החינוך החרדי מתמודד עם הרבה בעיות: אפלייה, סמינרים, צפיפות, חוסר תקציבים, לימודי ליבה, וההתנכלות ל'פח השמן הטהור'.
בימים אלו עולה על כסאו של השר מבית 'יש עתיד', שי פירון, מיניסטר חדש: נפתלי בנט, איש 'הבית היהודי'. בנט, אינו בהכרח דמות חרדית, אבל עם זאת הוא מצליח לעורר הרבה פחות אנטגוניזם מן השר שהשתייך למפלגתו של יאיר לפיד. מה עוד שלצידו ישמש כסגנו מאיר פורוש מיהדות התורה.
האם הגיעו 'ימי השובע' כפי שבחרו חלק מכלי התקשורת החרדיים להכריז? או שיש עדיין מה לתקן בחינוך החרדי?
חרדים 10 פנה לעשרה אנשי חינוך ותקשורת מובילים, וביקש מהם לשרטט את מפת הליקויים - כפי שהם רואים אותם - בחינוך החרדי, לצד הצעות שיפור.
הרב בצלאל כהן: שוויון הזדמנויות בחינוך החרדי
מערכת החינוך החרדית בישראל, שבה ועולה מפעם לפעם לסדר היום הציבורי והתקשורתי. מצד הקהילה החרדית מרבים לציין את מעלותיו של החינוך החרדי, את תלמידי החכמים הגדלים בעולם הישיבות, את הערכים החינוכיים המועברים לדור הצעיר, ואת ההישגים הלימודיים של הבנות החרדיות.
מצד החברה הישראלית הכללית מלינים על היעדר לימודים כלליים בחינוך הבנים החרדים, על שיעורים נמוכים של הגשה לבגרות גם אצל בנות חרדיות, ועל שיעורי הנשירה הגבוהים ממערכת החינוך החרדית.
ברור לכל בר דעת, שלא ניתן יהיה לכפות על הקהילה החרדית לחנך את בניה ובנותיה באופן שהיא אינה חפצה בו, אולם מאידך ברור גם שבתוך הקהילה החרדית עצמה ישנם רבים וטובים המבקשים לתת לבניהם חינוך שונה במידה כזו או אחרת מהמקובל עד כה.
לאור זאת, אין ספק שהדרך הנכונה והיעילה ביותר לטובת כולם, היא ביצירת אפשרויות חינוכיות שונות שיעמדו בפני ההורים החרדים המבקשים מוסד חינוכי מתאים לילדיהם.
לשם כך, אין צורך לפגוע במוסדות החינוך הקיימים, אלא למצוא את הפתרונות הנדרשים עבור מי שמבקש להציע לחניכים החרדים מסגרות חינוכיות חדשות וחדשניות ונתקל בדרכו בקשיים שונים.
מניסיוני בשנים האחרונות בהקמת וניהול ישיבת 'חכמי לב' - ישיבה תיכונית חרדית בירושלים, אני משוכנע כיום שבמודל זה ישנו פוטנציאל גדול להצמיח בוגרים רבים בעלי זהות חרדית מובהקת עם ידע תורני רב, ועם הידע הכללי הנדרש להמשך דרכם בכל תחומי החיים.
אולם הבעיה העיקרית המונעת זאת היא העלות הכלכלית של מודל חינוכי זה, שבמצב הנוכחי היא אפשרית לעשירים בלבד.
השילוב של לימודי קודש ישיבתיים ברמה גבוהה, עם לימודים כלליים עד לזכאות לבגרות, כשנדרשים לשם כך גם להשלים פערים משנים קודמות, מחייב יום לימודים ארוך ואינטנסיבי, המצריך גם הזנה מלאה ובמקרים רבים תנאי פנימייה מלאים. העסקת מורים מקצועיים במגוון רחב של תחומי דעת, עם צורך בחלוקה של כל כיתה לרמות שונות, מייקרת עוד יותר את המודל המדובר.
מודל "הישיבה התיכונית החרדית" הוא היחיד שיאפשר את צמיחתו של דור חדש של חרדים נורמטיביים בעלי יכולת להשתלב בעולם העבודה בגיל צעיר ובתחומי עיסוק איכותיים. כל מודל אחר שיפנה לנערים חרדים נושרים ויסתפק בחינוך מקצועי וטכנולוגי, לא יביא את השינוי הנדרש.
אולם המודל התקציבי הקיים כיום בישראל איננו מאפשר באמת הקמת מוסדות כאלו עבור משפחות חרדיות שאינן משופעות בממון.
מתן שוויון הזדמנויות בחינוך ישיבתי-תיכוני לבנים חרדים ממשפחות בעלות רקע סוציו-אקונומי נמוך היא חובת השעה.
• הרב בצלאל כהן הוא ראש ישיבת חכמי לב
החינוך החרדי מתמודד עם הרבה בעיות: אפלייה, סמינרים, צפיפות, חוסר תקציבים, לימודי ליבה, וההתנכלות ל'פח השמן הטהור'.
בימים אלו עולה על כסאו של השר מבית 'יש עתיד', שי פירון, מיניסטר חדש: נפתלי בנט, איש 'הבית היהודי'. בנט, אינו בהכרח דמות חרדית, אבל עם זאת הוא מצליח לעורר הרבה פחות אנטגוניזם מן השר שהשתייך למפלגתו של יאיר לפיד. מה עוד שלצידו ישמש כסגנו מאיר פורוש מיהדות התורה.
האם הגיעו 'ימי השובע' כפי שבחרו חלק מכלי התקשורת החרדיים להכריז? או שיש עדיין מה לתקן בחינוך החרדי?
חרדים 10 פנה לעשרה אנשי חינוך ותקשורת מובילים, וביקש מהם לשרטט את מפת הליקויים - כפי שהם רואים אותם - בחינוך החרדי, לצד הצעות שיפור.
יוסף גולדרינג: הגדרת הליבה החרדית
נפתלי בנט שלום,
עם כניסתך כשר חדש למשרד החינוך, צפוי להתעורר שוב הוויכוח המוכר על רקע דרישתה של מערכת החינוך הכללית להכנסת 'תכנית הליבה' לבתי הספר החרדים, מול העמדה החרדית, המתנגדת לכך .
בתפיסה החרדית קיימת אמונה פנימית, כי הלימודים המתקיימים, והערכים הנרכשים במוסדות החינוך החרדי הינם מספקים כדי לרכוש יכולת לקיום אורח חיים תקין ברמה החברתית והאישית, לבוגרי המערכת שבאחריותה.
כעוסק בחינוך שנים רבות ובתפקידים שונים, סבורני שהגיע הזמן לערוך בירור מהי ה'ליבה החרדית'.
העובדה היא שאין במערכת החינוך החרדי הסכמה על 'ליבה חרדית'. כפי הנראה גם לא התקיים מעולם דיון בעל אופי שכזה.
המצב הקיים הוא, שכל מגזר ותת-מגזר מכתיב לאנשיו את תכני הלימוד במוסדו. ישנו חוסר בהירות במערכות השונות בדבר התוצר, היעדים הברורים והחזון. במקרים מסוימים אפילו דעתם של גדולי הדור איננה נשמעת במוסדות החינוך, כשבהקשר לכך ניתן להזכיר את שאלת ההספקים הלימודיים בעיון בישיבות הגבוהות או קבלת תלמידות למוסדות חינוך.
לפיכך, עולה הקריאה לבסס ולנסח את תכנית היסוד/הליבה לצעיר החרדי המתחנך במוסדות הקהילה החרדית. לנוכח האתגרים שהתקופה מציבה בפנינו, נדרש לנסח תכנית שתיתן מענה הן ביחס לדרישות הסף השומרות את מקומו של הצעיר בקהילה, והן ביחס לשמירת המשכיותה של הקהילה על ידי חינוך לערכים ולידע מתאים.
בד בבד לצייד את החניך בידע, שלדעת קובעי המדיניות הוא זקוק לו כאזרח וכאדם במציאות העכשווית והאקטואלית.
לדעתי, לא זו בלבד שהמצב הקיים גורם לחוסר בהירות של יעדי החברה, אלא שגם החברה כשלעצמה יוצאת נפסדת: הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.
דרוש אם כן בירור מעמיק ורחב, בשיתוף רבנים, אנשי חינוך ואנשי מקצוע להגדרת לימודי 'הליבה החרדית', שייתן מענה הן ברמה החברתית והן ברמה האישית.
ניתן גם לטעון שבמידה ותוצג 'ליבה חרדית', שתהווה אמירה של הקהילה החרדית בדבר דרישותיה היסודיות מכלל הבוגרים של מוסדותיה, ישקלו הדברים בצורה מקצועית יותר אל מול דרישות המערכת הכללית.
• הרב יוסף גולדרינג הוא מנהל מרכז חינוך תורני על יסודי אהליך, ומפקח בכיר במשרד החינוך.
השמש נטתה לשקוע. בבית משפחת כהן התכונה רבה, לא רק לקראת השבת, אלא לקראת אורחים נוספים אשר יבואו לשבות איתם, את השבת הראשונה בחייהם.
דפיקות קלות נשמעו על הדלת. א-ב-א.
הרב כהן קם ממקומו ופתח את הדלת. בדלת עמדו זוג צעיר, יריב ורעייתו, וחיוך קל על פניהם.
כאן אנחנו אמורים להתארח? שאל.
כן , ענה הרב כהן, וחיוך רחב על פניו. ברוכים הבאים.
הנה, הוא הצביע על חדר מסודר וחינני, זה החדר שלכם, אנחנו כבר מדליקים נרות והולכים לבית הכנסת.
•
התפילה הייתה מרגשת, לכה דודי במקהלה, שיר השירים בשמחה, דרשת הרב, וכל הקהל הלבוש חגיגית,איזה אוירה נפלאה, חשב יריב בלבו.
התפילה הסתיימה, ברכת 'שבת שלום' נשמעה מכל עבר, אנשים צועדים יחדיו, מדברים ומשוחחים בנחת לאחר שבוע שלם של יגיעה ועבודה, סוף-סוף שבת, אומרים איש לרעהו.
גם יריב והרב כהן הולכים לאיטם, והרב שואל ומתעניין ביריב, עיסוקו, משפחתו... והנה תוך כדי הליכה, מבחינים הם בשטר של חמישים שקלים המונח על אם הדרך. יריב נעצר מהילוכו, בטוח שהרב כהן או בנו יקחו אותו. אך לא!
היי, יש פה כסף!
יריב, אומר הרב כהן, כסף זה הרי 'מוקצה'!
- 'מו'-מה? שואל יריב, לא הבנתי מה אמרת.
- 'מוקצה', עונה הרב כהן.
- מה זה 'מוקצה' שואל יריב.
לאחר סעודה נשב בנחת רוח ונסביר את הדברים עונה המארח.
•
לאחר סעודת השבת הדשנה שהכינה הרבנית כהן, לאחר השירים שהנעימו בקולם בני הבית, ישבו כל בני המשפחה יחד עם אורחיהם בסלון הבית, מול צלחת פיצוחים מגוונת, והשיחה הנעימה קלחה בנושא השבת והמוקצה.
בורא עולם נתן לישראל את השבת, מתנה, יום בו בעצם אנחנו נחים ממלאכה ומחליפים כוחות לקראת שבוע נוסף.
יום מנוחה הוא יום לגיטימי בכל העולם, לאפקט חזק ,יציב, וממושך.
המנוחה האמיתית היא לא מה שנראה לנו כבני אדם, 'מנוחה' - לשבת כל היום על שפת הים.
נכון, צריך גם 'לנוח' במובן הקלאסי של המונח, אך יש עוד רבדים עמוקים של מנוחה, שרק בורא העולם ויוצר האדם יודע איך לתת אותם, באיזה מינון ובאיזה תחום.
'מנוחת הנפש' - היא לא פחות חשובה ממנוחת הגוף. המחשבות הטורדות את האדם 'מפריעות לו'.
לא פחות מטירדה של עבודת הגוף, ובמקרים מסוימים אף יותר. ואכן, בעבר הרחוק לפני כ-2500 שנה מנוחת השבת 'זרמה' ואנשים לא היו מתעסקים כלל בענייני חולין.
במשך הזמן התחילו אנשים להתעסק יותר במעשה החולין לא על ידי מלאכה ממש, האסורה, אלא על ידי הזזת כלים של חולין בבית, וגם מחוצה לו, דבר שגרם איסור 'טילטול מרשות היחיד לרשות הרבים' - שזהו איסור של תורה, וגם גרם לחוסר המנוחה.
גם נגיעה בכסף, כמשל, גורמת בעצם לביטול מנוחת השבת האמיתית והמושלמת, משום שכאשר אדם מתעסק עם כסף, נוגע בו, ומתענג על רישרושו, באופן טבעי הוא פשוט 'טרוד' בו, ובאותו הזמן אין הוא 'נח'.
בהלכה נפסק שגם מחשבות הגורמות לאדם צער - אסור להרהר בהם בשבת.
צריך להגיע בשבת, כמה שיותר להרפיה ולמנוחה. התעסקות עם כסף, מפריעה לאדם להגיע להרפיה זו. משראו כך חכמי הדורות התקינו את המושג 'מוקצה', מלשון 'מקצה מקום' - שדבר זה הוא כרגע לא שייך לנו ו'מוקצה' לנו. ההגדרה ההלכתית רחבה ומסועפת, אבל זה העיקרון הבסיסי של הדברים.
לכן, אומר הרב כהן, כאשר ראינו את הכסף, אמרתי לך שהדבר 'מוקצה' הוא, כדי שלא תופר מנוחתך ומנוחתינו, כמו שראו חכמי הדורות.
הי.. לא נגעתם בפיצוחים, הם לא מוקצה...
•
למחרת בבוקר, לא מצא יריב את הכסף, אבל מצא הוא טעם של שבת, טעם של מנוחה...
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה-
מסורת החינוך מדור לדור שמורה.
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה-
לכל אחד הדרך והשיטה הראויה.
האחד חכם,
על תלמודו שוקד, לעצמו בונה את המתחם.
גידולו קל, מול היצר – בעוז נלחם.
אחיו רשע,
ייצרו מושלו, מוליכו בדרך הקשה.
חייו כשדה קוצים, חולשת הטומאה על הקדושה.
רעהו תם,
בליבו אין זדון, אינו מערר על הנחתם.
לא חקר ודרש, אפילו לא טעם.
והרביעי אינו יודע לשאול,
מהי התכלית, היכן גן העדן ומהו השאול.
מן הדעת ומן התבונה - הוא נישול.
ואת האם, ואתה האב –
את המחנכת, ואתה הרב.
מולכם עומד הילד, בלי סימון ותו
המצח חלק, אין רציעה באוזן ואין מלקות בגב.
רק הוא ואתם, והקל העומד ממעל – נורא ונשגב.
ארבעה בנים, שלושה שותפים, שני הורים ונשמה אחת
אולי הילד חכם ואולי רשע מושחת,
אולי הוא תם ואולי מקושיות ושאלות הוא חת.
אך טוהר הנפש והנשמה לעולם אינו נפחת.
כולם ראויים לחינוך - הרשע כחכם,
כולם לאהבה צמאים - זו הנפש שבתוכם.
אתה כעת עומד ממעל, אתה המורם,
אך אנא אל תשכח, גם אתה היית ילד-
אחד מארבעה לבד, מול כולם.
ובהגיע עת חינוך, ובהגיע עת מלקות.
ברגע האמת - כשאת הנפש מוכרחים לנקות.
כשהיד כבר מורמת, כשהנזיפה על הלשון עומדת
כשהילד את הראש מרכין ואת חומרת המעשה הוא מבין.
רק לרגע תעצור, ודבר אחד תזכור-
כנגד ארבעה בנים זו דרך, ולא תוצאה
למכה לא תהיה ערך - כשהיא מכוונת לבן ולא למוצאה.
חינוך אינו עונש, הוא אהבה.
גם אתה היית ילד - אחד מארבעה.
התעללות או דרך יצירתית לחינוך הילד?
לראסל פרדריק, ספר מג'ורג'יה שבארצות הברית, נמאס לקבל תלונות ממוריו של בנו - והוא החליט להעניש אותו בדרך לא שגרתית.
פרדריק לקח את בנו למספרה שבבעלותו וסיפר אותו בצורה מגוחכת: "איימתי על בני שאם ימשיך להתפרע, גם אני אמשיך להתפרע עם התספורות שאני עושה לו", צוטט האב בכלי התקשורת.
התספורת של הילד מזכירה אדם זקן הסובל מקרחת, ולא מחמיאה, בלשון המעטה לילד צעיר.
האב הוסיף: "בימינו אתה לא יכול להכות את ילדיך כדי לחנך אותם, מחשש שהמשטרה ורשויות החוק יתערבו. אני לא מכה את ילדיי, ולכן הייתי חייב למצוא דרך יצירתית כדי לחנך אותם. זו הדרך שבחרתי".
והאם סדרת החינוך הועילה?
פרדריק מדגיש שבהחלט כך: "הציונים של הבן שלי השתפרו משמעותית מאז שהענשתי אותו ככה, הוא פשוט לא רוצה שאספר אותו בצורה הזו שוב".
סיפורו של הילד המסכן התפרסם במהירות, ופרדריק מספר כי מאז הוא מקבל פניות מהורים רבים שמבקשים ממנו לספר את ילדם בדרך דומה, כדי לשפר את התנהגותם.
לאחר שהוחלט על הליך גירושין, התביעה הנפוצה ביותר - כאשר מעורבים קטינים מתחת לגיל 18 - הינה תביעה למזונות קטינים. אציין כי בתביעה זו ניתן לכלול גם דרישה למזונות אישה, אולם מאמר זה יעסוק רק בנושא הקטינים ( מאמר העוסק בנושא מזונות האישה פורסם על ידי כאן בעבר).
מבחינת הערכאה אליה תוגש התביעה, לאם הקטינים הזכות לבחור, האם היא רוצה להגיש התביעה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני.
גם במידה והבעל "הקדים" אותה, והגיש תביעת גירושין לבית הדין, בה כלל את נושא מזונות הילדים- האישה רשאית להגיש תביעה למזונות הקטינים בבית המשפט- ולבית המשפט תהא הסמכות בנושא זה.
כאשר שופט, או דיין בבית הדין הרבני ניגש לפסוק מזונות, נבדקים על ידו שלושה קריטריונים עיקריים:
1. השתכרות האב, נכסיו, ופוטנציאל השתכרותו – כלומר, כמה הוא מרוויח כעת וכמה הוא צפוי להרוויח בעתיד – גם אם כעת הוא אינו עובד, או עובד באופן חלקי, או גם אם הבעל אינו עובד מאחר ובני הזוג סכמו על כך ביניהם בעבר. במסגרת בדיקה זו, בודקים גם אילו נכסים יש לאב (אותם לכאורה הוא יכול למכור כדי לשלם מזונות).
2. השתכרות האם, נכסיה, ופוטנציאל השתכרותה – גם אם אינה עובדת כעת, או עובדת במשרה חלקית.
3. צרכי הילדים בפועל - כמה באמת הוציאו ההורים על ילדיהם במהלך נישואי הצדדים, מה הייתה רמת החיים, והאם קיימות הוצאות מיוחדות.
על פי הדין האישי החל על יהודים ( הן התביעות בביהמ"ש לעניני משפחה והן בביה"ד הרבני), על האב לממן צרכי ילדיו ההכרחיים, במיוחד כאשר מדובר בילדים קטנים יחסית (מתחת לגיל 6), גם אם אינו עובד או אם משכורתו אינה גבוהה. אולם, על האם להשתתף בצרכים שהינם מעבר להכרחיים, בהתאם להשתכרותה ולגיל הילדים (מעל לגיל שש).
מה נכלל בדמי המזונות?
חישוב המזונות מחולק לכמה רכיבים.
א. רכיב "מזונות בסיס" - הוצאות הכרחיות ובסיסיות של הילד (בעיקר כלכלה וביגוד). ביהמ"ש בדרך כלל פוסק עבור רכיב זה כ- 1350 ₪ לכל ילד. אציין כי לעיתים, כאשר ישנם מספר ילדים, לא בהכרח יפסק סך של 1350 כפול מספר הילדים, שכן חלק מההוצאות חופפות, מה גם שיש לבדוק את רמת החיים.
ב. השתתפות בהוצאות מדור - שכירות או משכנתא, ואחזקת מדור- ארנונה, חשמל, מים, טלפון, ועד בית. גובה החיוב הוא בהתאם למספר הקטינים, ומקסימום 50%.
ג. הוצאות חינוך - על כל אחד מההורים לשאת במחצית הוצאות חינוך (גן/בי"ס/צהרון), אולם יתכן וביהמ"ש/ביה"ד יתחום את הסך בגין רכיב זה, לסך המקובל במקום המגורים. במקרים מסוימים, יחויבו הצדדים לשלם מחצית מהוצאות חוגים, קייטנות, שיעורי עזר כאשר הוכח כי אכן יש צורך בכך.
ד. הוצאות רפואיות חריגות - הצדדים בדרך כלל אמורים לכסות באופן שווה הוצאה זו.
כל האמור במאמר זה לא בא במקום ייעוץ משפטי פרטני ולא מהווה לו תחליף ויש לבחון כל נסיבות מקרה לגופו. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד.
בשנת התשל״א הזמין הרב יהודה עמיטל ז״ל את הרב אהרון ליכטנשטיין, שייבדל לחיים ארוכים, לעלות לארץ ישראל ולעמוד בראשות ישיבת הר עציון שבאלון שבות.
מה שמפתיע בהזמנה הזו, לכאורה, הוא שבאותה עת הרב עמיטל היה ראש הישיבה בעצמו במוסד שהוא הקים. אלא שגדלותו של הרב עמיטל נעוצה היתה דווקא בצניעותו ובעובדה שהוא ראה את טובתה של הישיבה, לפני טובתו שלו.
באופן לא מפתיע הרב ליכטנשטיין סירב להצעה, ונתן הצעה נגדית שהוא יסכים לענות לקריאה בתנאי ששניהם יעמדו בראשות הישיבה. וכך היה. במשך ארבעים שנה, הפגינו השנים שותפות מופלאה, כאשר כל צד מביא את יכולותיו ונקודת מבטו לבניית ישיבה לתפארת.
גדלתי בעיר ניוקאסל, בצפון מזרח אנגליה. זכיתי לחיות קרוב מאד לעיר קטנה בשם גייטסהד, המפורסמת היטב בעולם היהודי בעקבות הישיבה המפוארת השוכנת בה.
למי שלא זוכר, באותם שנים (לפני בערך 35 שנה), נוצר סכסוך בישיבה. מבלי להיכנס למהותו של העניין אוכל לציין כי מה בזכרוני נותר חרות דרכו של המשגיח האגדי, רבי מתתיהו סלומון, שהחזיק את הישיבה וליווה אותה עד לפתרון המחלוקת.
בהוראת הרב שך דחה הרב סלומון את מעברו לארה״ב במשך כמה שנים (היום הוא המשגיח בלייקווד), מאחר שסבר כי המצב הרגיש בישיבה דורש את טיפולו המיוחד.
המסקנה העצובה
אין צורך לומר כי השאיפה של כולנו היא שמנהיגנו היו מצליחים להתנהל עם מקסימום ענווה ומינימום סכסוך. מתחים סביב מעבר הדורות במוסדות ובחצרות אינם תופעה חדשה (ראו סלובודקה ווולוז'ין), אולם נראה שהכלים לפתרון הסכסוך אינם עומדים באתגר.
רק השבוע ראינו לאן סכסוכי ירושה יכולים להביא: הרס ואובדן שליטה עד כדי אלימות. המראות הקשים בתוך היכל בית המדרש של פונוביז׳ מעלים אצל כל אחד, שהתורה יקרה לו, הרבה שאלות, ובעיקר מסקנה עצובה אחת: יש אלימות בחברה הישראלית, והיא איננה פוסחת על החברה החרדית.
מאז מלחמת העולם השנייה התפתחו מספר דורות ודוקטורינות של הנהגה תורנית, ועם זאת רוב השנים מי שהנהיג ביד רמה היה הרב שך זצ״ל.
מה היה מיוחד בראש ישיבת פוניבז'? גדולתו היתה, שבתקופתו, שהתאפיינה בפריחה עצומה של לימוד התורה, היתה גם התקופה שבה הצליח מנהיג אחד לרכז את כל כוחות עולם החרדי לכוח מרכזי אחד.
ליטאים (כמובן), חסידים והציבור החרדי הספרדי סרו למרותו, וכתוצאה מכך הרב שך הצליח למנף את הציבור החרדי להישגים לא מבוטלים. נדמה שאפשר למפות את השינויים במקביל לזמן הסתלקותו ולשנים לאחר מכן.
השרביט עבר אמנם מהרב שך לרב אלישיב זצ״ל וממנו למרן הרב שטיינמן שייבדל לחיים ארוכים, שלשה גדולים המשתייכים לאותו דור, אולם ככל שאנחנו מתרחקים מההנהגה של הרב שך אנו רואים תחילה של שבר במושג של הנהגת היחד שהוא הצליח להנחיל. עצם המאבק בין הרב שמואל אוירבך לרב שטיינמן מעיד על שבר זה.
בניית דמותו של הרב
אולי אנו עומדים בפני מהלך טבעי של חזרה לתקופה של הנהגה יותר מבוזרת, אבל קשה לאמוד את הנזק החינוכי העמוק שנוצר מעשרים שנות מאבק המנוהל בתוך הישיבה שמעת לעת (ובתדירות גוברת) גולשת לפסים אלימים. אין זו דרכה של תורה ולא של היהדות.
אנחנו בונים את דמות הרב בכלל וראש השיבה בפרט כדמות מופת, המקרינה לנו בארחות חייה דרך הנהגה וארחות חיים. זה נכון בעולם הדתי בכלל, ובעולם החרדי בפרט, המקדש את המונח 'דעת תורה', כאמצעי המקנה לרב את יכולת ההנהגה.
במהלך 20 השנים האחרונות עברו למעלה מ- 10,000 בחורים בישיבת פונוביז׳, זאת מבלי שספרנו בני משפחה וקרובים של הלומדים, ובוגרי ישיבות הלווין. האם אנו יכולים בכלל לשער מה הנזק החינוכי של תהליך ארוך של סכסוך בין הרבנים? מה הבחורים אמורים להבין מסיטואציה כזו?
קל מאד לחפש אשמים אצל בחורי הישיבה שמבצעים את האלימות, אבל מי שחייב לעשות חשבון נפש, אלה מנהיגי הישיבה על פלגיהם השונים.
הציבור החרדי חייב לזכור: ישיבת פוניבז׳ אינה ישיבה משנית. היא אחת מישיבות הדגל של עולם החרדי ובכלל. הגיע זמן שמשהו ייקח אחריות, לשים קץ למלחמה, להפריד לשתי ישיבות, או כל פתרון אחר שלא מנציח את ביזיון התורה כדרך חיים.
בתחילת השבוע נחשפתי לדיון שהתפתח ברשתות החברתיות אודות כתבות שפורסמו בכלי תקשורת שונים על אחד ש'פרש' עם משפחתו.
בראיונות הוא מספר על ההתמודדות עם המסגרת הקהילתית שהובילה לשאלות באמונה, ועל הדאגה להשכלת ילדיו שגרמה לו לעזוב את הדת, ולצאת לדרך חדשה.
הדיון היה סוער, עלו בו שאלות של השקפה, גבולות ואופי החינוך של הקהילות השונות.
במסגרת העיסוק שלי עם נוער נושר יוצא לי לשוחח עם עשרות נערים ולשמוע מהם על ההתמודדות (או יותר נכון חוסר ההתמודדות) מול שאלות אמוניות, ומול מסגרות קהילתיות שגורמות להם לבעוט בהכל ולצאת החוצה, תוך שהם משקיטים את מצפונם בתיאוריות של כפירה בבורא עולם ובתורתו.
זה לא סוד: אחוזי הנשירה בקרב בני הנוער נמצאים במגמת עליה מתמדת; מסגרות מיוחדות נפתחות בקצב מסחרר ופרויקטים מניעתיים וטיפוליים צצים כפטריות אחר הגשם.
אבל למרות הכל, הציבור החרדי עדיין לא עבר שינוי תודעתי חשוב, שיכול למנוע מקרים רבים של נשירה ושל יציאה בשאלה.
ניתן ללמוד על זה גם מפרשת השבוע:
"ואלה שמות בני ישראל... ראובן שמעון ולוי וכו'". הפרשנים שואלים מה התורה באה לחדש לנו באזכור שמות השבטים? הרי בפרשיות הקודמות הזכרנו כבר את כל מעללי האחים ורק בפרשה הקודמת מנינו את שמותיהם כשיעקב ברכם לפני מותו - ומה התועלת למנות שוב את שמותם?
מתרצים המפרשים, שבני ישראל עמדו לפני תקופה קשה של שעבוד, שלאחריה תגיע הגאולה - על ידה יהפכו לעם הנבחר. התורה באה ללמדנו שלמרות שהם יתאחדו בעתיד לקראת קבלת התורה, עדיין לכל שבט ושבט יש את הייחודיות שלו.
כל שבט נתברך על ידי יעקב בברכה שמאפיינת רק אותו, כי לכל אחד יש את הכישורים ואת הטבעים שלו. וזו הייתה תבונתו של יעקב: ללכד את כולם סביב 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', ועדיין לתת לכל אחד את הלגיטימציה לעבוד את האלוקים בדרך שלו, שמתאימה לאופיו ולתכונותיו.
זה היסוד של יעקב אבינו לעם ישראל, יש אמת אחת, בורא אחד, אולם כל אחד רשאי להתחבר אליו בדרך שמתאימה לו.
חנוך לנער על פי דרכו
אם אנחנו, בניו, נזכור תמיד את היסוד הזה, אנחנו נבין שיש שבטים שעובדים את ה' בדרך של לימוד תורה, ויש שבטים שעובדים אותו בדרך של תפילה ועבודת המידות; יש שבטים שנוהגים בו ביראה ויש שבטים שנוהגים באהבה. לכל אחד יש את הדרך שלו, ואף דרך לא סותרת את חברתה, כל עוד המטרה היא משותפת: עבודת ה'.
אם אנחנו, במגזר החרדי, נכניס לתודעתנו שיש לכל קהילה את הדרך שמתאימה לה, ולכל רב את הדרך שהוא מנחיל, אז נתחיל לגלות הבנה וסובלנות גם לאחינו השונים מאיתנו במראה ובלבוש.
הליטאים יבינו שיש גם דרך לעבוד את ה' על פי החסידות, והחסידים יבינו שיש גם דרך אחרת.
אם נחנך לסובלנות ולא נשלול את כל מי שלא מתחנך בדרך שלנו, ילדנו יבינו שיש עוד דרכים בעבודת ה'. זה לא 'או הכל או כלום'. המסגרת הקהילתית איננה חלק מעיקרי האמונה.
אם נחנך את ילדנו בדרך הזו, אז גם אם הם ימצאו קושי או פגם בהתנהלות המסגרת זה לא יסתור להם את עיקרי האמונה.
ואז גם אם נער יבוא לבעוט במסגרת הקהילתית, הוא לא יבעט בתורה; וגם אם הוא יכפור באדמו"ר הוא לא יכפור בבורא.
נדאג לחנך את ילדנו בדרך שבה אנו גדלנו, בדרך שבה מתחנכת קהילתנו, אבל אם לא נצליח צריך לזכור תמיד ש'איכא דרכא אחרינא'.
לכל שבט יש את הדרך שלו, לכל קהילה יש את הייחודיות שלה. ואם קשה בדרך מסוימת, תמיד ניתן לנסות דרך אחרת. כי כמו שכל הנהרות מובילים אל הים, כך כל השבטים מובילים אל אותו אלוקים.
וכמו שאמר רבי נתן מברסלב: "דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה".
חילופי מילים קשות בין ראש הממשלה נתניהו לשר התשתיות סילבן שלום: במהלך ישיבת הממשלה התדיינו השרים על נושא החינוך המקצועי, ועלתה ההצעה להקים מחדש את בתי הספר המקצועיים בישראל.
השר שלום, שהתנגד למהלך, צעק לעבר ראש הממשלה: "שלח את הבן שלך להיות פחח, לא את הילדים שלנו".
ההצעה להקים מחדש את בתי הספר עלתה על רקע הנתונים שהציג יושב ראש הוועדה לתכנון ולתקצוב ההשכלה הגבוהה, פרופסור מנואל טכטנברג, על שיעור ההרשמה לאוניברסיטאות.
השר שלום אמר: "במקום להילחם על ה-50% שלא זכאים לבגרות, רוצים לגזור על הילדים לא להיות משכילים".
בשלב זה התערב ראש הממשלה ואמר לשלום: "אתה חי בעולם של אתמול, יש פחחים ורתכים שמרוויחים הרבה כסף".
אלא ששלום לא נותר חייב והשיב בעוקצנות לנתניהו: "אתה לא למדת כאן, אתה לא מכיר את זה שיש ילדים בני 12 ששולחים אותם ללמוד מסגרות ורתכות, וגוזרים עליהם לא להיות משכילים". נתניהו, למד כנער בארצות הברית, שם עבר אביו במחקר היסטורי.
אל השר שלום הצטרפו השרים להגנת הסביבה והרווחה פרץ וכהן, והביעו התנגדות להקמה מחדש של בתי הספר המקצועיים, שכן הם "יעמיקו את הפערים החברתיים בישראל, וימנעו מרבים השכלה גבוהה".
אחד השרים שנכח בישיבה אמר לאתר וואלה: "היו שם שני ויכוחים שהתנהלו במקביל: מצד אחד ויכוח ענייני על סוגיית בתי הספר המקצועיים, ומצד שני ויכוח אישי ופוליטי מאוד בין סילבן לביבי, שנראה כאילו נועד מראש לייצר כותרות".
גם אתם הרגשתם את הפחד הלופת הזה, את התחינה האילמת של "הלואי שלא ייכנסו, הלואי שימשיכו לפעול רק מהאוויר"? גם אתם הרגשתם את הפרפור הזה שנובע מהידיעה שפעולה קרקעית משמעותה הכמעט ודאית היא חיי אדם, חיי החיילים?
אם התשובה לשאלה הזו היא משום מה "לא", גשו למראה הקרובה ושאלו את עצמכם מה לא בסדר בכם.
כי אלה אחים שלכם, שלנו, שנלחמים שם בשביל שילדי שדרות יוכלו לגלות מציאות שבה לא יורים עליהם בקביעות; שילדי אשדוד לא יחשבו שאזעקה אינה תרגיל ספורטיבי שבו מתחרים מי מגיע הכי מהר לאיזור מוגן; שבעוטף עזה לא יפחדו מפיגועי חדירה.
בוקר וערב, זו צריכה להיות הדאגה שלנו עכשיו, לאחים שלנו שנלחמים שם.
הגם שרשויות המדינה עדיין מסרבות להכיר בתחשיב אותו קבע משה רבינו בפרשת השבוע האחרונה, של "אלף למטה – אלף למטה" (ראו מדרש רבה בנידון) - חייל מתפלל בעורף על כל חייל בחזית, איננו צריכים להמתין להכרה שלהם.
כל אחד מאיתנו צריך לדעת שהוא חייל שתפקידו להתחזק, להתפלל, ללמוד תורה לזכותו של החייל.
גם אתן, אחיותי הנשים, שאינן "יוצאות צבא", גייסו את לב האם שלכן והתפללו על החיילים. בימים אלה של בין המיצרים, כשאנו אבלים על חורבן הבית שנחרב בשל שנאת חינם, מן הראוי שנזכור עד כמה הערבות ההדדית שלנו נחוצה בימים אלו, ועד כמה יש לגייס את האהבה הזו – שאיננה חינם כלל וכלל – לנמצאים בחזית למעננו.
בכלל, בימים כתיקונם, נראה שהנושא הזה של ערבות הדדית צריך חיזוק מסוים אצלנו. אנחנו טובים מאד בדאגה לאחר. אין שכונה שאין בה שורה של ארגונים שכונתיים, עירוניים וכלל ארציים, שדואגים לחלשים. הציבור שלנו לימד את כלל הציבור הישראלי מהי דאגה שנובעת מרצון כנה לעשות חסד עם האחר.
אבל דווקא אני, שכל ימי גדלתי בין העוסקים בצורכי ציבור באמונה, נתקלת מדי פעם בזוועות מקומיות, כמו מורסות על הפנים שיש להפיס ולנקז בכדי לעשות את החברה שלנו לטובה יותר.
אשה גרושה: החוליה החלשה
הפעם, הנושא שהתגלגל לפתחי הוא אשה גרושה שעברה רבות בחיים [ואין כאן מקום להאריך], ומגלה עצמה נאלצת להתחנן לחסדי העסקנים השכונתיים אחרי התנכלות השכנים אליה. בעל הדירה בה היא מתגוררת מבקש לפנותה מהדירה לאחר שהוא מוטרד על ידי מספר שכנים, אשר על אף שמדובר בשכונה חרדית ללא "וועדת קבלה", לא נאה להם כי אשה גרושה מתגוררת בשכונתם, ועוד יותר – אשה גרושה אשר מתמודדת עם בעיות חינוכיות לא פשוטות אצל בתה.
לכאורה עזיבת הדירה היא הפתרון המתבקש, אלא שהיא מתקשה למצוא דירה שתתאים לצרכיה, בשל העובדה שהיא מגדלת בת נכה הזקוקה לכניסה מותאמת לדירה. במקום שיוגש לה מירב הסיוע על ידי העסקן השכונתי ורב השכונה שמכירים אותה, היא מגלה שלבעל הדירה הוצעו 3,000 ש"ח על מנת שהיא תעזוב מחד, ושמתווך זריז המתגורר בשכנות כבר מנסה לעשות קופה על מצוקתה, תוך שהוא עצמו מבהיר לה בלי להתבלבל ש"אני בין המתנגדים לזה שתתגוררי כאן כי ראיתי את בתך במצבים לא נאותים".
הטענה האחרונה עדיין בבירור, אך הצביעות הזו של דאגה לכיסו על חשבון מצוקתה של אשה גרושה שאין לה מגן, מבחילה. לא פחות מטרידה העובדה שהעסקן והרב, במקום להלחם במאיימים, נוטים "להבין" את בעל הדירה, ולא ללחוץ עליו לחשוף לכל הפחות את שמות המטרידים כדי שניתן יהיה, לכל הפחות, לתבוע אותם לדין תורה על ההוצאות הנובעות ממעבר דירה ועוגמת הנפש הכרוכה.
העובדה הזו מטרידה אף יותר כאשר מתברר כי בשיתוף פעולה עם הגורמים המקומיים, הבת מחוללת הצרות הורחקה מהבית לפנימיה, כדי שלשכנים יהיה "נעים יותר בעיניים". אלא שגם כעת אחרי שאמה עשתה כל שביכולתה – היא עדיין מוטרדת ולא זוכה לסיוע שמגיע לה.
האשה הזו, שאומנם זוכה לסיוע מצדם של עסקנים אחרים מחוץ לשכונה, שאכן ראויים לשם "עוסקים בצרכי ציבור באמונה", אשר מנסים להלחם למענה בכדי שתוכל להשאר בדירתה, היא רק סימפטום. נשים חלשות, שעברו סבל לא פשוט בחיים עד שנחלצו מנישואין הרסניים, מוצאות עצמן במלחמה חדשה מול הסביבה המסרבת לקבל במקרה הטוב או מתנכלת במקרה הפחות טוב. המקרה המתואר כאן בהחלט איננו יחיד, או כמו שאמרה לי אותה אשה "אני מרגישה שאני שוב מתמודדת עם גברים אלימים", משפט ששבר את לבי.
ימי בין המיצרים, ואשה אחת ששופכת דמעות כמים בשל המתרחש עימה הוא לימוד חובה גרוע על עם ישראל, דווקא בימים הללו שבהם אנחנו זקוקים לכל פיסת זכות, בשביל כל אחד מאיתנו ובשביל החיילים הנלחמים למעננו.
פתחו עיניים ולב, הסתכלו סביב, שאלו את עצמכם עד כמה אתם חשים ערבות הדדית או שמא הערבות אצלכם היא רק לדאוג לרוחניות של האחר ולגשמיות של עצמכם. בכל שכונה וכמעט בכל בניין יש מישהו שזקוק לעזרה, אנא, אל תהיו בצד הרומס, היו בצד המאמץ אל לב.
אין זה סוד שהתחיל החופש, אבל בעת הזו לאיפה אפשר לצאת לנופש?
לא היתה לי ברירה אלא להפליג בדמיוני אל סין הרחוקה. נחתתי שם ושמתי פעמי לטיול בעיר הגדולה שאנגחאי, כתייר נכנסתי לכמה חנויות וניסיתי לבקש עזרה בעברית, בתחילה הם אמרו לי משהו כמו "שאו צ'ונקוו אה" שאדבר בסינית, מיעוט הציע לי לשוחח באנגלית. משהמשכתי בעברית הם סובבו את האצבע על הרקה, נעלבתי והלכתי.
כשזה חזר על עצמו, פשוט עזבתי.
נסעתי לקצה עולם אחר, ארגנטינה, לדרום הרחוק בצד השני. אל תשאלו מה חיפשתי שם, רק חשבתי שאולי בספרדית מתגלגלת יקבלו את פני יפה יותר. גם שם הסתובבתי וביקשתי את משאלותי בעברית, וגם שם סובבו את האצבע על הרקה. ונעלבתי.
נחתתי למציאות של מזרח התיכון, ומול המראה סובבתי גם אני את האצבע, הי גם כאן אני הטיפש, הרי השפה המקומית היא ערבית.
* * *
בינתיים נראה שהישראלים נהנים מקרקס הרקטות של החמאס, וכל המרבה לצלם יירוטים הרי זה משובח.
אבל, לאן כל זה מוביל אותנו? חיילים עומדים שמחים ומוכנים להיכנס לגוב האריות, על שום מה? כי יאכלו אתכם שם בלי מלח?
לאן פנינו מועדות? בלי לדבר בשפת המקום?
לא. אין צל של ספק שגם אם נדבר בערבית - לא נוכל לדבר עם אנשי הטרור.
אבל הפיתרון האמיתי לסכסוך היהודי-פלסטיני טמון בחינוך. חינוך. ועוד פעם - חינוך.
ילד ששטפו את מוחו לשנוא יהודים, זקוק לשטיפת ניקיון לחינוך לאנושיות, לאהבה ואור.
אם נדע ערבית, נוכל לשוחח עם אוייבנו ברשת, להראות להם כמה הרס וחורבן טמון בדת שלהם.
נוכל לדון, לשכנע, להשפיע. לא על כולם. אבל כן על חלקם.
* * *
אם מישהו סבור שכ-ל הערבים שונאים את היהודים, הרי אינו אלא טועה, בפייסבוק אפשר למצוא את "הקול האמיתי" שמייצג ערבים שונאי טרור שמתגייסים לצה"ל וכו'.
וביוטיוב אפשר למצוא גם ערבים כדוגמה הזו:
[youtube url="https://www.youtube.com/watch?v=AGjeNo6Wwzc" width="400" height="360" responsive="yes" autoplay="no"]
ואילו בצד היהודי - מה היינו עושים בלי דוברי הערבית כדוגמת ד"ר מרדכי קידר שמכה מנה אחת אפים בתוכניות אל-ג'זירה:
[youtube url="https://www.youtube.com/watch?v=DFfKP_upjKs" width="400" height="360" responsive="yes" autoplay="no"]
התעלמות מהמציאות והשפה המקומית, כמוה כטיול בחו"ל ודיבור בעברית. כלומר מג'נוניות.
רק על ידי דיבור בערבית נוכל לקיים את חזון הנביא, שבו העמים פונים אל עם ה' ללמוד את התורה - וכתוצאה מכך הם כותתים את חרבם ואת כלי מלחמתם.
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים,
נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת
וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל הַגּוֹיִם וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ:
"לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' - אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב,
וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו".
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם.
וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים
וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת
לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.
אל תואפיקונא עלא זליקא? (אתם מסכימים?)
עיריית ירושלים מקימה מינהלת חדשה, שתפעל לצמצום המחסור בכיתות לימוד בחינוך החרדי ובמזרח העיר.
לפי הנתונים שמפרסמת העירייה, בירושלים קיימים פערים משמעותיים בכיתות לימוד במגזר החרדי ובמזרח העיר - פערים העומדים כיום על כ-2,000 כיתות לימוד.
לאור זאת החליט ראש העיר על הקמת מינהלת חדשה, שתוביל את התהליך לצמצום פערי כיתות לימוד במגזרים החרדי, הערבי והכללי בעיר. המינהלת תופעל באמצעות החברה העירונית מוריה.
המינהלת החדשה תהיה אחראית על איתור מואץ של קרקעות מתאימות, הכנת ואישור פרוגראמות, תכנון וביצוע מבנים, והגדלה משמעותית של היקפי הביצוע ביחס להיקפים הנוכחיים.
משימותיה יכללו: רענון וביצוע מחדש על פי הצורך של תכניות אב למערכת החינוך במגזרים השונים, בניית לוח זמנים לתכנון והקמה של מוסדות החינוך בעיר, עריכת תוכנית למימוש מיידי וניצול של השטחים הקיימים, מימוש תהליכי חיפוש ואיתור יצירתי של קרקעות זמינות לנושא, בניית פתרונות יצירתיים שיאפשרו שיתוף הסקטור הפרטי במאמץ, תכנון מודרני של המוסדות תוך מקסום הידע והניסיון הקיים בתחום, מציאת פתרונות חלופיים ובניית תהליכי עבודה אפקטיביים, ישירים ויציבים מול הגופים המממנים: משרד החינוך, משרד האוצר, אגפי העירייה השונים ועוד.
ראש העיר ניר ברקת אמר: "צמצום הפערים בכיתות הלימוד בכלל המגזרים בירושלים הוא משימה עירונית מרכזית ואנו פועלים כל העת לצמצום הפערים הקיימים. הקמת המינהלת החדשה באמצעות חברת מוריה תאפשר ריכוז כל העבודה תחת גוף אחד, תייעל את התהליכים ותביא לתוצאה שכלולנו מעוניינים בה, יותר כיתות לימוד מודרניות ותקניות לילדי ירושלים".
דורון נויוירט, מנכ"ל מוריה אמר: "מוריה כחברת הביצוע של עיריית ירושלים המקדמת בעיקר פרוייקטי תשתית ובתחבורה בעיר, רואה בפרויקט זה אתגר חדש והזדמנות גדולה להיכנס גם לבתי הספר ולהביא גם לתחום את היתרונות, הידע, הניסיון וההצלחה של הפרויקטים הרבים של החברה. פרויקט זה מתווסף לתחומים הנוספים שאליהם אנו נכנסים לאחרונה כדוגמת התחדשות עירונית".
המינהלת תפעיל משרדי ניהול פרויקטים בחלוקה המגזרית הקיימת כיום במינהלת חינוך ירושלים (מנח"י), לפי החלוקה לחינוך חרדי, מזרח העיר וכללי.
בימים הקרובים תובא הקמת המינהלת החדשה לאישור דירקטוריון חברת מוריה.
ביום חמישי, ערב ראש חודש סיון, הגיע האדמו"ר מלעלוב עם חסידיו לציון דוד המלך ע"ה, לאמירת תפילת השל"ה.
לאחר מכן נשא האדמו"ר את המשא המרכזי בכנס 'שמע בני' עבור אברכי חסידות - שיחת הכנה לחג מתן-תורה.
באירוע נשאו דברים גם הרב דוד לוי מארגון פלא יועץ, והרב שמחה קרקובסקי.
לאחר מכן הגיע האדמו"ר לתפילת ערבית בכותל המערבי.
במהלך שיחות שאני מקיים עם צעירים, אני שומע לא פעם טענות והאשמות רבות: טענות על המערכת החינוכית שלא השקיעה בהם מספיק, על החברים שפגעו בהם, ועל מורים שלא אהבו אותם.
לפעמים אלו רק טענות של בריחה, אבל ברוב הפעמים מתברר שיש בטענות הללו הרבה מן האמת, והדחיה החברתית, כמו גם הפגיעה מהמחנך, גורמות לנער להרגיש ש'כולם נגדו' ואין לו מה לחפש כאן יותר. מקרה כזה תואר כאן בשבוע שעבר.
השבוע קיבלתי בשורה מצערת על פטירתה של 'הגננת רחל'. הגננת רחל הייתה הגננת המיתולוגית שלי ושל אחיי. אין לי הרבה זיכרונות מהגן, אבל דבר אחד לא אשכח לעולם: את כמות האהבה שהיא הייתה מרעיפה על הילדים. אהבה שלא נגמרה עם סיום שנת הלימודים, אלא אהבה שהמשיכה לאורך שנים, תוך שהיא עוקבת בדאגה אחר ההתפתחות וההשתלבות של כל 'ילדיה'.
בתקופת לימודי ב'ישיבה הקטנה', העבירו באופן זמני את הגן שלה בסמוך למבנה הישיבה, והיא הייתה מתגנבת לה בחשאי אל חלון הישיבה ומתמוגגת מנחת - לראות את 'ילדיה' עוסקים בהוויות אביי ורבא ומתקדמים בדרך הנכונה.
כולם אהבו את 'הגננת רחל', כולם העריכו אותה, כולם ידעו באמת כמה היא אוהבת את תלמידיה, כמה היא דואגת להם, וכמה היא מגיעה כל יום לעבודה מתוך תחושת שליחות אמתית.
השבוע היא הלכה לעולמה, והשאירה אלפי ילדים שהתייתמו מהאהבה האימהית שלה ומהדאגה האינסופית של הגננת המיתולוגית.
מי עוד אהב?
ביום פטירתה מצאתי את עצמי חושב ומנסה לזכור כמה עוד מחנכים או מורים העניקו לנו כמויות כאלו של אהבה? את מי אני יכול לכנות היום 'המחנך המיתולוגי'? אז נכון, היה את המורה הזה בכיתה ד' שפוטר באמצע השנה, כי הוא היה 'טוב מדי' לטענת המנהל; והיה את המשגיח ההוא מהישיבה קטנה שכולם אהבו, אבל מי עוד?
מי עוד אהב את תלמידיו באמת ודאג להם גם לאחר סיום הלמודים? מי דאג לילדים לפני שדאג למשרתו ולפני שהוא דאג ל'שם' בית הספר או 'שם' הישיבה?
לצערי לא זכרתי הרבה.
ולא, לא בגלל שיש לי בעיות זיכרון, אני עדיין צעיר ברוך ה'. הסיבה היא, בגלל שלא הרגשתי את זה! ואם לא הרגשתי אהבה כנראה שלא הייתה אהבה! שכן "כמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם" - לא יתכן שמורה יאהב את תלמידו ותלמידו לא ירגיש זאת, לא יתכן שמורה יעניק אהבה אמתית, והתלמיד לא יזכור אותו לאורך שנים.
פשוט אהבה, רק אהבה
בימים בהם הדיונים בגורלה של מערכת החינוך סובבים סביב לימודי ליב"ה, פיקוח משרד החינוך או השלמת תקציבים, נדמה שאל לנו לשכוח את תפקידו העיקרי של המחנך: להעניק אהבה לתלמיד. רק על ידי אהבה, דאגה וקשר אישי המורה יצליח להוביל לשינוי פנימי אצל תלמידיו. ללא שינוי פנימי ניתן אולי לאלף, אך לא לחנך תלמידים.
ישנם מחנכים החושבים שהערך האולטימטיבי הוא הישגיות. לשם כך הם מעמידים את תלמידיהם מול רף ציפיות גבוה אליו הם חותרים להגיע, ורותמים את הכיתה כולה למסע מפרך. מורים אלו שוכחים את הכלל הבסיסי של "חנוך לנער על פי דרכו", שכן, לא ניתן לצפות מכיתה שלמה להגיע לאותם הישגים, ולא כל תלמיד דומה לחברו בכישוריו או ביכולותיו.
זו הסיבה שהרבה תלמידים 'נופלים' בדרך או נדחקים לשוליים במהלך 'המירוץ להישגיות'.
הגישה הנכונה היא חינוך מאהבה, גישה שדוגלת בנתינה והענקה ובהעצמת היכולות של התלמיד להאמין במה שיש בו. העברת המסר של 'אנחנו אוהבים אותך ואנחנו מאמינים בך' גורמת לתלמיד למצות את היכולות שלו ולשאוף לשלמות.
פעמים רבות היא מצליחה לגרום לתלמיד להגיע להישגים גבוהים יותר, ולאו דווקא מתוך לחץ, אלא מתוך תחושה של צורך להשיב על האהבה והאמון שנותנים בו.
אם היו אוהבים אותנו יותר
במהלך השנים שוחחתי עם רבים מחברי לספסל הלמודים, רובם הגדול לצערי כבר לא הולכים בתלם. לרוב הם מביעים את אותה תחושה: 'אם היו אוהבים אותנו יותר, היינו מתקלקלים פחות'. כבר אמרו זאת חז"ל בתענית ח: "אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, בגלל רבו שאין מאיר לו פנים".
כיום קיימת מודעות ציבורית לחשיבות הכשרת מורים ומחנכים. ברוך ה', פועלים מכונים רבים בהם אברכים ומורים רוכשים ידע מקצועי במקצועות החינוך. ועם זאת, מוכרחים להזכיר זאת שוב ושוב: אם אדם לא מסוגל לאהוב את תלמידיו, הוא לא יוכל לחנך אותם. גם אם ברשותו 'בכיר' או תואר ראשון.
למקצועות החינוך צריך לגשת מתוך תחושה של שליחות אידיאולוגית, לא בשביל השלמת הכנסה. אם נאהב את הילדים של היום, נמנע את נשירת הנוער של מחר...
• בניהו יום טוב הוא יו"ר תנועת 'התחברות' ורכז המגזר החרדי ברשות למלחמה בסמים ואלכוהול בראשון לציון
מחר (רביעי) ייערך באולמי 'ארמונות חן' כינוס 'מעמד החינוך', בו ישתתפו מנהלי ומחנכי ת"תים, מנהלים רוחניים ומגידי שיעורים בישיבות לצעירים, והוא יעסוק באתגרי החינוך בדורנו.
הכינוס נועד לאחד וללכד את העוסקים בחינוך ולדון באתגרים בתחומי החינוך, ההולכים ומתרבים בדורנו ומצפים להכרעה. על פי הנחיית גדולי ישראל, יתמקד הכינוס בנושא חיזוק יסודות המשמעת והסמכות החינוכית של מחנכים והורים, כיסוד הכרחי לבניין עולמו הפנימי של כל תלמיד.
הכינוס יחל בשעה 20:00 בערב בתפילת ערבית, כשמיד לאחר מכן יישמע משאם של הגראי"ל שטיינמן והאדמו"ר מויז'ניץ. העובדה שגם האדמו"ר מויז'ניץ ישא דברים באירוע מהווה חלק מהניסיונות להשיב חזרה את הימים בהם שררה קרבה מיוחדת בינו לבין הגראי"ל.
בחלקו השני של הכינוס ישאו פרקי הדרכה מפורטים במשנת החינוך מפי האדמו"ר מביאלא, חבר מועצת גדולי התורה, והגאון רבי אביעזר פילץ, ראש ישיבת תושיה-תפרח, כשלאחר דבריהם יתקיימו דיונים מקצועיים.
לקראת הכינוס נכנסה משלחת היגוי - הכוללת את ראשי פורום מנהלי הת"תים, אל בתי גדולי ישראל, ששיבחו את היזמה הברוכה, כשהם מציינים נושאים מיוחדים ומוסיפים בכאב עצור על ההתמודדות והקשיים הרבים אותם פוגשים המחנכים בשדה החינוך בעקבות אתגרי התקופה.
בדבריהם הרחיבו על חובת המחנך להנחיל יראת שמים בתלמידים ולהנחיל בכל משנה או הלכה את חובת הקיום, כמו גם את חשיבות מצוות כיבוד ומורא אב ואם, וחובת כבוד רבו , המחלחלות לליבות התלמידים כדרך ארץ שקדמה לתורה.
הגראי"ל שטיינמן בירך את חברי המשלחת בחמימות וציין כי הכינוס הוא בחינת "כינוס לצדיקים נאה להם ונאה לעולם", כשהוא מוסיף: "עצם האסיפה שמתכנסים יחדיו ראשי הישיבות והמחנכים שליט"א יש בה חיזוק גדול ותועלת מרובה לכלל העוסקים בחינוך, ובוודאי כאשר נועדים יחדיו לטכס עצה לחזק את דרך החינוך וענייני דרך ארץ שהם יסוד התורה יש ברכה בזה".
הגר"ח קנייבסקי הרחיב בחובת המחנכים להיות יראי ה' שהשפעתם ברורה להנחיל יראה בקרב התלמידים. בדבריו ציין כי בילדותו זכה ממרן החזו"א למה שלא זכו רבים, כאשר מרן זיע"א היכהו קלות לשם חינוך, כאשר השתובב בביתו, והיה זה לימוד והנהגה כי בחינוך יש צורך באהבה, אך גם ביראה ובמורא.
האדמו"ר מבעלזא קיבל את המשלחת בביתו לשיחה ארוכה, כשבמהלכה ציין את מעלת המחנכים כאשר אכשר דרא, והמלמדים טובים ומקצועיים ויודעים כיצד ללמד ולתת גישמאק בלימוד. "בודאי דרך החינוך היא מתוך אהבה וראוי לחזק ולהעניק כלים להורים ולמחנכים להתמודד ולהנחיל דרך ארץ ומשמעת שהם מיסודי החינוך".
האדמו"ר מויז'ניץ שיבח את היזמה שיש באסיפות המנהלים והמחנכים, מה גם שמתקבצים מנהלים רבים גם ממקומות אחרים, כולם כאחד, למען מטרה נעלה של הצלחה בחינוך התלמידים. האדמו"ר מביאלה אמר לחברי המשלחת, כי עצם קיום מפגשי החינוך לכל מגידי השיעורים הוא על פי מה שנכתב "אין דומה מועטים העושים את המצווה לרבים העושים את המצווה".
הגרי"ג אדלשטיין ציין בדבריו, כי בחינוך חובה להקדים רפואה למכה בזה שמרבים בהדרכות ודנים רבנים ומחנכים בדרכי החינוך, ובזה מקדימים רפואה למכה שלא תבוא, וחובה לעוסקים בחינוך לשמוע מאנשי מקצוע בתחומים אלו, כדי שאכן יוכלו לסייע ולחנך כל תלמיד כראוי.
בסיום הכינוס יוכרז על הקמת מערך מפגשי הדרכה וייעוץ למחנכים, בסבסוד עירוני מיוחד של עיריית בני ברק והתכנית "360" לילדים ולנוער, במטרה לאפשר לכלל העוסקים במלאכת החינוך להצטרף לתכניות ולקנות כלים ודרכים חינוכיות.
סקר שערך מכון 'שילוב', ביוזמת סמינר הקיבוצים ועיריית תל אביב, מגלה מגמה מעורבת בתשובה לשאלה האם להתיר הבעת דעה פוליטית במוסדות החינוך.
לפי הסקר, 58% מהנשאלים סברו כי יש להתיר למורים להשמיע עמדה פוליטית בדיונים בכיתות בתנאים מסוימים. 68% מהציבור תומכים בהפחתת המעורבות הפוליטית של הממשלה ושל השר המכהן במערכת החינוך ברמה בינונית עד גבוהה, כש-48% סבורים כי יש לצמצם אותה ברמה גבוהה ו-20% ברמה בינונית. נתון זה צוין בעיקר על ידי גברים עם 72% לעומת נשים עם 64% ובעלי השכלה אקדמאית עם 75%. ככל שגילו של המשיב היה גבוה יותר, כך גדלה רמת הצמצום הנדרשת של התבטאויות פוליטיות.
הסקר, שפורסם באתר וואלה, הוצג במלואו הבוקר (שני) בכנס תל אביב לחינוך מתקדם שנערך בנוכחות של יותר מאלף אנשי חינוך ואקדמיה משפיעים, ובמעמד שר החינוך שי פירון. הכנס עוסק השנה בדימוי המורה ובחיזוק מעמדם במערכת החינוך. על פי ממצאי הסקר, גם המעודדים מתן חופש ביטוי למורים התנו זאת בדיון פתוח בכיתה. מניתוח התפלגות התומכים בהשמעת דעות פוליטיות עולה, כי רובם בעלי השכלה אקדמית, תושבי מרכז הארץ והשרון. הקבוצה שמנגד מתאפיינת באנשים בעלי השכלה תיכונית כמו גם בתושבי אזור ירושלים.
נתון מעניין נוסף שעלה מהסקר הראה כי קבוצה לא מבוטלת מהציבור (38%) תומכת בביטול הזרמים השונים במערכת החינוך (בהם החרדי, הדתי-לאומי והאנטרופוסופי) והשארת מודל של מערכת חינוך ממלכתית אחידה. פרופ' נמרוד אלוני, ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים ויו"ר הכנס, אומר : "בזרמים החרדיים או בשטחים מותר לשטוף את המוח על פי האמונה המפלגתית, אבל בחינוך הממלכתי אם יעשו את זה יחטפו אש. יש כאן אפליה ברורה".
שר החינוך שי פירון התייחס הבוקר (שני) לסקר והביע תמיכה בהפחתת התערבות הממשלה בחינוך, תוך שהוא מדגיש את זכותו של כל מחנך להתבטא. "אסור שפוליטיקה וחינוך ילכו יחדיו. אסור לפחד מעמדות של מורים. גם כשאני לא מאושר מהן, אני מאושר מהאומץ והכוח של מורה להביע את עצמו". פירון אמר כי הגיע למסקנה "שהגיעה העת לשחרר את הדרך, לפנות את הדרך למורים ומנהלים בישראל".
יורם היה די מאוכזב ממסיבת בר-המצווה שלו. אמנם נערך לו טקס חגיגי ומנקר עיניים בבית הכנסת, והוא היה כוכב הערב, אך כשלא ראה זכר לתפילין שחיכה להניחם - חש תחושת החמצה.
כששאל את הוריו על כך, הרימו השניים גבה והיו המומים מעצם השאלה: הנחת תפילין? בקהילה שלהם? - לגמרי לא מקובל.
עד לפני זמן לא רב, לא ידע יורם דבר על היהדות. הוא גדל באחת מערי הפרברים המטופחים של מדינת ניו-יורק. הקהילה היהודית הדלילה באזור מגוריו הייתה רחוקה משמירת תורה ומצוות. אביו של יורם - פרופסור בעל שם ואימו עורכת הדין, לא התייחסו למוצאם היהודי ולרוב לא ביקרו בבית הכנסת. לעיתים רחוקות היו מגיעים להתפלל ב'טמפל' הרפורמי, מרחק של 20 דקות נסיעה מביתם.
הפעם הראשונה שבה נפגש יורם עם היהדות האורתודוכסית המקורית הייתה כאשר נרשם לשיעורי הכנה לבר-מצווה אצל הרב. יורם למד בשיעורים על מהות היום הגדול, טעם מעט מזעיר מהדת-היהודית ועל מצוות תפילין וחיכה בכיליון עיניים להניחם. גם לקראת בר המצווה לא קנו לו הוריו את התפילין המיוחלות. הם כמובן רשמו אותו לשיעורים של הרב כדי שילמד מעט "תיאוריה" על משמעות יום הבר-מצווה, כשהם אינם מצפים ממנו להתחיל לקיים משהו ממה שילמד הלכה למעשה.
יורם לא אמר נואש, וביקש שיקנו לו תפילין כמתנה לכבוד... חג המולד הנוצרי.
ביקש - וקיבל!
יורם שמר על התפילין מכל משמר וחיכה להזדמנות לדעת עליהן יותר. בקיץ האחרון התעקש יורם ללכת למחנה הקיץ של עורה. במחנה למד לעומק על חשיבות התפילין בחיים היהודיים. סוף כל סוף ידע יורם מה לעשות עם מתנתו. וכך, מוקף בחבריו ובמדריכים הנרגשים - הניח יורם לראשונה בחייו תפילין.
ב"עורה" נתקלים בסיפורים מסוג זה כמידי יום ביומו, והם הדלק שמניע את הארגון שהוקם במאמץ-רב, כחלק ממלחמה בהתבוללות במציאות החיים המערבית. אם בעבר היה מדובר בזליגה איטית לצד השני, כיום המספרים מראים על זרם בלתי-פוסק. למעשה, לפי הסטטיסטיקה הרווחת, מאבד עם ישראל כל יום כ-100 איש ואישה על ידי נישואי תערובת.
מי שעקב בחרדה אחר המציאות המבהילה כבר 30 שנה קודם לכן, היה ר' חיים מינץ שליט"א מסטטן-איילנד, ניו יורק. הרב מינץ הבין שאין לשבת בחיבוק ידיים. לפי הנתונים, לא ירחק היום וכבר לא יהיה את מי לקרב...
לאור המצב ייסד הרב מינץ את "עורה".
"עורה" החל כארגון של איש אחד שדפק על דלתות היהודים בסטטן-איילנד ושכנע את ההורים להעביר את ילדיהם לבתי-ספר יהודיים, כשהם עדיין קטנים וניתן להשפיע עליהם.
מאוחר יותר כשגברה ההיענות, השיג הרב מינץ מימון בשכר הלימוד ופתח גן תורני לילדים. במהלך השנים הרחיבה "עורה" את תחומי פעילותה מעבר לגבולה של סטטן-איילנד והפכה לשם דבר ברחבי ארה"ב, קנדה וישראל.
בא"י נפתחה עמותת "עורה הקיצה", המתמקדת בטווח גילאים שבין 18-24, ואשר מעודדת בחורים וגם נערות להגיע לישיבות וסמינרים בא"י. עורה מממנת שכר לימוד, נותנת להם תמיכה חודשית, שבתונים ותכנית לימוד שבועית בכל מוצ"ש. וכך נשמר הקשר שלהם עם היהדות. רבים מבניהם הקימו בתים נאמנים וחשובים ברוח-ישראל סבא.
ייחודיותו של הארגון היא בכך שהוא מלוה את הילד לאורך כל הדרך, מגיל קטן ועד לחופה.
עיקר הפעילות של עורה היא בהכנסת ילדים לבתי ספר תורניים, מימון שכר הלימוד ועריכת מחנות-קיץ לילדים ולנוער יהודי המגיע ממשפחות חילוניות. שהות של חודש באווירה תורנית וסביבה שומרת שבת, מחוללים פלאים בנפש הילד. לאחר המחנה שומרים המדריכים על הקשר עם החניך לאורך כל השנה, ופעם בשבוע לומדים חברותא, כדי שבע"ה ימשיך לימודים במקום תורני ויקרב גם את הוריו.
כדי לממן את כל הפעילות הנרחבת הזאת מוציא הארגון לאור את "המכירה-הסינית של עורה".
רוב האנשים לא מאמינים שהשקעה קטנה על סך 20 ש"ח לכרטיס, יכולה להקנות להם פרס בשווי אלפי דולרים. מלבד זאת נכנסים להגרלת "המיליון דולר". בהגרלה זו ניתן לזכות בסכום של פי 1000 מסכום התרומה עד מליון דולר.
כל כרטיס שיימכר יעזור לנו להציל עוד יהודי – בעורה מזכירים כי "חובה עלינו לזכור שאחינו הם ואנו מחויבים להם".
האם אתם יודעים מספיק על השואה שארעה אך לפני 70 שנים? מסתבר שכן, או לפחות כך אתם חושבים.
סקר שנערך בערב יום הזכרון לשואה בידי מכון המחקר פאנלס פוליטיקס בראשות מנחם לזר, עבור רדיו גלי ישראל, מעלה כי 74% מתושבי מדינת ישראל חשים כי הם יודעים מספיק על השואה. רק 24% סבורים שאינם יודעים מספיק.
בסקר השתתפו 503 משיבים שנבחרו באופן אקראי מתוך הפאנל הפוליטי של Panel4All לביצוע מחקרים באמצעות רשת האינטרנט. הנסקרים מהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת במדינת ישראל - מגיל 18 ומעלה.
טעות הדגימה 4.6%.
פירון צודק
באשר למערכת החינוך בישראל, 53% סבורים כי אינה עושה מספיק כדי לשמר את זכרון השואה, 35% מהנשאלים השיבו כי היא עושה מספיק.
לשאלה, האם לדעתך יכולה או לא יכולה להיות שואה נוספת כלפי יהודים, השיבו 49% מהנשאלים כי יכולה להיות שואה נוספת ורק 35% סברו שהתשובה היא שלילית. המעניין הוא כי 50% מבין הנשאלים סברו כי קיומה של מדינת ישראל מהווה ערובה לכך ששוב לא תתרחש שואה כלפי יהודים. רק 38% השיבו בשלילה לשאלה.
זו הסיבה אולי ש72% מהנשאלים ענו כי מדינת ישראל היא המקום הבטוח בעולם עבור יהודים, רק 24% השיבו בשלילה.
באשר לגילויים אנטישמיים בעולם, סברו 69% מהנשאלים כי מדינת ישראל אינה עושה מספיק בקשר לטיפול בתופעה, רק 12% השיבו שהיא עושה מספיק.
נושא טיפול בניצולי השואה זכה לציון של גרוע בקרב 70% מהנשאלים, 16% השיבו בציון סביר ו-9% העניקו את הציון 9%.
בפילוח הטיפול לפי ממשלות, כלומר ביחס לשאלה: כיצד אתה מעריך את טיפולה של הממשלה הנוכחית בניצולי השואה בהשוואה לקודמותיה? ענו 47% מהנשאלים כי הטיפול זהה לזה של הממשלות הקודמות, 19% סברו שהטיפול טוב יותר, ו-17% - כי הוא גרוע יותר.
שר החינוך הרב שי פירון הודה במהלך הופעה בתכנית ילדים של הטלוויזיה החינוכית, כי הוא צורך ריטלין ברגעים שקשה לו.
"לא מזמן נסעתי לפולין", סיפר השר בתכנית, "והגענו לטקס נורא חשוב ונורא משעמם, ולא ידעתי איך אשב שלוש שעות בקור אימים, עם שפה שאני לא מבין, ועוד אני צריך לשבת בשורה הראשונה, כמו שר". ואז חשף: "אני לא מתבייש להגיד שאם צריך לקחת ריטלין או כדור כזה או אחר בימים מאוד מיוחדים, אני לא מתבייש להשתמש בזה".
שר החינוך הבהיר כי אינו משתמש בריטלין על בסיס יומי, אך אמר כי ברגעים קשים, גם הוא נעזר בכדורים.
"אני לא משתמש בזה ביום יום, אבל יש ימים בהם אני מודע לקושי, וכדי להתמודד עם התחושה - אני משתמש בריטלין. להיות אדם שלם זה להכיר בעובדה שיש לך גם חסרונות וברגעים האלה לדעת להיעזר במה שצריך…"
ילד לא אחראי הוא ילד שלא קיבל אחריות. הורה צריך לזכור שמטרת החינוך, יהיה אשר יהיה, היא להגיע למצב שהמסרים יוטמעו, הילד יתבגר ויחיה את חייו בעצמו. הורה, כמו כל מורה, צריך לסמן יעד שאחריו התלמיד, הילד, יעמוד בזכות עצמו ולא יצטרך עוד את הוראות מורו ורבו.
לא צריך לחכות עד ההגעה ליעד כדי לדעת שהמטרה הושגה. כל שבוע, כל חודש, כל שנה, הילד וההורה צריכים לראות את ההתקדמות לקראת היעד – עוד צעד קטן לעצמאות.
חינוך פיננסי הוא אפיק מצוין להדגים את ההתקדמות הזו לעצמאות. כשילד ממטיר על הורה בקשות בסגנון "קנה לי", הוא מבקש לפחות דבר אחד נוסף ממה שאנחנו שומעים בשמיעה ראשונה: הוא מבקש לדעת מה הגבול. ביקשתי ממתק, חושב לעצמו הילד, ואבי נתן לי ברצון, אז למה לא לבקש עוד אחד? המשכנו בטיול וראינו משחק יפה, למה שאבא לא יקנה לי אותו? ואם הוא כבר קנה, אז למה לא עוד אחד?
הורה שנעתר לבקשה אחת או יותר ופתאום החל לסרב עלול להיתקל בדילמות לא פשוטות. הילד עשוי לשאול עצמו, למשל, למה אבא הסכים לקנות שני משחקים מטופשים וכשאני מבקש משחק חינוכי הוא פתאום מסרב? הילד מנסה להבין את העיקרון, את הגבול.
אנחנו, כהורים, חייבים להגיד לבנינו באומר ובמעשה. גם רכישה היא אמירה. אם נחבר את זה לעיקרון החינוכי של הטלת אחריות על הילד, נוכל מראש להקצות סכומים לילדינו – לכל מטרה. כשאנחנו יוצאים לטיול, למשל, נחליט מראש מהו הסכום שאנחנו מקצים לכל ילד. כך הילד יוכל להחליט אם הוא רוצה לקנות גלידה, ממתק, או שתייה קרה. כך גם אחיו לא יונעו מתוך קנאה, אלא מתוך רצונם הם.
בכל מקרה נכון לאפשר לילדים לקבל לידם את הכסף שלא הוציאו ולחסוך אותו למטרות אחרות. כך הגבול נקבע על-ידי ההורה, והאחריות היא של הילד.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת 'כלכלה בשבילך' - לקידום השכלה כלכלית בישראל