חשבתם שנתקלתם בסיפורים מפחידים? קראו את זה: בעל נורמטיבי מסיביר שברוסיה הבין בדרך הקשה את משמעות שבריריות החיים, לאחר שאשתו סיפרה לו שהגולגולת שמצא בגינה שייכת לבעל הראשון שלה, אותו הרגה לפני שנים רבות.
הדיווח, שפורסם באתר 'מעריב' מביא את סיפורו של גבר בן 60 מרוסיה, ששתל תפוחי אדמה בגינה בביתם, במלוזינו אומסק אובלסט, כשהבחין לפתע בגולגולת בתוך האדמה. כשקרא לאשתו נחרד לשמוע אותה אומרת לו בשלווה, "אל תדאג, זה בעלי הראשון".
ואיך הוא מת?
האישה התוודתה בפניו שהרגה את בעלה עם גרזן לפני 20 שנים, כי "הוא חזר הביתה שיכור והכה אותי". היא ביקשה מבעלה הנוכחי שישמור את הגילוי הזה לעצמו ואמרה לו, "תקבור חזרה את השרידים, שכח מזה, ואנחנו לא נפנה למשטרה".
אלא שהבעל המבוהל, שכנראה חשש להיות הקורבן הבא, אץ רץ למשטרה וסיפר להם מה קרה. האישה נעצרה ובחקירתה התוודתה על הכל, אם כי טענה שזה נעשה מתוך הגנה עצמית. היא הסבירה שלאחר שהרגה את הבעל, ביתרה את גופתו, וקברה את השרידים בחלקת תפוחי האדמה בגינה שלה.
היא התבקשה לשחזר את הרצח ולהראות להם בדיוק מה התרחש באותו לילה. בחפירה במקום השוטרים מצאו מלבד הגולגולת גם את שאר עצמותיו.
ואיך הצליחה האשה להסתיר את היעלמותו של הבעל המסכן?
היא סיפרה שכשמישהו שאל אותה היכן בעלה, היא אמרה שהוא יצא לעבודה יום אחד ולא חזר מאז. בגלל שלא היו לו בני משפחה באזור איש לא חיפש אותו, וכך היא הצליחה להסתיר את הרצח שנים רבות ואף התחתנה בשנית.
צילום: אנה קפלן, פלאש 90. תמונת ארכיון. אילוסטרציה. לתמונה אין כל קשר לידיעה.
יהודים חרדים רבים נוהגים שלא להתקלח כלל בתשעת הימים, אולם מה תאמרו על אשה שלא עמדה תחת זרם מים מזה 30 שנים?
דנה מקמהון, בריטית שסיפורה הובא באתר nrg, סבלה מטראומה ממקלחות מגיל 5 - ומאז 30 שנים לא נגעה בזרם מים. את שערה היתה שוטפת במשך שעות פיסה אחרי פיסה. היא נמנעה גם מכל פעילות מים ולו מינימלית.
אלא שכעת, כך על פי הדיווח, הצליחה מקמהון לפתור את בעייתה בתוך שעה אחת בלבד.
איך יכול להיות?
האשה פגשה מהפנט בשם רוברט היס שבתום טיפול של 60 דקות הכחיד את פחד המים שהיה לה.
מקמהון המופתעת יצאה במסע הרצאות, בו היא מספרת את סיפורה.
לדבריה, כשהיתה בת 5, דחף אותה ילד אל מגלשת מים, והגלישה המסוייטת הותירה בה טראומה שלא הרפתה ממנה עשרות שנים. "אני חשה הקלה רבה, כמו אדם חדש", היא אומרת.
היס עצמו הסביר: "כשפגשתי לראשונה את דנה היא הייתה לחוצה מאוד מכל התהליך משום שהיא לא ידעה למה לצפות. היא סיפרה לי על המקרה שהתרחש כשהייתה בת חמש, אבל הבנתי שהבעיה שלה נבעה מכך שהיא דמיינה תרחיש שמעולם לא קרה.
"היא נכנסה ללחץ שהיא תטבע, אבל אביה תפס אותה במורד המגלשה. על ידי שימוש בטכניקת טיפול תת מודעת שיצרתי לאורך 10 שנים, הצלחתי להסיר את התחושה הזו באמצעות שפה מהפנטת, ושברתי את האמונה שלה שבכל פעם שהיא תתקרב למים היא תטבע. זה היה מדהים".
האם קיים הבדל בין מוח של גברים ונשים? לפני 100 שנים טענו חוקרים כי גילו שמוחות של גברים גדולים בממוצע ממוחות של נשים.
הגילוי הזה, יחד עם מאפיינים פיזיים נוספים במוח, שבהם התגלה כי קיים בממוצע הבדל בין גברים לנשים, הוביל להסברים בהבדלי ההתנהגות בין המינים, ועולם שלם של הפרדה מגדרית נוצר.
אלא שפרופ' דפנה יואל טענה לפני כחמש שנים, כי מדובר בתיאוריה שאינה נכונה. סיפורה הובא באתר פורבס בכתבתה של צופית הרלינג.
הכל החל במאמר שכתבה יואל ב־2011 ובו סקרה ממצאים בבעלי חיים אשר הראו את המורכבות שיוצרות השפעות חיצוניות על המוח. לחצים סביבתיים וגנטיים שונים, יכולים להשפיע באופן שונה על מוחות של זכרים ומוחות של נקבות, ואפילו באופן שונה על חלקים שונים במוח של אותו אינדיבידואל.
הפרשנות שנתנה יואל לאוסף התוצאות הללו היא שבישרה את תחילתה של המהפכה: הלחצים השונים אינם מייצרים שינויים שגורמים ל"מוח זכרי" או ל"מוח נקבי" לסטות מהנורמה. תחת זאת, ריבוי הפרמטרים המשפיעים ללא הרף על המוח, יוצרים מראש מצב שבו קיים ערבוב מוחלט בין מאפיינים נקביים למאפיינים זכריים במוח או כפי שמכנה זאת יואל - "פסיפס של מאפיינים". לכן, אין למעשה דבר כזה מוח זכרי או מוח נקבי.
מה שמרתק כל כך הוא שאת "השערת הפסיפס" הזו לא מיהרו לקבל בעולם האקדמי. כתבי עת סירבו לפרסם את המאמר, וחוקרים אחרים בתחום סירבו לסמוך את ידם על התזה של יואל. אך בסופו של דבר, המאמר פורסם והתגלגל לידיה של אחת החוקרות החשובות בתחום, פרופ' מרגרט מקארתי מאוניברסיטת מרילנד. "היא אמרה שזה מעניין מאוד, אבל שאני קצת מגזימה", מספרת יואל. "עניתי שאני לא מגזימה בטענות שלי, ושאני מתבססת בין השאר על מה שהיא עצמה ואחרים עשו". פרופ' מקארתי השתכנעה, גם אם נותרו חילוקי דעות מסוימים בין השתיים, ומכאן הדרך אל מרכז הבימה האקדמית נסללה.
יואל נשאלה מדוע אם כן יש הבדלים בין גברים לנשים בהתנהגויותיהם? "אנחנו באמת רואים הבדלים בבני אדם, אבל אנחנו לא יודעים בוודאות ממה הם נובעים. יכול להיות שחלק מההבדלים האלו הם הבדלים של מגדר ולא של מין. יכול להיות שבגלל הסוציאליזציה השונה של בנים ובנות, גם הפסיכולוגיה של בנים ובנות שונה", מסבירה יואל. "אבל מאחר שגם בבעלי חיים אנחנו רואים לפעמים הבדלים בתגובות של שני המינים לכל מיני דברים, יכול מאוד להיות שיש גם תרומה למין עצמו".
מקרה מזעזע אירע בסין, כאשר טיגריס תקף שתי נשים שביקרו בספארי, הרג אחת ופצע את האחרת.
האירוע הטראגי החל כאשר אחת הנשים שישבה במכונית יצאה מהרכב לאחר ויכוח עם הנהג. הטיגריס ניצל את ההזדמנות, זינק לעברה - וגרר אותה.
הנהג יצא מהרכב, קרא לעזרה, ואשה נוספת ששהתה במכונית יצאה לסייע. גם היא הותקפה.
ואיך הגיבו הטוקבקיטסים הישראלים לאירוע המזעזע? הנה כמה תגובות מאתר ynet.
"אני נוסע עם אשתי מחר לשם", כתב אחד - וחבירו הוסיף: "מוכן לקחת גם את אשתי? הכרטיס עלי".
בהמשך זה רק הפך לחמור או משעשע יותר, תלוי את מי שואלים: "פורסם על מה היה הוויכוח - הבעל: לא נעים בחברתך כשאת כועסת. האישה: אני מעדיפה ל'האכיל' טיגריס במקום להיות איתך באוטו..."
גולש אחד ביקש לברר את האיכון המדוייק: "מישהו יודע איפה הספארי הזה? לחמותי היקרה יש יומולדת ואנחנו מחפשים מתנה מקורית".
תגובות רבות האשימו את האשה ב'טמטום' ועל כך ענתה להן אחת הגולשות: "לכל מי שחושב שזה מטומטם לצאת מרכב באמצע הספארי, זה רק בגלל שלא נסעתם אף פעם עם בעלי. לפעמים מטריף אותי עד כדי כך שוואלה טיגריס לא נראה לי מטרד גדול".
רק בהמשך מעלה מישהי תגובה בו היא כותבת: "יש פה תגובה של מפלצות", ואחר הוסיף: "רוע לב, ציניות, טמטום ושמחה לאיד לשמם".
טרגדיה בעיר בית שמש: מרת חנה חיה שלזינגר ע"ה, אישה חרדית בת 39, נפטרה היום לאחר מחלה קשה - שבוע לפני יום החתונה של בתה.
המנוחה ע"ה, שחלתה לפני שנתיים, הותירה אחריה תשעה יתומים, ביניהם את בתה הכלה.
המנוחה היא בתו של הרה"ח רבי יוסף קדיש קרישבסקי. היא נישאה לבעלה, הרב שלמה שלזינגר, מחנך בתלמוד תורה 'תורת הבית' בבית שמש, מנהל חברת תהילים לילדי העיר ומארגן ההדלקה המרכזית ברחוב ריב"ל.
הלוויה תיערך היום בשעה 18:45, ותצא מבית הלוויות שמגר בירושלים בדרכה להר הזיתים - שם תיטמן.
קוסם בפולין הוזמן לתכנית בוקר, שם ניסה להציג את אחד מקסמיו המפורסמים.
הוא ביקש ממנחת התכנית להטיח את ידה בעזרתו על אחת משלוש השקיות, כאשר רק באחת מהן יש מסמר. התכנית היתה, שהקוסם ידע בדיוק באיזו שקית נמצא המסמר.
רק שהקוסם השלומיאל נכשל.
האה הטיחה את ידה בהכוונתו על השקית שתחתיה דווקא נמצא המסמר והוא חדר דרך כף ידה.
היא זעקה מכאב, והקוסם מיהר לשלוף את המסמר מן היד. הוא ניסה להישאר רגוע, אך משם האישה פונתה לבית החולים.
באתרי החדשות הפולניים מציינים כי הקוסם ביצע את הקסם הזה פעמים רבות בעבר ולעולם לא נכשל.
ובכן, תמיד יש פעם ראשונה.
מי לא שמע על 'תמרון היימליך'?
כל מי שנחשף בדרך זו או אחרת ללימודי רפואת חירום, התוודע בוודאי לתמרון הקרוי על שמו ד"ר הנרי היימליך לפתיחת נתיב אוויר שנחסם על ידי גוף זר.
מאות אלפים, אולי מיליוני אנשים, נעזרו בשיטה שהמציא האיש בשנת 1974, ואשר עד היום היא קרויה על שמו.
אלא שהיימליך עצמו, הנושק כיום לגיל 97, מעולם לא עשה שימוש בזמן אמת בשיטה שפיתח - עד לשבוע האחרון.
היה זה כאשר הרופא הדגול שהה בדיור מוגן בבית אבות שבאוהיו, כאשר הבחין כי אחת משכנותיו, בת 87, נחנקת מן הבשר שאכלה.
היימליך הקשיש קם ממקומו והחל לבצע בה את התמרון שהמציא 42 שנים קודם לכן.
על פי השיטה, יש לתפוס בחלל הבטן ביד אחת באגרוף, כאשר הבוהן למעלה, יד שנייה מעליה - ואז מפעילים לחץ לכיוון פנים ומעלה.
"הרגשתי נפלא אחרי שהצלתי אותה, ידעתי שזה עובד בכל העולם, פשוט הרגשתי סיפוק", אמר היימליך.
הזקנה שניצלה אמרה: "חשבתי שזה הסוף. לא יכולתי לנשום בכלל".
מבצע מיוחד של יד לאחים הגיע לסיומו בשבוע שעבר עם חילוצם בשלום של אם יהודייה ושלושה ילדים. החילוץ סגר מעגל שהחל לפני 15 שנים, שברובן המכריע משוכנעת הייתה גיבורת הפרשייה כי אין לה כל סיכוי להצלה.
זה החל, כאמור, לפני כ-15 שנים כשהערבי הצעיר עבד בישראל כשוהה בלתי חוקי. הוא נישא לע' והשנים גרו לסירוגין בישראל ובכפר בשומרון שנמצא בשטחי הרש"פ.
כשהיה הצעיר נעצר על ידי המשטרה בגלל היותו שב"ח ומוחזר לשטחי יו"ש, היו עוברים בני הזוג להתגורר עם משפחתו בכפר ברשות הפלסטינית. לאחר זמן מה הם היו חוזרים שוב לישראל, וחוזר חלילה. לפני כעשר שנים נולד בנם הגדול ובמרוצת השנים נולדו לזוג שני ילדים נוספים.
ההבטחות הגדולות שהורעפו על ע' לפני החתונה פינו את מקומן מהר מאוד לאכזבה מרה. בעלה היה יוצא מהבית לתקופות ארוכות של כמה חודשים בעוד היא נותרת נעולה בבית וללא כל עבודה. כשהיה חוזר הביתה לאחר תקופה ארוכה היו החיים עמו קשים ורוויי אלימות.
לפני חודשים אחדים עברה ע' באחד המחסומים בשומרון. חיילת שבדקה את תעודת הזהות שלה וזיהתה את השם הישראלי שלה, שאלה אותה איך היא חיה במקום כזה והאם טוב לה. ע' הודתה ואמרה מיד שמאוד לא טוב לה אבל היא לא יודעת מה לעשות ומבקשת שהחיילת תעזור לה. היא מסרה לחיילת את מספר הטלפון שלה וזו יצרה קשר עם ארגון יד לאחים, שפנה מיד לע' והדרך החוצה מהכפר ומחייה הקודמים החלה להיסלל.
בשיחות חשאיות שקיימה עם העובדת הסוציאלית של יד לאחים, גוללה ע' את מסכת הסבל שהיא חווה מבעלה, כמו מצד בני משפחתו שהתעללו בה וירדו לחייה כיהודייה לא מוצלחת שנקלעה לחייהם. היא הוסיפה ותיארה את התנאים הגרועים בבית שהיה שורץ עקרבים ונחשים. מעבר לכך, הוסיפה, החלה לחשוש לחייה, שכן זהותה היהודית הלכה ונחשפה לכל התושבים בכפר.
בשבוע שעבר, יצא החילוץ המורכב אל הפועל בהצלחה, ורק כשע' וילדיה היו במקום מבטחים ובתוך שטחי ישראל, הסיע אותם רכב החילוץ של יד לאחים לתחנת המשטרה להגשת תלונה נגד הבעל הערבי על אלימות קשה. לאחר מכן הם הוסעו לדירת המסתור שהוכנה מראש, שם המתינה להם ארוחה חמה ומרגיעה.
במקביל, הבעל הערבי הגיע לתחנת המשטרה הקרובה כדי לדווח על היעדרות אשתו וילדיו, והיומנאי שהזין את פרטיו במערכת, הופתע לראות שהוא נדרש לחקירה. על אתר הוא נעצר, והובא לבית משפט להארכת מעצרו ולהמשך חקירה בעניין.
בימים אלו עושים ילדיה של ע' את צעדיהם הראשונים בעולם היהדות, כשהם מלווים בידי החונכים המסורים והמקצועיים של יד לאחים, בתקווה כי בעתיד הקרוב, וכשיסור מעל הפרק כל חשש, תוכל ע' להשתלב בעבודה הולמת ולהתחיל את חייה מחדש.
אשה נעצרה בשדה התעופה שארל דה גול שבצרפת, בחשד לחטיפת תינוק, שנמצא למרבה הזוועה בתוך... המזוודה שנשאה בידה.
האשה הגיעה בטיסה של חברת התעופה אייר פראנס מאינסטנבול, כאשר אחת הנוסעות ראתה שישנו עצם שזז בתוך המזוודה של האישה וסיפרה על כך לצוות של חברת התעופה.
הם ביקשו מהאישה לפתוח את התיק ואז גילו את התינוק. האישה נעצרה לאחר שנחתה בצרפת.
עד כה לא ברור האם ישנו קשר משפחתי בין האישה לבין התינוק והרשויות במקום בודקות את האפשרות שהילד הוברח על ידי רשת שאחראית על מסירה לא חוקית של ילדים לאימוץ.
אחד הנוסעים בטיסה אמר לאתר החדשות הצרפתי פלנט: "הייתה אישה שישבה בצד האחורי של המטוס ופתחה את התיק שלה, ואז אישה אחרת ראתה משהו שזז בפנים. היא סיפרה על כך לצוות שהיה על הטיסה והם גילו שהיה שם תינוק בן שנה או שנתיים".
באייר פרנס אישרו כי התקרית אכן התרחשה, אבל טענו כי אינם יכולים לספק פרטים נוספים לגבי התקרית.
לטענת עדי ראיה, מצבו של התינוק טוב.
מצלמות אבטחה בסין תיעדו את הסכנה הפיסית (מלבד זו הרוחנית) שבאייפון ודומיו: אשה שהיתה שקועה במכשיר הנייד שלה, לא שמה לב כי היא מתקרבת יתר על המידה אל הנהר לצידו צעדה, מעדה וטבעה בו למוות.
האשה, וואנג בת 28, פסעה על שפת נהר במחוז ג'ג'יאנג שבסין, ולא הבחינה כי היא מתקרבת באורח מסוכן לנהר. כשמעדה לתוכו, היה זה מאוחר מדי. במשך שתי דקות ארוכות היא ניסתה להיאבק ולצאת - עד שנעלמה מתחת למים.
יאנד, בעלה של הצעירה, חיפש אחריה לאחר שלא שבה אל ביתם, וגילה למחרת את הנעל שלה צפה על מי הנהר. כעבור שעות נמשתה גופתה מן המים.
הנהר עצמו מסתבר לא היה עמוק, אך הקרקעית שלו היתה חלקה, והיא זו שגרמה לטרגדיה.
אחד הרגעים המטרידים באפוס ההוליוודי "ד'ר ז'יוואגו" (ארה"ב, 1965) על מלחמת האזרחים ברוסיה, מתרחש בשדה חיטה בשלהי המלחמה.
מכונת ירייה של הצבא האדום קוטלת שם בקלות מפתיעה פלוגה של 'לבנים', שחייליה רצים היישר אל מטח האש, ובזה אחר זה נופלים מדממים בינות לשיבולים הצהובות. הסיבה לקלות של הטבח מתגלה כאשר המצלמה מתקרבת ומתברר, כי 'חיילי' הצבא הלבן אינם אלא נערים בני 12-15.
בעולם המודרני, השלכת ילדים אל המערכה מסמנת בדרך כלל את סופה. זוהי תחתית החבית של עתודת הכוח הלוחם.
במערכה על ברלין, שחתמה את המלחמה העולמית השנייה באירופה, עמד הצבא האדום מול פלוגות הנערים של היטלר יוגנד, שתעמולה נאצית ופחד ליפול בשבי הרוסי דחפו אותם לגבורה של ייאוש. בעולם העתיק, לעומת זאת, ניצול ילדים ונערים צעירים ללחימה היה חלק מהפרדיגמה החברתית.
היוונים השתמשו בנערים צעירים כשוליות ללוחמים בוגרים, ושירות זה היה חלק מתהליך החניכה של כל לוחם בוגר.
נראה כי גם אצל הפלסטינים ניצול ילדים לפעולות טרור רצחניות אינו מסמן את סופה של המערכה.
נערים צעירים וילדים פלסטינים משמשים כמפגעים כבר שנים. ב-2002 גינה מחמוד עבאס (אבו מאזן) ניצול ילדים לטרור על ידי החמאס ברצועה: "לפחות 40 ילדים ברפיח נותרו נכים לאחר שקיבלו חמישה שקלים כדי לזרוק מטעני צינור שהתפוצצו בידיהם", קבל בראיון לעיתון כווייתי.
במארס 2004 נתפס במחסום צה"ל נער פלסטיני בן 14 כשעל גופו חגורת נפץ. הוא נשלח לבצע פיגוע התאבדות על ידי גדוד חללי אל־אקצה של הפתח. לטענת דובר צה"ל, במהלך הקרבות במבצע 'עופרת יצוקה' ב-2008, עשה החמאס שימוש בילדים כבמגן אנושי.
מצב מקומם זה, שילדים פלסטינים הורגים ונהרגים במלחמה של המבוגרים ובמקומם, ומשמשים נשאים של שנאה ומוות, נמשך כבר שנים מבלי שיעורר מחאה משמעותית ברחוב הפלסטיני.
השאלה היא מה הופך זאת לאפשרי?
ילדים נוצלו ומנוצלים בעולם בדרכים שונות, מהקרבתם לאלים, דרך מכירתם לעבדות ועד להעסקתם בתת־תנאים. דומה כי רמת הניצול תלויה באופן ישיר בהשפעה שיש לנשים על התנהלות החברה.
מחקרים אנתרופולוגיים מצביעים על כך שהאימהות היא רגש עתיק ומושרש יותר מהאבהות. נשים דואגות לילדיהן יותר באופן טבעי, ובחברות שבהן קולן נשמע, הן לא תאפשרנה להקריב אותם במלחמות של הגברים.
ניצול ילדים, פונקציה של השתקת נשים
ניצול ילדים במלחמות ובטרור, כמגינים אנושיים וכפצצות חיות, הוא לפיכך, תופעה אופיינית לחברות שבהן הנשים מושתקות.
בתרבות המערב צמחו חוקים להגנה על ילדים מפני ניצול, בד בבד עם התרחבות השפעתן החברתית והפוליטית של הנשים.
הדרך להצלת הילדים הפלסטינים מניצולם כרוצחים בשירות ההתקוממות מתחילה בשחרור האשה הפלסטינית מדיכוי.
"האם תרצי שבתך תהיה שהידה כשתגדל?" נשאלה אשה עזתית בכתבה ששודרה לא מזמן באחד הערוצים. האשה, שבתה התינוקת נולדה עם מום בלב והוצלה ממוות על ידי צוות רפואי ישראלי, ענתה, אינשאללה כמי שכפאה שד.
כל עוד ימשיכו נשים פלסטיניות לדקלם את הזמירות הדתיות־לאומיות, לחזור כהד על המנטרות הפטריארכליות, אין סיכוי לשינוי.
אין סיכוי לילדים בחברה שבה נשים אינן מרגישות בטוחות. איזה כוח יש לאשה, שבעלה יכול להתחמק מעונש על רציחתה, אם רק ישתמש בתבונה בקודקס הדתי?
מי יציל את הילדים הפלסטינים מרצח, ואותנו מן המוות המקולל שהם נושאים לרחובותינו?
האם העברית
מחקרו של דניאל בויארין על החברה היהודית האשכנזית באירופה של שחר העידן המודרני מעלה, כי לנשים תמיד היה מעמד חזק במיוחד בחברה היהודית.
שילוב של חיים כמיעוט מדוכא וחובת לימוד התורה לגברים, הפך את האשה למנוע כלכלי מרכזי בחברה היהודית ולפיכך, גם לדמות הדומיננטית דה-פקטו במשפחה היהודית המסורתית. ה
מיתוס של האשה היהודייה אינו מיתוס: האשה היהודייה מגינה על ילדיה יותר, לא משום שהיא אוהבת אותם יותר, אלא משום שהיא יכולה. מעמדה במשפחה מאפשר לה זאת.
דומה כי החברה בישראל הטמיעה עוצמה נשית זאת ונותנת לה ביטוי. אין זה מקרי שישראל דורגה לאחרונה במקום הרביעי בסקר שנועד לקבוע היכן המקום הטוב בעולם לגידול ילדים. די להסתובב ברחובות הערים הגדולות ולראות את הגינות עם מתקני המשחקים כדי להבין שלמרות הטרור, למרות הטירוף הכלכלי, הצפיפות והזיהום, ישראל היא מקום טוב לילדים. בזכות נשותיה.
הדאגה לילדים בישראל אולי אפילו קצת מוגזמת.
צה"ל הפסיק מזמן להיות צבא העם - הוא הפך להיות המקום בו נמצאים "הילדים שלנו". ההתנהלות הצבאית במבצעים האחרונים מלמדת על כך שבמקום לסכן חיילים בהגנה על אזרחיה, מעדיפה ישראל לסכן אזרחים כדי לשמור על חיי החיילים. נראה כי בחשיבה הישראלית, מאחר שחייל הוא ילד של מישהו, הוא הרבה יותר יקר מאזרח, שכבר אינו ילד של אף אחד. האלוהים של הישראלים מרחם על הילדים.
לאחרונה פירסמה בעיתון הארץ אם פלסטינית, קרול דניאל כסברי, מאמר ("הארץ" 4.12) ובו גינתה את השימוש בילדים באירועי הטרור האחרונים. בקריאתה לשנות את המצב ולהציל את הילדים, היא פונה אלינו, הישראלים, הקורבנות של האירועים הרצחניים.
אולי זו לא פנייה אבסורדית, כי במובן מסוים רק הנשים הישראליות יכולות להציל את הילדים הפלסטינים.
• ד"ר רמי קמחי מלמד בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל
מה עבר לאשה הזו בראש? צילומי מצלמת אבטחה מברוקלין תיעדו אישה מתבוננת בתאונת דרכים קטלנית שהתרחשה ממש מאחוריה, בעוד היא ממשיכה לנגוס בנונשלנטיות במשולש הפיצה שבידה.
בתאונה הקשה נדרסו שלושה בני אדם. אחת מהם מתה מאוחר יותר בבית החולים. עשרות גברים ונשים רצו אל זירת התאונה כדי לסייע, אך האשה שצילומיה הטרידו גולשים רבים, המשיכה בדרכה כאילו מאום לא ארע.
על פי החוק האמריקני, אין לאשה מחויבות חוקית לעצור ולסייע לנפגעי התאונה. עם זאת התנהגותה גררה מחאות חריפות: "מדובר באשה חסרת לב, גועל, רשע".
התנהגותה של האשה נקשרת למונח פסיכולוגי מתחום הפסיכולוגיה החברתית הנקרא 'אפקט המתבונן מן הצד'.
לפי עקרון זה, במקרים טראומתיים רבים אנשים הצופים מן הצד באירוע לא ניגשים לסייע מסיבות שונות, ביניהם 'פיזור אחריות'. כלומר הנחה כי יש מי שיסייע, וגם פחד, שמא הם יקלקלו במקום לעזור.
עם זאת הנגיסה במשולש הפיצה, לא נרשמה בכלל התגובות בתיאוריה המלומדת.
בשורה לנשים: בתוחלת החיים של הנשים בישראל חלה עלייה של 0.2 בשנת 2014, והיא עומדת כיום על 84.1 שנים.
על פי הלמ"ס, תוחלת החיים של הגברים נותרה ללא שינוי לעומת 2013 והיא עומדת על 80.3.
מבין הערים הגדולות בישראל - המאוכלסות בלמעלה ממאה אלף תושבים - תוחלת החיים הגבוהה ביותר הייתה ברמת גן (84.3 שנים) והנמוכה ביותר - בבת ים (80.5).
ככלל, תוחלת החיים הגברית בישראל נמצאת גבוה מאוד ביחס לעולם, וממוקמת במקום הרביעי אחרי איסלנד (81.2), שוויץ (80.7) ואוסטרליה (80.5).
יפן נמצאת במקום הראשון בתוחלת החיים לנשים: 87 שנים בממוצע. אחריה מגיעות המדינות: ספרד, שוויץ, וסינגפור, עם תוחלת חיים ממוצעת של 85.1 שנים.
תוחלת החיים הממוצעת בעולם כולו, עומדת על 73 לאשה, ו-68 לגבר – עלייה של שש שנים משנות ה-90 של המאה הקודמת.
ד"ר קשרי בוארמה, מנהל המחלקה לסטטיסטיקה ומערכות מידע בארגון הבריאות העולמי, צוטט בעיתון 'הארץ': "המדינות בעלות הכנסה גבוהה יותר נהנות מתוחלת חיים גבוהה יותר בשל היכולת שלהן להתמודד עם מחלות לא מדבקות. מדינות עשירות הפכו טובות יותר בניטור וניהול לחץ דם, למשל ולכן פחות גברים ונשים מתים לפני שהם מגיעים לגיל 60".
בוארמה מוסיף כי גם הירידה בשימוש בטבק, תרמה להארכת תוחלת החיים בחלק מהמדינות.
הותר לפרסום: במסגרת פעילות שירות הביטחון הכללי בשיתוף ימ"ר צפון, ערבייה תושבת שפרעם, נשואה ואם לחמישה, נעצרה בחודש שעבר בנמל התעופה בן גוריון לאחר שביקשה להצטרף לארגון הטרור דאעש, והציעה להעביר לאנשיו שיעורים בתורת השריעה.
הערבייה, אימאן כנג׳ו (44), דוקטורנטית ומומחית למדעי האסלאם, נעצרה בנתב"ג לאחר שנחתה מטיסה ישירה מטורקיה. בחקירתה הודתה כי מזה מספר שנים היא שואפת לחיות תחת שלטון מוסלמי המקפיד על ההלכה האיסלאמית. דאעש לדבריה, ממלאים שאיפה זו. בחדשים האחרונים החלה כנג'ו להפיץ בפייסבוק ובטוויטר עדכונים מהמתרחש במדינה האסלאמית ולהפיץ את עמדותיה התומכות במדינה.
כנג׳ו ניסתה עם 30 אנשים נוספים, לחצות את הגבול מטורקיה לסוריה, ונעצרה בגבול טורקיה. היא הוחזרה לישראל על ידי השלטונות הטורקים.
מחקירה משותפת של משטרת ישראל ושירות ביטחון כללי, עולה כי כנג'ו יצרה קשר עם גורמים בארגון המדינה האסלאמית (דאעש) והציעה כאמור להעביר שיעורים לאנשי הארגון בתורת השריעה, לשם הגברת המוטיבציה שלהם ללחימה.
הבוקר הוגש נגדה כתב אישום חמור בגין ניסיון יציאה שלא כדין לארצות ערב וקיום מגע עם סוכן זר.
התדרדרות משמעותית במצבה של אם משפחת דוואבשה – שנפגעה לאחר שבקבוק תבעירה הושלך לעבר ביתה שבכפר דומא.
האשה, ריהאם דוואבשה נפגעה יחד עם בני משפחתה לאחר שבקבוק תבעירה הושלך לחלון ביתה שבכפר דומא. מהשריפה שהתלקחה מת התינוק עלי דוואבשה, ומאוחר יותר נפטר גם אביו סעד. אח נוסף, אחמד דוואבשה בן ה-4 מאושפז בבית החולים ומצבו משתפר.
בשעות האחרונות [שבת] הוזעקו בני המשפחה אל מחלקת הטיפול נמרץ בבית החולים שיבא, ודווח להם כי מצבה מוגדר כעת אנוש והיא נמצאת בסכנה מיידית לחייה כאשר 24 השעות הקרובות קריטיות עבורה.
בשעות אללו שוהים בני משפחתה של ריהאם ליד מיטתה, וקרובים נוספים זורמים אל בית החולים: אני בספק גדול אם היא תשרוד את זה", סיפר בן דודה מנור דוואבשה ל'מעריב', "היא כבר חודש לא באמת איתנו, מורדמת ומונשמת. כל יום אנחנו מגיעים לבית החולים, נמצאים איתה, אבל אין כל שינוי. מבחינתי איבדתי אותה כבר אז בשריפה, אבל זה עדיין עצוב מאוד. קשה לי גם המחשבה על אחמד הקטן שכבר איבד את אחיו ואת אביו ועכשיו גם זה קורה, אני לא יכול לדמיין סיטואציה יותר נוראית".
מנור העביר ביקורת העובדה שהמפגעים טרם נתפסו: "אם ערבים היו עושים דבר כזה אין סיכוי שהמשטרה הייתה עוברת על זה ככה, אף אחד לא עדכן אותנו בכלום מאז ומי שעשה את זה עדיין מסתובבים חופשי. מה שהם עשו זה רצח, וזה שהם עדיין מסתובבים חופשי כואב לא פחות מהמעשה עצמו".
ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה.
חודש אלול או בשמו המקורי "אלול", כבר בפתח. פה ושם נשמע קולו של שופר מהדד בקול תרועה דקה, ואגלי זיעת הקיץ של בין הזמנים, כבר נמחו מעל קמטי המצח.
כעת, בשוך סערת החופשה, וברדת השמש החמימה מן ההרים, זו העת לחשבון נפש נוקב, והאמינו לי – חשבון שווה.
המוני בחורי החמד ואברכי הכוללים, ה' עליהם יחיו, עושים את הכנתם הנפשית הנדרשת לקראת בואו של 'אלול', כחודש - ובעיקר כ'זמן'.
גם נשות ישראל, אימהות ורעיות, יודעות ומבינות פרק או שניים ברעדתן של דגים ובנהמתו של ארי ברחובה של עיר.
הן לא דבר ריק הוא לחוות במוחש את חודש הרחמים והסליחות, שכל כולו אינו אלא הכנה לפרק זמן קצוב של עשרים וחמש שעות. או כמו שאמר המגיד הקדוש: "כל השנה זה 'אלול' אחד ארוך כהכנה לחודש אלול, וחודש אלול עצמו זה 'אלול' בשביל כל השנה".
לא הבנתם? כנראה שקצרה ידכם בהגדרה ה'אלולית'. לא נורא, זה עוד יגיע.
חודש אלול, הוא גם גאוותם של בני הישיבות החרדיים הטוענים לכתר מול עמיתיהם הסרוגים, שאצלם, כך רווחת הדעה, אלול אינו אלא תאריך, בדרך כלל ספטמבר.
לא סתם זעקתו התמידית של ראש הישיבה, הגרב"מ אזרחי, לבני הישיבות מידי חודש אלול היא: "אלול זה לא ספטמבר", סוג של "ראו מה בין בני לבן חמי" המעודכן.
אז אולי בזה אנחנו צודקים, ואולי התחושה הממשית של 'חודש אלול' שייכת דווקא לבני הישיבות השחורות, אבל בואו נדבר רגע על אידיאל. בואו תראו מה יש 'להם', לחברה הסרוגים, שלנו אין.
טוב, אולי יש, אבל במינון נמוך, מאד נמוך.
זה נכון, גם אנחנו חזקים ב'השקפה הצרופה' וגם אנחנו נעשה הכל, אבל ממש הכל, בשביל התורה ולומדיה. אדרבא, ההתבטלות הכמעט מוחלטת לתורה ולהלכה, נמצאת דווקא בגאון ובגאווה גדולה, בהיכלות ובבתי המדרשות של הציבור החרדי. ההגדרה של התנא באבות, המדברת על פת מאד מסוימת במקום מאד מסוים בתהליך חיים ספציפי, יושבת בול על אלפי אברכים ובני משפחותיהם מהמגזר החרדי. אין ספק.
אבל מה עם 'אידיאליזם'?
שמעו סיפור: בבניין שבו אני מתגורר, חיים באושר זוג הורים ולהם שמונה ילדים בלי עין רעה. כולם מטופחים, מטופטפים ומגוהצים – משפחה למופת.
האם פקידה בכירה במשרד ממשלתי, יוצאת בבוקר השכם ושבה בערוב היום לבית המצריך 'תפעול' והזנה, ניקיון ושרותי הסעדה, והכל באורך רוח ובהמון סבלנות ואהבה.
הסיפור היפה הזה נגמר, או בעצם מתחיל, באב המשפחה.
בעל הבית המופלא הזה, הינו קצין לשעבר בחיל השריון שנושא בגופו רסיסים למכביר מפגז שנורה הישר לתוך הטנק שבו שהה עם פקודיו.
חוץ מהרסיסים יש לו גם פלטינות וברגים ארוכים ארוכים שמחזיקים את מה שנותר מרגלו, והם אלו שמאפשרים לו את כח התנועה והתפעול. כן, הוא נכה צה"ל.
עד שלא החכמתי, סבור הייתי כי נכותו הקשה הגיעה לאחר החתונה באמצע שרות מילואים כלשהו. אך כשנחשפתי לסיפורו, הבנתי ולמדתי פרק חדש ב'השקפה ועקרונות'. להלן 'אידיאל'.
מסתבר, כי פציעתו הקשה היא זו שהביאה עליו את מזלו הטוב. רעייתו, בת המגזר הדת"ל, בחרה בו דווקא בשל העובדה כי הקריב את גופו למען העם והארץ. לדידה, לא רק שוויתור לא היה כאן, אלא אדרבא, היא מימשה את חזונה.
עכשיו זה הרגע הכואב, לא ברגל, בלב.
האם אצלנו, במגזר החרדי, היפה והשמור כל כך, המתהדר בשימור על עקרונות והחזקה בנכסי צאן הברזל של המסורת היהודית, ובצדק - האם אצלנו תמצא בת הסמינר שתבחר דווקא ותחפש את בן הישיבה שנכפפה שדרתו מחמת העיון והעמקה בתורה הקדושה?
עזבו גב כפוף. האם קיימת בכלל העדפה כלשהי לבחור ישיבה בעל משקפיים, שהם העדות הברורה ביותר ל"נכות עיניים" שנוצרה מחמת העיון בדפי הגמרא ובספרי היהדות?
אז נכון, אנחנו חזקים בתשובות ובדחיות.
אנחנו אלופים בלהסביר ש"מה הקשר בכלל בין הדברים", ה'נכות הישיבתית' לא נמדדת בכלל במום חיצוני חלילה, אלא בנפש הפנימית, בהסתפקות במועט ובוויתור עקרוני על חיי רווחה.
ואחרי "מומים" כאלו, אדרבא, רבים רודפים באידיאל ובהקרבה. הכל אמת. אנחנו אכן מהאדירים ומפארים את בן הישיבה העמל ואת האברך המסתפק במועט. זה נכון.
אך עדיין, אולי אלול הוא "הזמן" הנכון להביט בעצמנו במראה, לראות את העלייה הגדולה, את השאיפות הנכונות והטהורות של הימים האלו, ולהחליט בנאמנות כי התורה היא הערך העליון וכדאי להיפצע בשבילה.
לא ברגל, בנפש פנימה - בתאוות הלב.
מה קורה כאשר אישה מסתירה פרט חשוב בנוגע לבריאותה, אשר בסופו של דבר הוביל לגירושין?
בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, תבע בעל את אשתו לשעבר, ודרש ממנה לפצות אותו מאחר ולטענתו, לא ספרה לו כי הינה חולת סכיזופרניה.
היא מנגד טענה כי בעלה הסכים לקבל אותה, וכי הגירושין היו עקב התנהלותו, ולא התנהלותה.
במהלך ניהול התיק התגלה כי האישה אכן הסתירה מהבעל את דבר מחלתה טרם נישואיהם, וכי כיום, מצבה הנפשי הינו יציב יחסית, והיא אף קבלה משמורת על בנם המשותף.
מבחינה הלכתית, קיימת חובה של בני זוג לגלות האחד לשני על מומים שונים שיכולים להשפיע על הנישואין.
אי גילוי מומים מסוימים (כגון מחלות מסוימות או עקרות) משמש כסיבה למתן גט, וכאשר מדובר במומים שהופכים את חיי הנישואין לבלתי אפשריים, ובאם הצד השני היה יודע על כך - לא היה מתחתן.
במקרה שכזה - מספיק כי בן הזוג האחד יוכיח כי לבן זוגו האחר מום שהוסתר ממנו - כדי לקבל גט, גם אם הצד בעל המום לא מעוניין בגט.
ומה לגבי פיצוי?
בית המשפט פסק לבעל סכום של 15,000 שקלים - סכום נמוך בהרבה מזה שנתבע, וכאשר הצדדים התירו לבית המשפט שיקול דעת בנושא, זאת מאחר והוכח כי גם התנהלות הבעל היא זו שהובילה לגירושין, ולא רק עובדת המום של האישה, שהוסתר ממנו.
בנוסף, באותו מקרה הצדדים כבר הגיעו להסכם גירושין, ולכן התביעה הייתה משום "פתיחתו מחדש" ומדובר במצב בעייתי, שכן לכאורה ההסכם היה אמור לסיים את כל המחלוקות ביניהם, לרבות הכלכליות.
סביר מאוד להניח כי במידה והבעל היה מוכיח כי המחלה הייתה קשה יותר וגרמה באופן ישיר ובלעדי לגירושין - תוך גרימת נזק של ממש לצד השני - היה הפיצוי גבוה יותר.
חשיבותו של פסק הדין הינה, כי הוא מוכיח שהסתרת נושאים מהותיים בחיי הנישואין, יכולה לחייב את המסתיר בפיצוי חרף הסכום הנמוך שנפסק במקרה זה.
לשאלות ניתן לפנות:[email protected]
רבים עד אין-ספור המה המקרים ה'קטנים' והלא משמעותיים לכאורה, אך המציקים לחיי בני הזוג.
ה'מקרים הקטנים' הללו, עוברים עליהם משום מה ללא שימת לב מיוחדת, או מחשבה שאכן ניתן וצריך לשנות זאת, למרות שהם בבחינת "הררים התלויים בחוט השערה" ואשר עם מעט התבוננות והתחשבות לנפש האחר - ולהבנה לצרכים הנובעים ממבנה האישיות השונה הטבוע בבן הזוג - היו משפרים לאין ערוך את חיי הזוגיות שלהם ומרבים שלווה בבית.
אתמקד בדוגמה מעשית שעולה וצפה אצל מרבית בני הזוג שנתקלתי בהם, מכל חתכי הגילאים - החל מן הצעירים ועד לוותיקים שבהם.
דוגמא שבה נוכחתי לדעת מנסיוני, כי באין יודע כולם עלולים לשגות בה.
סח לי בעל שעובד קשה לפרנסתו מבוקר ועד לשעות הערב המאוחרות, כדי להביא טרף לביתו, וגם בהמשך יומו לא נעדר משיעור תורה אשר הוא אצלו כחוק בל יעבור, וכאשר חוזר הוא לביתו, תשוש כולו, משתדל הוא להגיע כשמאור פנים נסוך על פניו, לפגוש בילדים שעדיין נותרו ערים, להתעניין בשלום רעייתו, והיא - כך הוא מרגיש - מתעלמת מכל הקושי והיגיעה שעברו עליו במשך היום.
רק הוא יושב רגע במנוחה, כך הוא מספר, ומנסה לחלץ עצמות, פותחת היא במונולוג חד-צדדי וארוך ומספרת לו את כל הדברים הקטנים והפעוטים שעברו עליה, החל מראשית היום ועד אחרית, וממש מתישה אותו בסיפורי סרק זוטרים ומשמימים.
וכשרק מנסה הוא לפוש מעט ו'להתרווח' בשקט על הספה, הוא מגלה שלא רק שהיא לא מאפשרת לו את הדבר הזה, האלמנטרי כל-כך מבחינתו, אלא היא עוד מעזה לגלות סימני פגיעה ועלבון דוגמת: אני לא מעניינת אותך? לא חשוב לך לשמוע מה עבר עלי? וכדומה .
"אני מרגיש שהיא ממש לא מנסה להבין אותי", סח לי האיש.
וגם: מה היא חושבת לעצמה? מה היא באמת לא יודעת שהגעתי 'גמור' כעת?
האם הנו צודק?
התשובה היא חותכת: לא!
הכיצד?
•
נסביר זאת: הוא אכן באמת ראוי להערכה רבה על עמלו ויגיעתו לפרנסת הבית, ולשאר המטלות אותן הוא עושה במשך היום.
עם זאת, החיסרון של אדם כמותו בהבנת נפש רעייתו הינה בעוכריו, וגורמת לו להגיע שלא ברצונו וטובתו, ולבטח שלא בהבנתו, למצב הלא נעים והמיותר אליו הוא אכן נקלע מידי יום ביומו.
לגמרי לבד
בעל שכזה צריך לשום על לבו, שעם כל ההערכה למסירותו ועבודתו לטובת הבית, ואף לטובת האשה הזו הניצבת לפניו, ולשם עולליהם המשותפים, הרי שהיא עומדת לפניו זה עתה לאחר שהייתה ושהתה במשך היום לבד. ויותר מכך: בלעדיו!
לבד היא טיפלה בילדים, לבד היא סדרה את הבית, ובדד חיכתה לו בכל מאודה שישוב.
גם אם במשך היום עבדה ויצאה ופגשה אנשים רבים, וסביבה היתה חברת אנשים מרובה ומגוונת, עדיין היא בתוכה מייחלת לרגע הזה בו היא תוכל לשתף אותו, את בעלה שלה, היחיד שלה, ביום שעבר עליה בלעדיו, החל מהרגע בו הלך ועד לשובו.
את כל חוויות היום הקטנות ו"הלא חשובות" שאירעו לה בהעדרו, היא מחזירה כעת לעצמה ומשלימה את החסר שהיא חשה באי נוכחותו, על ידי שיתופו והאזנתו לסיפור אירועים אלו, גדולים או קטנים, משמעותיים ורציניים ואפילו טפלים - אין זה משנה כלל וכלל.
כרגע היא משלימה לעצמה בדיבורה את מה שלא היה לה במשך היום - את בעלה לצידה.
ידיעת דברים אלו לכשעצמם, אמורים להקל על הקושי הראשוני והטבעי שקיים גם אצל בעל עייף ולאה, לנוכח שטף הדברים הניגר מולו על ידי רעייתו.
ובכל זאת, כדי להימנע מהקושי האובייקטיבי שבו אכן מצוי בעל שכזה, העצה המעשית הפשוטה והיעילה היא, לנהוג בחכמה וליזום בעצמו את השיח האמור, ובכך להקל מעליו משמעותית, ועם זאת לתת לה את תחושת השיתוף הכה נחוצה ונזקקת לה.
הצעתי היא, איפוא, שכאשר חוזר הבעל מעבודתו, או לכל הפחות כשדורך על מפתן הבית, יתמהמה קמעא וישים בלשונו מקבץ אירועים, פשוטים אפילו, שקרו לו או לאחרים בסביבתו במשך יומו, וכאשר יכנס הביתה יספר לה זאת בחיוניות וברגיעה תיכף וסמוך לכניסתו.
התנהלות כזו תגרום לאשה לחוש כי הנה בעלה משתף אותה ביומו, והחוסר שהיה קיים לה עד עכשיו בהעדרו מושלם לה זה עתה על ידו.
ברוב המקרים, הדבר אינו משנה לה כיצד תחושת החוסר מושלמת, האם כשהיא זו המספרת, או על ידו כשהיא זו השומעת, ואדרבה כשזה מגיע מכיוונו - הצורך של האישה להשלים את החלל מגיע למילויו בצורה מושלמת יותר.
לא רמייה
לאחר הנהגה מתמדת שכזו מצד הבעל, האישה תרגיש כי בעלה משלים לה מעצמו חסרון זה, ולא תזדקק לריבוי הדברים עמם היא נוהגת ל'התקיף' בבואו, בטח שלא בדרך קבע.
חובה לדעת כי התנהגות שכזו אינה רמייה כלפי האשה, או התחכמות כיצד לעקוף את הפטפטת המציקה העלולה לתפוס את הבעל התשוש בשובו... יש כאן השלמת צורך נפשי ממדרגה ראשונה של אשה, שזקוקה לכך במאוד ומצפה לכך מבעלה.
הדברים שסחה לי אשה לא מזמן בגילוי לב, יאששו את הדברים הכה ברורים הללו כהודאת בעל דין.
היא סיפרה שכאשר בעלה שב הביתה לאחר יום היעדרות ארוך ומתיש, והיא מגלה אותו קורא עיתון ושקוע בו, או כל סידור דברים אחר, הרי שלמרות המודעות שלה לעייפות בה הוא שרוי ולצורך במנוחה לה הוא זקוק, היא חשה שהנה הוא מתעלם ממנה, ויוזמת טריקת דלתות או גרימת רעש אחר, כדי להסב את תשומת לבו לנוכחותה שכה חסרה לה בשעת שובו.
התנהגות שכזו אינה תמוהה ומוזרה או בלתי נורמטיבית, ואף אינה באה מחוסר התחשבות או חלילה רוע כלל ועיקר. היא מגיעה, כאמור, מתוך הצורך הפנימי הנשי הכל כך חזק של חיבור, על ידי שיתוף שטבוע בה ומתבטא בצורה זו.
במעט התבוננות והשקעה נבונה, ניתן להשלים חסרים משמעותיים אלו לבת הזוג שחיה לצידנו.
• לתגובות והערות: הרב מאיר אפל יועץ זוגי, ראש מכון שלמ"ה לשלמות הבית [email protected]
רבות נתקלתי בזוגות - בעיקר הצעירים שבהם, אך לא רק - שחיו עד לא מכבר חיי חברה תוססים ומאושרים, והנה לאחר החתונה, לרוב אחרי שלושה חודשים עד שנה, הנם מרגישים כבולים ומסוגרים.
אזיקי החתונה הנעימים לוחצים עליהם, שעה שקבוצת חברים מהצעירים הרווקים שנותרו מאחור יוצאים להם לאירוע כלשהו, אפילו חיובי לחלוטין - אך הרעיה הצעירה מטילה וטו על היציאה, מסיבות שונות ומגוונות.
החל מ-"אני מפחדת להישאר לבד בבית", ועד לטענות אישיות כמו: "אתה מזניח אותי לטובת החברים שלך".
מה שיכול להעצים את התחושה הקשה הוא מצב בו בין המשתתפים ישנו גם חבר - או מספר חברים - נשוי, שקבל בטבעיות את היציאה עם החברים, מבלי שנתקל בקושי כלשהו (הנראה לעין).
מקרים מעין אלו עבור בעלי חברה חיה ערה ותוססת, עלולים להעיב מאד על תחושת הביתיות הנעימה שאמורה להיות, והופכת כביכול למעין 'מעצר בית' מחניק ומלחיץ.
מה לעשות במקרים אלו?
דבר ראשון שומה עלינו לבדוק את טענות האשה (או הגבר). האם אכן ישנו דבר מוצדק המונע את יציאת בן הזוג?
אם האשה, למשל, תטען שהיא מפחדת להיות לבד, למרות שמבחינת נראות סבירה אין להצדיק טענה זו, למשל כשהזוג מתגורר בתוך סביבה חרדית, או בקרבת בני משפחה - אך היות ולא כל גבר מודע לתחושות הפחד האמיתיות של אשה, גם אם היא נראית בעיניו בוגרת וסמכותית בכל התחומים האחרים - עליו להישאר בבית.
הגבר המצוי אינו חי בחשש כאשר מישהו זר דופק בדלת, אך האשה בדרך כלל נמצאת בחשש כזה.
למרות שחוויות אלו לא תמיד מגיעות לידי ביטוי, על בן הזוג לדעת כי התחושה היא של פחד אמיתי ממש, ואזי אין זה משנה אם הוא קטן או גדול.
בדיוק כפי שלא יעלה על הדעת להשאיר ילד קטן בבית, כך גם לא משאירים אשה שטוענת לפחד - לבדה.
מניסיון הדברים הוא שלאחר שנשארים עם אשה פעם או פעמים ספורות, היא מחזקת בעצמה את הבטחון, וכך גם כשבן הזוג מרוחק יותר, אם הנו זמין אליה לשיחה למשל בטלפון הנייד, היא נינוחה ורגועה.
מאידך, ישנם מקרים שבהם בן או בת הזוג יטענו בפשטות: משעמם לי.. איך תעזוב אותי לבד במשך כמה שעות?
במקרים מעין אלו ניתן להקהות את תחושת הפרידה הקצרה על ידי שנגרום לבני הזוג להבין שהיציאה הזו הינה חיונית גם עבורם.
הצורך להתרענן במפגש כלשהו אינו מגיע על חשבון, אלא לטובת... כמובן שלא די במס שפתיים ובמשפטים סתמיים כאלו, אלא יש צורך לגרום בחכמה לבן או בת הזוג הנשארים להבין כי אכן היתה תועלת ביציאה, והם המרוויחים הגדולים מכך.
בעל חכם יקח מזכרת כלשהי מן המקום בו בילה, ואין זה משנה מה ערכה, ויתן לבת הזוג שנשארה. בנתינה הזו, הוא אומר למעשה משהו יסודי: לא שכחתי אותך כלל, חשבתי עלייך כל כך עד שהבאתי לך משהו משם.
התנהגות כזו תקל בפעם הבאה אם אינה במידה תכופה מדי, ותגרום לנעימות והבנה בין בני הזוג.
מה קורה במחלקת רפואת הנשים בקופת חולים לאומית בירושלים? אשה בהריון, הנמצאת בחודש התשיעי להריונה, נדחתה באטימות על-ידי רופא הנשים בקופה, רק מפני שאחרה לתורה במספר דקות.
הסיפור, שהגיע לידי חרדים10, מתאר התנהלות של אטימות וקהות חושים, מצד רופא המחלקה כלפי אשה חרדית.
האשה, שתורה נקבע לאתמול (רביעי) בשעה 16:00 אחרה בדקות ספורות. הרופא, שישב בחדרו הריק, הודיע לה כי היא תיאלץ להמתין, עד ששתי נשים נוספות יכנסו.
"הגעתי ב-15:55, והודעתי לו שאשתי כבר מגיעה", מספר בעלה של האשה, אברך משכונת קרית משה בירושלים. "הוא הודיע שניאלץ להמתין - והמתנו בסבלנות".
כשהגיעה שעתה של האשה להיכנס, הכריז הרופא כי הוא אינו מעוניין לקבלה. בינתיים ביקרה האשה בחדר אולטרא-סאונד, והטכנאית שהתלוותה אל האישה, התחננה בפני הרופא כי יאות לקבלה: "ייתכן שהיא זקוקה להפניה לבית החולים", אמרה, "היא מתלוננת על צירים".
תגובתו של הרופא היתה: "הבא בתור".
"אשתי ישבה בחוץ ומיררה בבכי, היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב, אך הרופא פשוט לא התייחס", מספר בעלה לחרדים10. לדבריו, הרופא אמר: "מצידי שתלד פה".
האישה: "היו לי צירים, ויומיים קודם הבדיקה הקאתי. רציתי לשמוע את דעתו, אבל הוא התייחס אלי כאילו אני אוויר".
אביה של האשה סיפר כי התייעץ עם רב וזה אמר לו כי עליו להגיש תלונה במשרד הבריאות.
דובר קופת חולים לאומית אומר בתגובה לחרדים10: "לאומית מתנצלת על המקרה והוא מטופל. בינתיים האשה התקבלה אצל רופא מיוחד אחר".
"הכל בא על מקומו בשלום", הוא מסכם.
כדי לא להיגרר כמוך לדברים שאינם קשורים בגוף הסיפור, לא ארחיב, רק אציין שכל תיאורייך אודות עסקיי הפורחים הינם כזבים וסילופי עובדות.
אני עצמי אלמן זקן מחוסר כל, שתיקי הוצאה לפועל נערמים על שמי. העסקים עליהם את מדברת, וכך גם כל שאר הנכסים, רשומים על שם בני שנמצא בלונדון (שקר השמועה כי ברח מחקירת משטרה בפרשיה שגלגלתי לפתחו).
במקרים של שלום בית המגיעים לפתחי, אני מייעץ למי שפונה כי כיהודי אני מצווה לסייע לכל פונה. הצד שלא פנה אלי - פנה לקבל עצה מאחר, זה שאני יועץ טוב יותר לא הופך אותי לגורם הרע בסיפור.
החילוץ של אמירה או תשובה שניתנה בתוך שיחה של שעה אליהם כיוונת בדברייך - מכונה 'להוציא דברים מהקשרם'.
בגירושין הכל מותר: טורה של ציפי ירום
עיקר הדיון כפי שאני מבין מבין השיטין, היא ההתנהלות בין שניים שאין ביניהם הסכמה ורצון לקיים חיי משפחה משותפים. לכן אנסה להתייחס דווקא לטיעונים אלו שלא שטחת בצורה ברורה.
ראשית, אתייחס להערת שוליים שהבלחת בין דברייך, והיא צורמת לאוזן אנוש מקצה העולם ועד סופו: 'מזה חודשים שהיא מתמודדת עם מצב כלכלי קשה' - זהו? תמו חיי הנישואין? רק כי מי שפירנס וכלכל אותה ואת ילדיהם המשותפים במשך כמה שנים, כשל בחודשים האחרונים? על זה עמדה אהבתה אל אבי ילדיה וכאן היא הסתיימה?
ועל 'אלימות פסיכולוגית' אני טרם שמעתי, שמעתי על אלימות פיזית ואלימות מילולית, שמעתי על 'צינוק כלכלי' ועל 'התעללות נפשית' אבל פסיכולוגית? זו לראשונה שאני שומע - ושמעתי כבר הרבה מאד 'הנפצות' של נשים כדי לתאר את 'גודל אסונן'.
הנשים - הרמטכ"ליות של שדה קרב הגירושין
וכאן בעצם המקום אולי לפרט ולגלות קודם כל 'סוד מקצועי', את עולם התחבולות האכזרי של מערכות הגירושים במדינת ישראל - המציאו, הקימו ושיכללו דווקא הנשים - אפילו אני הנחשב ל'זקן ורגיל' בשדה הקרב, למדתי את כל תורתי בתחום - מהן.
חילוקי הדעות בין בני הזוג, לא נולדו באותו ערב פסח שהיא 'הרגישה חנוקה' ויצאה לה להתבודד עם חברותיה כשהיא מתנתקת דווקא בערב חג מהחיבור המשפחתי עם ילדיה שלה. את רוצה לקרוא לזה מצוקה נפשית זמנית? זה עדיף בעינייך על 'אינה בריאה בנפשה'? אני אפילו לא זוכר את הניסוח בו הגבתי אני לשמע הדברים, אבל לבטח שלא הפצתי את השמועה.
את השמועה הפיצה היא כשהגיעה לחופשת חג עם חברותיה, כשהיא מספרת שהשאירה את הילדים עם בעלה כדי לקחת לעצמה 'חופש'. כן, אני מניח שעוד רבים הגיבו ספונטנית כמוני - אבל אני לא הפצתי כלום, אין עיסוקי בכלל בהפצת שמועות.
אבל יותר מכך, שמועותיה שלה הן האחריות הישירות לפרשנויות שבני האדם הפיצו עליה.
זה החל כשהיא הגיעה באמצע שנת לימודים לבית ספר וביקשה לרשום את ילדיה. באותו מעמד היא הרחיבה לספר כי היא עושה זאת מאחר ובעלה זנח אותה לאנחות ומסרב לתת לה גט מזה שנים, ועל כן הוא מורה לצוות החינוכי והניהולי של בית הספר שלא לקיים קשר ו/או שיח מכל סוג שהוא עם ה'מפלצת' אבי ילדיה...
מה לעשות שהנהלת בית הספר קיבלו את פניית האב ונפעמו לראות כי לא מדובר במפלצת, ויותר מכך נדהמו לשמוע כי הוא פנה פעמיים אל בית הדין ופתח 'תיק גירושין' והיא זו שדחתה את מעמד קבלת הגט בטענות שווא (אני עסוקה בהכנות לפסח/ זו תקופה עמוסה אצלי/זה קצת קשה לי רגשית כעת וכו') פעם אחר פעם...
מוותרת על הדיון
בהמשך היא פנתה למשטרה ומשם לבית המשפט להוציא 'צו הרחקה' נגד אבי ילדיה מביתם המשותף. אלא שאז, כעבור 12 יום הרחקה כמקובל בחוק, כשהגיעו לאמת את הטענות בפני בית המשפט, הכריז השופט בפתח הדיון כי "אם יתברר כי לא היתה עילה לבקש צו הרחקה הרי שתיקנסי בסך של... ש"ח" היא מיהרה לוותר על הדיון...
כשהבעל התעקש לקיים את הדיון בכל זאת, התגלה לפתע כי במשך שנים, כאשר היה חוזר לביתו מעבודתו במשמרת לילה היה נתקל בדלת נעולה כשמפתח נעוץ מצידה הפנימי של הדלת - לילה אחר לילה שבוע אחר שבוע חודש אחרי חודש. לידיעתך הגברת ירום - זוהי אלימות בהגדרת החוק!
היא מצידה, המשיכה להסתובב בעיר כשפניה מוטות כלפי מטה, מעמידה פני אומללה וכל בני העיר 'קנו' את הסיפור הקשה אותו היא 'מכרה' להם על בעל אלים ואכזר שמסרב לשלם מזונות ו'סרבן גט'.
והאב? בכוחות עליונים שאינם מצויים אצל בני אדם, חשק את שפתיו, ולא השיב לשואליו ולא פירט אודות מערכת ההשמצות שהפעילה נגדו האשה אשר אהב וחי לצידה למעלה מעשור. רק כשהעירו לו 'אבל גט', היה משיב: "עכשיו! זמנוה כעת אל בית הדין ועל אתר תקבל את גיטה". כך החלו אנשים ונשים להרהר שוב בסיפורי הבדים ובעלילות השווא, וכשפניהם מושפלות עברו בסך אצל הבעל המיוסר לבקש סליחתו על כי קיבלו 'לשון הרע' אודותיו.
איך מונעים מפגש בין האב לילדיו? בקלות מסתבר
ככלל, ממנה למדתי עוד פרקים הרבה במסכת 'התעללות במסכת גירושין'. למדתי כי יכולה אשה לנהל שיחות טלפון ארוכות עם כל אחד ואחת מבני משפחתה לאוזני ילדיה אודות אביהם (הרשע/קמצן/טמבל/חולה נפש וכו' עד וגו') - ואחר כך לטעון בבית המשפט כי היא לא מסיתה את הילדים נגד האב, ואדרבה היא מעודדת אותם לילך ולהיפגש עימו.
"אמרתי להם שגם אם האבא הוא לא מושלם, צריך לכבד אותו ולהיפגש עמו. לא אמרתי להם שהוא לא ישלם מזונות אם לא יבקרו אותו, רק אמרתי שצריך לבקר אותו כי הוא משלם חלק מהגידול שלהם", סיפרה בדיון.
עוד למדתי כי אפשר לפנות עם הילדים ל'אבחון' בעזר מציון, ולבקש טיפול גם כשכל המאבחנים טוענים למיותרותו, כך גם ל'על"ה', שהפכו להיות עלי תאנה ו'הוכחה' למצב נפשי קשה הנגרם מן 'המפגשים עם האב', כדי לנסות ולחבל בקשר שבין אב לילדיו.
למדתי כי אפשר לשטות בעובדות הרווחה. הן אגב, מודות ומצהירות בפומבי כי בתחילת טיפול בכל תיק הן ניצבות לצד האם. זוהי נקודת תורפה קשה ביותר אותה יודעות הנשים לנצל היטב. הן מתמרנות את העובדות הללו שטוענות לתמימות, אלא שאני מחשיב אותן לפתיות במקרה הטוב ולאכזריות על פי דין, מאחר ובדיני נפשות עסקינן ואין מקום לתמימות בכגון דא.
כך אפשר למנוע קיום מפגש בין אב לילדיו תחת עיני ה'מומחים' מטעם מדינת ישראל. ומה אומרות עובדות הרווחה בבית המשפט? 'טרם הספקנו לטפל ולכן איננו יכולות לאשר כי הקשר בין האב והילדים תקין'. זה הלא מספיק כדי לחבל בהסדרי הראיה.
למה תציגוהו כ'רודף'?
אני יכול להרחיב עוד כהנה וכהנה, וכולי תקוה כי לא אצטרך לעשות זאת. כדי שלא ליתן עצות רעות למי שמחפש להרע, וכן כדי לא לגלות נגד אלו צעדים למדו הגברים להתגונן.
אבל עיקר דבריי הוא כי את האשמה לנוכחות הרוע בתיקי גירושין יש להטיל לדעתי בכל מקרה לגופו על ההורה שמחפש לייצר 'מלחמה' במקום 'דרך חדשה לקיום חיי המשפחה'. כי המשפחה היא משפחה גם אם ההורים גרושים, הילדים ילדים וההורים הורים.
את עצם קיומו של הרוע במקרים אלו - הביאו דווקא הנשים. אז מה לכן כי תלינו?
ויתרה מכך! כשהבעל/אב מתגונן ממסע רדיפה, מדוע זה תציגוהו כרודף?
מהלך לו ניסן פינסטרנאכט ברחובה של עיר, ידיו תחובות באבנטו, ודעתו אינה נוחה עליו.
אמנם, ממלכתו פרושה בכל רחבי הארץ, מחזיק הוא במפעלים מתפן בצפון ועד עובדה בדרום, אשר מפרנסים ברוך השם ומעשירים אותו בממון הרבה. אין הוא צריך לעמול קשות בכדי לכלכל את משפחתו, כיום הכסף הוא שעובד בשבילו. כך יוצא שכמעט ואינו צריך לטרוח ולעמול בחיי היום יום למען עצמו.
כך נעשה ניסן פינסטרנאכט משועמם, והשיעמום מביא לידי חטא.
כי מה עושה בעל הון משועמם, אם לא שהוא מבהיר לכל יודעיו וגם אלה שלא רצו לדעת אותו, כי בעל המאה הוא בעל הדעה? פעם בשנה דואג הוא להשליש ממון הרבה, אשר אומנם אין הוא מקל על כיסו הכבד במאומה, אך מצלצל הוא היטב היטב בקופות הציבוריות השונות, ואומרות לו לאיסטרא בלגינא זה: קיש, קיש, קריא. והוא קורא.
אנשים העוסקים בצרכי ציבור באמונה מוצאים עצמם נאלצים להקשיב לדבריו, והוא, אין דעתו נוחה מכך שהשלום והשלווה בעיר.
מכיוון שכך, בתחבולות הוא עושה לו מלחמה: מסכסך את הקהילות החסידיות בעיר עם אלה הליטאיות; מסכסך את בני החסידות שלו עם חסידויות אחרות השוכנות בעיר; ולבסוף, טרם התקררה דעתו, מסכסך את בני החסידות שלו עצמו, "גולגולתא", עם עצמם.
אך גם הסכסוך עצמו, צריך להתנהל כמו שהוא חושב. הצדדים המסוכסכים חייבים לנקוט בצעדים כפי שהוא מתכנן אותם והפעם, ניסן מוטרד מאד, כי אחד הצדדים אינו נענה לאותו כלל, שמשום מה הוא אינו מודע לו.
אותם חיילים קטנים שלו המתרוצצים ברחובות תמורת פרוטות, סיפרו לו על אשה שנקעה נפשה משנים רבות של סבל.
אמנם, רבני החסידות התערבו בסיפור לפני אי אלו שנים, אך הבעל לא עמד בהסכמים כפי שקבעו הרבנים, והאשה קרובה להתמוטטות תחת האלימות הפסיכולוגית שבעלה מפעיל כלפיה. מזה שנים רבות היא התאמצה לשאת על כתפיה את עול הבית, אך לא עוד.
את הגט שביקשה ממנו בחודשים האחרונים - והוא הבטיח שינסח הסכם מכובד, כמקובל בקרב קהילות חסידיות, אך במקום זאת לקח את הבסיס שהכינה כדי להשמיץ אותה – היא לא רואה באופק. אבל איתו היא לא תמשיך. בחג הקרוב, כך הודיעה האשה, היא לא מוכנה להיות עם בעלה תחת קורת גג אחת.
"מיהי בכלל שתחליט?" חושב ניסן, ומזמן את הגברת לשיחת "מי הבוס".
אבל הגברת, מבולבלת שכמותה, מסרבת להבין. אצלם בחסידות, הוא מסביר לה, יש כדור לכל דבר. אם היא לא מסתדרת עם בעלה, שסובל מצעירותו מהפרעות נפשיות הגורמות לו לחרדה, שבתורה גורמת לכך שהוא מועך את אשתו משום שהוא חושש שהיא תתעלה מעליו, הרי שאפשר לתת לה כדורים שיעזרו לה להסתדר עם בעלה.
כי כל תפקידה של האשה בחסידות, אליבא דפינסטרנאכט, היא לתת לבעלה מצגת נאה של איש נשוי, אף אם בתוך ביתו היא שווה בעיניו כקליפת השום, ומחוץ לבית הוא אף אינו מכיר אותה.
ומה עם הילדים שנפגעים מאלימות מילולית קשה לא פחות? ומה עם העובדה שהאב מזה שנים רבות אינו מפרנס כראוי, מזה חודשים שהיא מתמודדת עם מצב כלכלי קשה כשאין להבין לאן הולכים הכספים שנכנסים לחשבון, וליבה מחשב להישבר בקרבו כשהיא רואה את ילדיה רעבים אבל אביהם אוכל מעדנים? ובכן, כשהם יגדלו, גם להם יש כדורים.
כי ב"גולגולתא", לכל כדור יש כתובת, ולכל כתובת יש כדור.
ניסן מגלה שהגברת סרבה ליטול את פתרון הכדורים שהציע לה. הוא מפעיל לחצים, מאיים על רבני החסידות אליה משתייכת משפחת הגברת – חסידות רבת יחס ועתירת רבנים חשובים, אך כספו של ניסן חשוב יותר. וכך מקבלת גיסתה הכורעת ללדת הודעה כי בליל החג הבא, משפחת הגברת מתארחת אצלה.
אבל לגברת, חצופה שכמותה, יש תוכניות אחרות. אחרי שהבהירה לכל רב ועסקן שערב ניסן בעניין, כי היא לא מוכנה לסבול עוד דקה נוספת במחיצת בעלה המענה, היא נעלמת בערב החג, לא לפני שדאגה להכין את ילדיה ליום טוב הקרוב.
כשהיא חוזרת, היא סוף סוף מגלה שכשניסן פינסטרנאכט מחליט, ניסן פינסטרנאכט קובע. עכשיו כל העיר מסובבת אחריה את הראש, מדברת עליה ברחוב. והיא נזכרת בימים האלה שהיו לה חברות, שבפניהן היתה שופכת את ליבה, מספרת עד כמה היא רוצה לשמר את ביתה שלם, לא רוצה להיפרד, לא רוצה להתגרש... כמה זה קשה.
והחברות היו מעודדות, מביעות את הערכתן, שלא לומר הערצתן, על כך שהיא נחושה להמשיך למרות הכל, וההערכה שלהן ומילות העידוד שלהן נתנו לה כוח להמשיך הלאה.
אבל מזה מספר שנים שבעלה החליט כי שיחותיה עם חברותיה מזיקות לנישואיהם.
"הן מסיתות אותך להתגרש", הוא קבע, ומאז אין חברות, ואין שיחות טלפון. ואין מי שיתמוך בה נפשית. והיא מתמוטטת מאז והולכת ומכיוון שאין לה תמיכה ואין עוד מי שידחוף אותה להישאר נשואה, היא מחליטה לשים קץ לסבל ולהתגרש.
וכך, צוחק לו הגורל כשהוא רואה כי חרדותיו של הבעל מפני הגירושין גרמו לכך שינתק את אשתו מהמקור שסייעה לה לאסוף כוחות ולא להתגרש...
אך, למרות שנותקה, לפחות נותרו החברות המתגוררות בקרבת מקום, לפעמים נפגשו ברחוב. עכשיו הן מסובבות אחריה את הראש, כי ניסן פינסטרנאכט ניצח.
ביום טוב ראשון של חג הוא סיפר לכולם שהיא חולת נפש. ואם ניסן פינסטרנאכט קבע את הסיפור, אז זה הסיפור. אז לא היא זו שהחזיקה את הבית במשך שנים, אלא בעלה, שכמובן איננו חולה. כי אם ניסן אמר שבעלה איננו חולה, אין איש שיערער אחריו.
והגברת נותרת באפלה, בודדה, לבדה. כי כוחה של "גולגולתא" באחדותה, ואוי לה למי ש"גולגולתא" התאחדה נגדה. ניסן פינסטרנאכט ניצח, והגברת תתוייג לנצח כחולת נפש. ילדיה יילקחו ממנה, בעלה ימשיך לא להאכיל אותם אך איש לא יתייחס, והיא תיוותר עזובה לנפשה.
או שלא. כי אי שם מתוך האפלה מתעורר אור כשנגד הזרם, מחליטה אשה בעלת השפעה ליצור עמה קשר ולברר האם סיפורי פינסטרנאכט נכונים.
ואט אט, קפל אחר קפל ותפר אחרי תפר, נפרם המארג הסבוך שיצר ניסן סביבה, והגברת המתקשרת מבינה שלא בפעם הראשונה, כספו של ניסן ענה את הכל, וכולם ענו אחריו "אמן" בקול.
והיא מחליטה לעזור לה.
ואחרי שפתאום יש עזרה מקצועית מכל סוג שנדרש, ואחרי שהסיפור כבר מתנהל בבית הדין, שקובע חד משמעית שהאב אלים כי "גם אלימות פסיכולוגית היא אלימות", כך נכתב בפרוטוקול, היא אוזרת אומץ ומתחילה ליצור שוב קשר עם חברות.
והחברות מתחילות להבין אט אט שאכן החברה היא אותה החברה שהכירו קודם, ושחדל-האישים הוא הוא שפרק את משפחתו במו מעשיו, או יותר נכון, במו חדלונו, והן לומדות להבין שפינסטרנאכט שוב שיחק בתודעתן אבל חלקן מתקוממות אף הן ומתייצבות לצידה של הגברת.
וכך מתרחב מעגל התמיכה והיא מתחילה להשתקם נפשית, וילדיה שוב פורחים ושמחים אחרי שהם כבר לא מתגוררים עם אביהם המענה תחת קורת גג אחת. והגברת, ברוב חוצפתה, איתנה בדעתה וניסן פינסטרנאכט לא יודע את נפשו.
אז הוא שולח את הבעל, שהינו כשלעצמו מריונטה שאבד עליה הכלח, ומושך בחוטיו כדי שיבדוק מיהם שהעזו לשבש את תוכניתו של ניסן, ולהראות לה לגברת שב"גולגולתא" לא מתגרשים אלא אם ניסן אמר.
וכשהוא מגלה במי מדובר, הוא מדריך את הבעל חדל-האישים מה לעשות. וכך מגלות החברות שבמשך כל השנים סייעו ועודדו את הגברת להשאר נשואה, שהן "הסיתו והדיחו והרסו" את ביתה של הגברת, כי כך טוען בעלה במכתב משמיץ שהוא מוציא. לא האלימות המילולית, לא מחלת הנפש שלו, לא חרדותיו, לא חוסר התפקוד המשפחתי. רק החברות – התומכות – הן שהסיתו והדיחו ופרקו את ביתו.
ובית הדין, שכמובן גם הוא כפוף לממלכתו של פינסטרנאכט, מקבל את כל דברי חדל-האישים ואומר עליהם הן, ובהליך ארוך מאד מתייצב באופן חד צדדי וגלוי בעד חדל-האישים ואף קונס את האם שמנסה לגונן על עצמה ועל ילדיה. ואין מי שיציל עשוקה מיד עושקה.
ופרנץ קפקא יושב בשמיים, ומנופף באצבעו ואומר: "אמרתי לכם".
ואני מנידה בראשי כנגדו של קפקא ונאלצת להסכים עימו, באשר כל הסיפור שגוללתי פה הוא סיפור אמיתי לחלוטין, ואני מוצאת את עצמי שואלת "עד מתי רשעים יעלוזו"?
ואם תרצו לקחת מוסר השכל, לפחות בפעם הבאה שאתם שומעים שמועות על אשה מתגרשת, ובמיוחד אם השמועות אינן מתיישבות עם מה שידעתם קודם, לפחות אל תתייצבו אוטומטית נגדה.
אולי תצליחו גם אתם להציל עשוק מיד עושקו.