הולך כל המס הכנסה? הוא הביט אלי, חייך, ובעדינות חצי לוחש חצי אומר, במנגינה מוכרת לי מפעם: "תיתן שקל, שלא ייקחו ממך שניים..." נתתי לו את כל מה שהיה לי בכיס. אוותר על המונית, אמרתי לעצמי, אחזור הביתה ברגל.